ווארט פינדרבְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — באר יוסף
רש"י אומר שהמילה הראשונה בתורה אומרת "דרשוני" ללמוד אותנו שאנחו צריכים את חז"ל כדי להסביר כל דבר בתורה. זאת אומרת שאי אפשר להפריד בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
דברי תורה
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — דרש משה
לתת ביכורים, שהוא מיוחד רק לחקלאי אבל זה כמו שאר פירות לשאר בני אדם, הוא סימן ששמים את רצון ה' לפני הרצון שלנו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — גרי"ז
ע"ז ב - לעתיד לבא ה' יתן שכר לכל מי שלמד תורה. יבואו רומי ופרס לבקש שכר על כל הגשרים, שווקים, וכו' שבנו רק כדי שישראל יעסקו בתורה. ה' יקרא להם שוטים כי עשו לטובת עצמן. איך הם יכולים לשקר כך? באמת לא שקרו ולכן ה' קורא להם שוטים ולא שקרנים. רש"י: העולם נברא כדי שישראל ילמדו תורה. כל דבר שיש בעולם הוא למטרה הזאת. רמב"ם הקדמה לפיה"מ: אם אדם בנה ארמון זה כדי שיום אחד צדיק יהנה מהצל שלו. כמו כן, כל דבר שבנו פרס ורומי היה עבור התורה. רק שזה לא היה הכוונה שלהם. אבל אכן מאמינים שכל דבר נעשה עבור תורה, ויגלה לנו לעתיד לבוא.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — נצי"ב
הקדמת הנצי"ב לספר בראשית: הנושא של ספר בראשית הוא ללמוד להיות ישרים כמו האבות.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — נועם אלימלך
רש"י: בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית. הסבר: כשרואים צדיקים עם מעשים טובים, שזה קרה בגלל התורה שלהם, זה מעיד על ה' שברא את העולם (ונתן לנו את התורה).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — רמב"ן
התורה מתחילה עם בראשית ללמד שארץ ישראל הוא שלנו. זה לא כדי ללמד את בראשית, כי לא מבינים את זה מהטקסט אלא מהמסורה שלנו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — רשימות הגרי"ז
ע"ז ב - לעתיד לבא ה' יתן שכר לכל מי שלמד תורה. יבואו רומי ופרס לבקש שכר על כל הגשרים, שווקים, וכו' שבנו רק כדי שישראל יעסקו בתורה. ה' יקרא להם שוטים כי עשו לטובת עצמן. איך הם יכולים לשקר כך? רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה: ה' יצר כל אדם, אפילו אלו בלי חכמה, כדי שלא נהיה לבד. זאת אומרת שכל אדם נצרך כי אם יש רק את החכם הוא יצטרך ללמוד לחרוש, לזרוע, לאפות לחם, להכין בגדים, לבנות וכו'. מתי ילמד? כך אחרים ילמדו את האומנות והוא ימצא את צרכיו בקלות. לכן אפילו אם האומן יתעשר ויבנה לעצמו בית מפואר, אולי יום אחד החכם ינוח בצל הבנין ביום חם, או שישיג קצת יין מהכרם של העשיר. אז באמת הוא כן בנה את זה עבור עם ישראל, רק שלא יקבל שכר על זה כי זה לא היה הכוונה שלו. הראיה: הם לא ניסו (טעמו) את התורב בכלל (לא למדו תורה, לא הביאו קרבנות, דבר שמותר אפילו היום לנכרי). רק שבימי משיח העולם יהיה כל כך מלא שקר שהעמים ינסו לשקר לה' גם על זה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — שפת אמת
ה' הסתכל בתורה וברא את העולם, כי הבריאה היתה לטובת הברואים ונעשו בדרך לעבוד את ה' דרך כל חלק מהבריאה (תרל"ד). אפילו עכשיו העולם ממשיך להתקיים רק בגלל הצדיקים שעוסקים בתורה ומקיימים אותה, (תרמ"ב).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:1
בְּרֵאשִׁית 1:1 — טעמא דקרא
מדרש: העולם נברא עבור ג' דברים שנקראו ראשית (חלה, מעשר וביכורים). מה משותף להם? משתמשים בחלק קטן אבל כל השאר הוא גם חלק מהמצווה. כמו כן, הצדיקים הם אחוז קטן של העולם אבל העולם קיים בגללם.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:2
בְּרֵאשִׁית 1:2 — דרש משה
אנחנו מופתעים מבני אדם שלא מיישמים את הפוטנציאל שלהם (התוהו ובוהו שהיה לפני בריאת העולם היה יכל לברוא עולם לפני כן).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:3
בְּרֵאשִׁית 1:3 — בכור שור
העולם נברא כמו שבונים בית: קודם אוספים את החומרים לבנייה, שמים אותם במקומם, ורק אז מחפשים את כל המטלטלים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:3
בְּרֵאשִׁית 1:3 — חפץ חיים
קצת אור מונע הרבה חושך. זה יסוד האמונה להאמין שהאור של ה' יכל להסיר צרה מיד.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:3
בְּרֵאשִׁית 1:3 — כתב סופר
מדרש רבה משווה תוהו למעשה רשעים ואור למעשה צדיקים, ואז שואל איזה יותר טוב. מה הספק? בגלל שאדם רשע קשה לו יותר לקיים מצוה, ולכן ראוי שיהיה לו יותר שכר. אבל ה' נותן לו שכרו בעוה"ז ולצדיק בעוה"ב (סימן ששכרו יותר). אם הרשע התכוון במעשה שלו כמו הצדיק אז באמת מגיע לו יותר שכר. אבל ה' יודע שהרשע באמת מתכוון רק להצלחה בעוה"ז ולכן זה כל מה שהוא מקבל.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:4
בְּרֵאשִׁית 1:4 — נצי"ב
ה' עשה שלבים וגוונים בין אור וחושך. כמו כן יש שלבים בין הצלחה ואי-הצלחה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:4
בְּרֵאשִׁית 1:4 — רבינו בחיי
היום השני לא מתואר כ"טוב" כי הוא היה היום הראשון של מחלוקת, הבסיס לכל מחלוקת בעתיד.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:5
בְּרֵאשִׁית 1:5 — נצי"ב
ה' יצר חושך. זה לא רק חוסר של אור. ולא מעריכים את זה עד שאין אור.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:7
בְּרֵאשִׁית 1:7 — באר יוסף
המים התחתונים לא רצה להיפרד מהמים העליונים כי רצה להמשיך בטהרה ולהיות קשור לה'. ה' הבטיח לו שיהיה חלק ממצוות ניסוך המים. זה מראה את גודל המצוות, שהיה מוכן להיות שקוע בטומאה כל הזמן רק כדי להיות חלק ממצווה פעם בשנה (ורק בבית המקדש).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:22
בְּרֵאשִׁית 1:22 — אמת ליעקב
נבראו 2 מכל מין (2 מכל סוג סוס וכו'), אבל רק 2 בני אדם (לא 2 יהודים ו2 גרמנים וכו') - להוכיח לכולם שאין מין בני אדם שהוא משובח יותר (כמו שחשבו הגרמנים בשואה).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:25
בְּרֵאשִׁית 1:25 — אמת ליעקב
לא כתוב "טוב" לגבי אדם כי הוא זמני (עם בחירה), לבד (בלי אשה בינתיים) - הוא לא שלם ועליו לעבוד להשלים את עצמו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:26
בְּרֵאשִׁית 1:26 — חפץ חיים
הפסוק כותב "נעשה" ברבים ללמד אותנו שאין לנו לשנות שום דבר כדי למנוע מאנשים לא להאמין, אז אם כך הם רוצים לא יאמינו בכל מקרה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:26
בְּרֵאשִׁית 1:26 — אמת ליעקב
להראות ש"אמת" מגיע גם מהאדמה, לחכמים יש כח לעשות סיג והרחקה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:26
בְּרֵאשִׁית 1:26 — כתב סופר
מדרש רבה: כשמשה רשם כל פסוק בתורה והגיע לפסוק הזה שאל את ה' למה הוא נותן פתחון פה לכופרים. ה' אמר שכל הרוצים לטעות יטעו. הוא כתב כדי ללמד לכולם שגם גדול יתייעץ עם אלו שקטנים ממנו. הסבר: מי שבונה בית ייתיעץ עם מומחים לפני שיתחיל, ולא רק באמצע, כי אולי יגידו לו להרוס ובנה הכל לשווא. ה' התייעץ רק ליום השישי, כי זה היה רק לתת להם כבוד. אין מקום לטעות.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:26
בְּרֵאשִׁית 1:26 — כתב סופר
רש"י: ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן. ומכאן יש מקום לכופרים. מוהר"מ בנעטה: זה מסביר פסיקתא זוטרתי בהעלותך שכל המתגאה כאילו עובד ע"ז. למה? כי לא למד מה' בפסוק הזה ולכן באמת מאמין שה' התייעץ והוא לא יחיד. כתב סופר: עוד הסבר שאם הוא מתגאה על גברוה או חכמה הוא כופר על ההשגחה של ה' שנתן לו את הכוחות האלו. (לא מופיע בגרסה באינטרנט חשון תשפ"ד)
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:26
בְּרֵאשִׁית 1:26 — משך חכמה
הצלם א-לוהי שלנו הוא בחירה חופשית לבחור את הדבר הטוב לפי המחשבות שלנו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:26
בְּרֵאשִׁית 1:26 — ספורנו
האדם דומה לה' כי יש לנו בחירה, אבל אנחנו לא דומים לו כי לא תמיד בוחרים נכון.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 1:29
בְּרֵאשִׁית 1:29 — רמב"ן
אדם המקורי לא אכל בשר כי טבעו היה לברוח מצער ומוות.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:1
בְּרֵאשִׁית 2:1 — אמת ליעקב
בני אדם ובעלי חיים הם שונים באופי, ומה שעבורנו הוא קשה לבעל חיים יכל להיות טבעי (וחיים טובים).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:1
בְּרֵאשִׁית 2:1 — מלבי"ם
יש גם טבע וגם השגחה, וזה מספק אוכל לכל העולם דרך הטבע, או מפסיק את הטבע לספק לנו אם אנחנו חוטאים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:2
בְּרֵאשִׁית 2:2 — בכור שור
ביום השביעי נהיה ברור שה' סיים ביום השישי. כמו שעץ שנוטעים להיות חלק מקיר, הקיר גמור כשגדל העץ אפילו שלא עשו בו שום דבר מזמן.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:2
בְּרֵאשִׁית 2:2 — בית הלוי
בכל יום ה' ברא משהו חדש, וביום השביעי התחיל שהוא ממשיך לברוא את הכל תמיד. אין דבר שסתם ממשיך, אלא שבכל שניה הכל חדש ואין קשר לשניה הקודמת, רק שה' מחליט שימשיך להתקיים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:2
בְּרֵאשִׁית 2:2 — בית הלוי
כל יום ה' נח מהעבודה שעשה ביום הקודם, וביום השביעי נח מהכל. כל הנבראים צריכים את הנבראים האחרים, והמנוחה הזאת הייתה רק ביום השביעי, שבלי יום השישי, גם יום הראשון לא נשלם.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:3
בְּרֵאשִׁית 2:3 — חפץ חיים
ה' קלל את ימי החול שנעשה בו עבודה, וברך את יום השבת. אז למה אנשים ממהרים לצאת מן השבת?
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:3
בְּרֵאשִׁית 2:3 — טעמא דקרא
המילה "לעשות" צריכה ביאור. אולי זה כמו שרבי עקיבא הסביר לטורנסרופוס, שהמעשים שלנו הם לתקן ולהשלים את העולם (עושים ברית מילה כמו שעושים לחם מחיטה).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:4
בְּרֵאשִׁית 2:4 — אמת ליעקב
מה שבאדמה גם הגיע מהשמיים, ולכן אנחנו יכולים להשתמש בגשמיות עבור דברים רוחניים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:5
בְּרֵאשִׁית 2:5 — מלבי"ם
אחרי שנברא האדם, הצמחים יכולים לגדול, כי הוא יעבוד את האדמה, והוא יתפלל ובזכותו יהיה גשם.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:5
בְּרֵאשִׁית 2:5 — רשימות הגרי"ז
רש"י: ומה טעם לֹא הִמְטִיר לפי שאדם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. גרי"ז: הרבה דברים באים גם על ידי תפילה וגם בדרכים אחרות. גשם מגיע רק דרך תפילה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:7
בְּרֵאשִׁית 2:7 — בכור שור
האוויר שה' נפח לאדם הוא מה שנותן לבני אדם דעת, דיבור, וחכמה (יותר מבעלי חיים), וזה גם מה שיעיד נגדנו ביום הדין.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:7
בְּרֵאשִׁית 2:7 — חפץ חיים
הפעולה היחידה שאנחנו יכולים לעשות בלי לשים לב הוא לדבר, כדי שנוכל לשים את כל הכוונה שלנו באמירת המילים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:7
בְּרֵאשִׁית 2:7 — קול אליהו
למה אדם חטא? אבות ג:א - "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אדם נוצר בידי ה', ולכן היה לו רק ב' דברים להסתכל עליהם. בהערה: דין הוא החטא שעשה, החשבון הוא הטוב שהיה יכל לעשות בזמן שחטא.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:7
בְּרֵאשִׁית 2:7 — מלבי"ם
לבעלי חיים יש גם מידות טובות (להיות גבור כארי ואז כנמר וכו'), אבל לבני אדם א) יש יותר, ב) יש מידות שונות בו זמנית ג) משתמשים במידות למטרות שונות ד) יש מידות מתנגדות ה) אין גבול למידות, ולכן כל אריה יכל לדמות לשני, אבל בן-אדם אפשר לחשוב שהוא מין אחר מאדם אחר בגבלל השוני הגדול של המידות.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:7
בְּרֵאשִׁית 2:7 — נצי"ב
אדם נחשב "חי" כשהוא חי עד הפוטנציאל שלו, ולכן רשעים קרוים מתים גם כשהם בחיים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:8
בְּרֵאשִׁית 2:8 — מלבי"ם
לכל בעל חיים יש את הדעת ואת היכולת לטפל בצרכיו החיוניים, חוץ מבני אדם, אבל יש לנו את היכולת ללמוד את זה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:9
בְּרֵאשִׁית 2:9 — מלבי"ם
אדם ידע טוב ורע אובייקטיבי כבר, אבל אחרי אכילה מן עץ הדעת, הוא גם מבין טוב ורע סובייקטיבי.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:9
בְּרֵאשִׁית 2:9 — רמב"ן
אדם ידע את מיקומם של העצים האסורים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:9
בְּרֵאשִׁית 2:9 — ספורנו
העץ מאפשר לנו לבחור את הטוב, אבל שיש לו השלכות רעות, ולא לבחור את הרע, אפילו כשיש לו יתרונות.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:16
בְּרֵאשִׁית 2:16 — כתב סופר
למה יש ציווי לאכול פירות לפני האיסור לאכול מעץ הדעת? ה' רצה שיטעום פרי כדי שיזכה כשימנע מלאכול מעץ הדעת (או פחות עונש כשיאכל). לכן התשובה של אדם "אכולתי ואוכל" - אני אכלתי פירות ולכן היה לי צורך לטעום גם את אלו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:17
בְּרֵאשִׁית 2:17 — רמב"ן
לאכול את הפרי מביא מוות (או שהיו אמורים לחיות לעולם, או שהמוות היא עכשיו תוצאה של החטא).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:18
בְּרֵאשִׁית 2:18 — נצי"ב
אדם צריך מישהי לנגד את תכונות השליליות שלו, לא רק מישהי לקיים יחסים איתה (כמו בעלי חיים).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:20
בְּרֵאשִׁית 2:20 — נצי"ב
כל אדם שונה, ואדם לא ידע מה זה כעס עד שזיהה את זה בין בעלי חיים, ולכן הצטרך אשה כדי לעזור לו להשתלט בכעס שלו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 2:24
בְּרֵאשִׁית 2:24 — רמב"ן
אנחנו יותר קרובים לבן/בת זוג מאשר ההורים, ואנחנו נאמנים להם, לא כמו בעלי חיים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:1
בְּרֵאשִׁית 3:1 — כתב סופר
הרמב"ן דן האם היה אסור גם לחוה או רק לאדם? או האם חוה חשבה שהיא מצווה? הנחש רצה לישא את חוה (עיין רש"י) ולכן שוחח איתה לבדוק מה היא חשבה. כשהיא ענתה ברבים "נאכל" הוא הבין. אבל הוא חשב שהיא לא מצווה ולכן שכנע אותה לנסות ואז לתת לאדם שכן מצווה ויהיה לו חוה בלי אדם.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:3
בְּרֵאשִׁית 3:3 — דברי אליהו
מדרש רבה: הנחש שאל למה הוא מצוי בין הגדרות. הסבר: כי לא יכל לגרום לחווה לחטוא ישר, ולכן גרם לה לחטוא קודם לעבור את הגדר של החטא.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:3
בְּרֵאשִׁית 3:3 — מלבי"ם
כי זה היה אזהרה של מה שיקרה, ולא איסור, חוה הוסיפה. היה לה פשוט לומר שאין לעשות כי כך ה' אמר.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:4
בְּרֵאשִׁית 3:4 — משך חכמה
אדם וחוה עשו עבירה לשמה (בסיכון של מוות) רק כדי להתקרב לה'.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:5
בְּרֵאשִׁית 3:5 — אמת ליעקב
אחרי שאכלו מעץ הדעת, אדם וחוה חשבו שהם יכולים לברוא עולם יותר טוב מאשר העולם שה' בנה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:5
בְּרֵאשִׁית 3:5 — רבינו בחיי
לפני החטא, אדם ידע להבחין בין אמת ושקר, ועכשיו הוא יודע להבחין בין טוב ורע (יפה ומכוער), ולכן עכשיו רודף אחרי תאוות (שנראים "טוב"), ולכן נענש מידה כנגד מידה (מעשה של בהמה, ועכשיו יאכל כמו בהמה).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:6
בְּרֵאשִׁית 3:6 — בכור שור
אדם וחוה יצאו מגן עדן כמו שגנב עוזב את המקום שבו עשה את החטא.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:6
בְּרֵאשִׁית 3:6 — חפץ חיים
לאנשים יש כל מיני תאוות, והפירות היו בהם את כל התאוות. העונש של הנחש הוא שלא יהיה לו קשר עם הקב"ה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:6
בְּרֵאשִׁית 3:6 — כתב סופר
מדרש רבה: בעץ הדעת טעם העץ ופריו שוים. הנחש ידע שאנשים מתאויים למשהו רק כשטעמו אותו פעם. לכן גרם לה לטעום קודם מן העץ כדי שאחר כך תתאווה לפרי. וכמו כן כך היא גרמה לאדם גם לטעום.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:6
בְּרֵאשִׁית 3:6 — טעמא דקרא
חוה האמינה לנחש שהיא לא תמות, אבל מיד אחרי שאכלה נתנה גם לאדם כדי שהוא לא יתחתן שוב אם היא תמות. כי כשיש לה את התאוה לפרי זה פוגע בשיקול דעתה, אבל אחרי שאכלה, סרה התאוה והיא יכולה לחשוב שוב בבירור.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:7
בְּרֵאשִׁית 3:7 — גרי"ז סטנסיל
איך ניסה אברהם להתחבא? ולמה לא מאשימים אותו על כך? ברכות כד - חדורה מספיק לקריאת שמע, אבל שמונה עשרה צריך כיסוי הלב. רש"י: עבור תפילה חייב לראות את עצמו כעומד לפני המלך. אדם וחוה עשו חגורות לעצמם אבל כששמעו את הקול של ה' הם ידעו שזה לא מספיק ולכן התחבאו. זה היה נכון להתחבא וה' רק הוכיח אותם על איך גילו שהם ערומים, לא על ההחלטה להתכסות אחרי שיודעים. אבות ד - יש דין וחשבון: דין על החטא, וחשבון על הנסיבות שהביא אותו לחטוא.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:7
בְּרֵאשִׁית 3:7 — רשימות הגרי"ז
אבות ג:א - דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. גר"א: דין על החטא, חשבון על המצוות שהיה אפשר לקיים בזמן החטא. ש: גם יושב בטל יענש על חסרון התורה? ת: לפעמים יש תירוצים כי אדם עייף. אבל אם יחטא, ודאי היה יכל לקיים מצוות באותו זמן עם אותו מאמץ. לכן העונש שלו יהיה גדול יותר מהיושב בטל.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:8
בְּרֵאשִׁית 3:8 — גרי"ז
איך אדם יכל לחשוב שהוא יכל להתחבא מה'? באמת ה' לא מוכיח אותו על שהתחבא, רק שאל מי גילה לו שהוא ערום. כנראה שצדק להתחבא. ברכות כד. - אדם יכל לקרוא ק"ש עם חגורה, אבל לא להתפלל שמונה עשרה אלא אם גם כסה את לבו, כי צריכים אימה יתירה לעמוד לפני ה'. אדם וחוה אכלו את הפרי, והבינו שהם ערומים. החגורה הספיקה להם. אבל עכשיו ה' קורא להם. ידעו שלדבר עם ה' צריכים להתכסות, ולכן צדקו בזה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:12
בְּרֵאשִׁית 3:12 — כתב סופר
איך להאשים את אשתו זה התנצלות? רש"י: הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים. ה' ברא לו אשה כדי שלא יהיה יחידי כמו שה' הוא יחיד כדי שאנשים לא יתבלבלו ולחשוב לו כאלוהים. הציווי לאכול מעץ הדעת היה לפני לידת חווה, וזה גרם להם לחשוב שהאיסור בתוקף רק אז. עכשיו שיש לו אשה, אין סיכון שיחשבו לו כאלוהים ועכשיו מותר לאכול ממנו. הטעות שלו היתה שנתן טעם למצווה מעצמו כסיבה להקל בו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:13
בְּרֵאשִׁית 3:13 — בית הלוי
חוה אמרה שהנחש רימה אותה, והוסיף לה תשוקה שקרית. שכל דבר בעולם שקר, שווא, ללא תועלת, שווה כלום, לא עוזר, חוץ מלרדוף אחרי קדושה.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:14
בְּרֵאשִׁית 3:14 — אמת ליעקב
בהתחלה אנשים היו אמורים לקבל נחש חכם לעזור לו. העונש של הנחש שלא יהיה לו דעת הפך גם לעונש עבורנו שנצטרך לעבוד לפרנס את עצמנו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:16
בְּרֵאשִׁית 3:16 — כתב סופר
ה' אמר שיגדיל לו "עצבונך והריונך" ואחר כך אמר "בעצב תלדי בנים". ה' נתן להם צער בלידה וצער גידול בנים. לפעמים אדם יסבול כאב בצער עם המחשבה שבסוף זה יהיה בסדר. אבל זה לא נכון בהריון אם אחר כך היא יודעת שיהיה לה צער גידול בנים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:17
בְּרֵאשִׁית 3:17 — כתב סופר
משמע שחטא ב2 דברים: לאכול מהפרי ולשמוע לחווה. איך זה התנצלות שהוא אמר שהיא נתנה לו? הציווי היה לא לאכול מהעץ. משמע לא לקטוף את הפרי. ולכן אם זה נקטף בידי אחר, זה מותר. לכן אדם עונה שהוא אכל מה שחווה קטפה כבר. אבל ה' יודע שאדם היה מקשיב לה לאכול גם אם היא לא קטפה אותו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:17
בְּרֵאשִׁית 3:17 — ספורנו
חוץ מזה שאכלו מה שהיה אסור להם, גם אמרו שה' מקנא ומשקר, כשנתו הסברים לאיסור לאכול מן העץ.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:21
בְּרֵאשִׁית 3:21 — ספורנו
לפני שגרש אותם, ה' הלביש אותם, כדי שלא יחשבו שהענוש שלהם אפשר להם לשפר את העולם.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:22
בְּרֵאשִׁית 3:22 — בכור שור
למה ה' לא אמר להם לא לאכול מעץ החיים? העץ החיים הוא כמו תרופה. זקן/חלש/חולה שאוכל מתרפא (כמו הנחש שעשה משה). זה עובד רק למי שחולה, רק אחרי שאכלו מעץ הדעת. רק אחרי שחטאו (שאכלו ממנו) יש למנוע מהם להגיע לעץ החיים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:23
בְּרֵאשִׁית 3:23 — שפת אמת
אדם נשלח לעבוד, ועכשיו זה הכרחי, אבל יש רמות שונות של איזון בין עבודה ועיסוק בתורה, וכל עבודה וחלק מחיים יש אור של תורה להוציא - זה השליחות שלנו (תרמ"ד).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 3:24
בְּרֵאשִׁית 3:24 — אמת ליעקב
מהקרבת בעל חיים טיפש אדם מתקן את חטאו שהוא יכל להיות יותר חכם מה'.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:1
בְּרֵאשִׁית 4:1 — נועם אלימלך
למה כתוב שאדם ידע את אשתו ולא "בא" אל אשתו ומילה אחרת? רמז ל"הנה נא ידעתי כי אשתך יפת מראה את" (יב:יא). אברהם רק שם לב ליופי של שרה כשהיה בסביבה של מצרים, מקום ששטוף בזימה. עד עכשיו הוא רק שם לב לשאר התכונות הטובות שלה ולא התמקד ביופיה. התורה מעידה שבמעשה זה אדם התמקד ביופיה ולכן יצא מזה קין.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:2
בְּרֵאשִׁית 4:2 — מלבי"ם
בעבר אנשים הקדישו את בנם הראשון לעבודת ה', ולהיות עובד אדמה זה היה דרך טוב לעבוד את ה'. בנוסף, לעגו על רועי צאן. לכן בהשוואה לקין, הבל היה כלום או מיותר, ולכן שמו "הבל".
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:2
בְּרֵאשִׁית 4:2 — נצי"ב
קין עבד את האדמה כמו שנדרש, והבל חיפש את המותרות (הבלים) של החיים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:3
בְּרֵאשִׁית 4:3 — רבינו בחיי
קין והבל הביאו את מנחתם ביום החמישים של הבריאה, וממעשיהם אנחנו מחזקית את האמונה שלנו בנבואה, שכר ועונש, והשגחה הכללית, ולכן בעצרת (שבועות), שהוא יום ה50, מביאים מנחה, אפילה מנחה עם חמץ (סימן של יצר הרע).
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:5
בְּרֵאשִׁית 4:5 — בית הלוי
קין כעס כי חשב שהקרבן שלו ראוי שיתקבל, ואז התבייש והתייאש. כשאנחנו חוטאים את החטא הראשון שלנו היצר הרע שלנו היה חלש ומתחזק ואז אנחנו תקועים, וזה נותן לנו תירוץ עבור החטאים האחרים. באמת עלינו לעשות תשובה על החטאים הראשונים, כשיצר הרע לא היה חזק כל כך.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:5
בְּרֵאשִׁית 4:5 — קול אליהו
יצר הרע יכל לשלוט על אדם רק כשיש לו פתח, כמו שיש לו ספק אם לקיים מצווה. ולכן רש"י סנהדרין קג - זה יותר גרוע למצוא את אשתך ספק נידה מאשר למצוא אותה נדה ודאי.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:6
בְּרֵאשִׁית 4:6 — ספורנו
כשעושים טעות, יותר חשוב מהרגש של חרטה הוא להחליט לתקן את זה לעתיד.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:7
בְּרֵאשִׁית 4:7 — חפץ חיים
אפילא חטא קל מחכה לנו ביום הדין, כמו שבעל חוב קטן גם מחכה לקבל את כספו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:7
בְּרֵאשִׁית 4:7 — כתב סופר
הבל פרש מקין כדי לא להיות בקרבת רשע, כמו אבות א:ז. קין לא היה מרוצה מזה ובקש להיות באחווה עם הבל. כעסו נבע מזה שהבל לא ציית לבקשתו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:7
בְּרֵאשִׁית 4:7 — נצי"ב
עלינו לעבוד לכבוש את יצר הרע, ולמצוא דרכים לפעול בלי להתגרות בו.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:8
בְּרֵאשִׁית 4:8 — קול אליהו
לא כתוב בפסוק מה קין אמר להבל. מדרש רבה: הבל היה יותר גדול וחזק מקין. האפשרות היחידה של קין לפגוע בו היה רק בערמה. הוא קרא לו "אחיו" רק כדי לשכנע אותו לבוא. ולכן שכנע אותו ללכת לשדה לבד איפה שהוא יכל לתקוף אותו בלי אחרים להגן עליו. ולכן ה' שאל "איה הבל אחיך" - האם יש עוד הבל בעולם? הוא שואל איפה ההבל שבכוונה קראת לו אחיך.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 4:22
בְּרֵאשִׁית 4:22 — מלבי"ם
התורה מספרת מי המציא או הצליח בכל אומנות כדי שלא נחשוב כמו היוונים שזה "אלוהים" מסויים לכל דבר ודבר.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 5:4
בְּרֵאשִׁית 5:4 — רמב"ן
אדם חי יותר (מאנשים היום) או כי נעשה ישר על ידי ה' או כי אז היו יותר חכמים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 6:6
בְּרֵאשִׁית 6:6 — רבינו בחיי
מתואר שה' עצוב בלבבו כמשל, כדי שאנחנו, כבני אדם, יכולים לחשוב עליו כשמח כשאנחנו מקיימים מצוות, או עצוב כשאנחנו לא מקיימים.
בְּרֵאשִׁית
בְּרֵאשִׁית 6:8
בְּרֵאשִׁית 6:8 — אמת ליעקב
נח הגן על בניו שלא יושפעו מהדור שלהם (שם היה הראשון להישאר דתי כשחי בין דור רשע).
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — דרש משה
עלינו לקיים מצוות מתוך אהבה, כמו אב שאוהב את הבנים שלו, שתמיד מנסה לשפר את מצב החיים שלהם.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — דרש משה
מנהיג חייב להנהיג גם אם האנשים יאמרו עליו דברים שליליים ויהיה לא פופולורי.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — כתב סופר
יש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ש: למה לכלום? מבינים למה פחות טוב מאברהם, אבל למה כלום? ת: הנסיון הכי גדול לצדיק הוא לראות צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. בימיו נח ראה רשעים מצליחים. אבל אם היה חי בימי אברהם היה רואה גם הצלחת הרשעים וגם החיים הקשים של אברהם. לכן אם היה חי בימי אברהם לא יהיה אפילו במדרגה שהוא עכשיו בדורו.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — מלבי"ם
אם "בדורותיו" זה לשבח, זה כי יכל להיות צדיק בלי דוגמה אישית. אם זה לגנאי, כי "תמים" אומר שהוא מקיים מצוות לשם שמים, שזה חובה כי כל האחרים הם רשעים שמבזים אותם, אבל אם האחרים הם טובים אולי הוא יקיים מצוות רק בגלל כבוד או סיבות אחרות.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — משך חכמה
לפני המבול לא עשה חמס. אחרי המבול נשאר עניו.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — נצי"ב
יש צדיקים שהם לא טוב לאחרים, ולכן לפעמים הם קרויים "רשעים".
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — נועם אלימלך
מי שמעלה את עצמו ועושה הכל לשם שמים, כולל דברים גשמיים, הוא מגיע למדרה חדשה המכונה "דור". נח היה צדיק ותמים בכל דור שהוא הגיע אליו.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — נועם אלימלך
כשצדיק עושה מעשים טובים הוא ממשיך את הקדושה של ה' לעולם, וזה טובה לדורו. תמימות צדקתו אכן עזר ל"דורותיו".
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — נועם אלימלך
למה לא דורו (ביחיד)? בכל דור יש מצווה הדרוש תיקון יותר משאר המצוות. כמו בדור שלנו (של הנועם אלימלך) יש לתקן מצוות ציתית יותר משאר המצוות. וכן בכל דור. נח, בכל דור שהיה חי, היה מתקן המצווה המיוחדת של אותו דור.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — שפת אמת
גם נח וגם אברהם הצטרכו עזרה, אבל אלו במדרגה של אברהם מקבלים עזרה בדרך שלא יחשבו שצריכים אותה (תרל"ד). העולם הצטרך את המדרגה של נח כדי שאחר כך יוכלו להגיע למדרגה של אברהם (תרל"ט). נח הצטרך את הזכות של כל הדורות לפניו אבל אברהם סמך על הזכות שלו עצמו (תרל"ט). נח הכין את עצמו כדי לקבל את העזרה מה', בדרך הטבע. אברהם כבר קיים את התורה ולכן קבל דרך על-טבעי להרבות את אור התורה (תרמ"ד).
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — ספורנו
נח הלך בדרכי ה' על ידי שעוזר לאחרים ומוכיח אותם.
נֹחַ
נֹחַ 6:9
נֹחַ 6:9 — טעמא דקרא
רש"י: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש שדורשים אותו לגנאי. בשם החזון אישL אנשים מושפעים על ידי הסביבה שלהם. המעשים שלו היו נחשבים לכלום בזמן אברהם, אבל אם היה בזמן אבהרם, יהיה מושפע על ידי אברהם ואז יהיה צדיק עוד יותר גדול.
נֹחַ
נֹחַ 6:10
נֹחַ 6:10 — נועם אלימלך
צדיק צריך לתקן את עצמו בשלש מדרגות: שם - לתקן את מעשיו מילדות כדי לעשות את הכל לשם שמים. חם - להרבות חמימות. יש אהבה של ממון או של נשים, אבל הוא יכל להעלות את האהבה שלו לאהבה של ה' ובזה יתקן את האהבה הקדומה הפחותה. יפת - אז יעבוד שכל מעשיו יהיו יפים בעיני הבריות.
נֹחַ
נֹחַ 6:12
נֹחַ 6:12 — בית הלוי
כל הברואים היו מושחתים, אפילו שאין לבעלי חיים יצר הרע, כי המעשים שלנו משפיעים על הסביבה, וה' ישפוט אותנו על מה שעשינו ואיך שהמעשים השפיעו על האחרים.
נֹחַ
נֹחַ 6:12
נֹחַ 6:12 — כתב סופר
בטבע אנשים מתאווים למאכלות אסורות, שהם בין אדם למקום. אם אדם חוטא בהם, הוא יכל להאשים את התאוות שלו, שהם שם בטבע. אבל אין בטבע רצון לגזול ולחמס, עבירות בין אדם לחבירו. מי שמתאווה לזה סימן שקרה בו קלקול והשחתה. ה' אומר שהוא צריך להחריב את העולם כי איכשהו זה קרה.
נֹחַ
נֹחַ 6:13
נֹחַ 6:13 — בכור שור
למה להחריב גם את הבעלי חיים? כי העולם נברא עבור בני אדם. אם מחריבים את האנשים אז אין סיבה לכל הבעלי חיים להתקיים.
נֹחַ
נֹחַ 6:13
נֹחַ 6:13 — דרש משה
ה' אמר לו לבנות את התיבה לפני שהוא הכריז על המבול, כדי שהבנייה תהיה לשמה ולא למטרת הצלה, כי אנחנו מקיימים מצוות בגלל הציווי ולא בגלל איזשהו תועלת שאנחנו חושבים עליו.
נֹחַ
נֹחַ 6:13
נֹחַ 6:13 — כתב סופר
יש סיכוי שאדם בסוף ימיו יחזור בתשובה, וה' מחכה לו ברחמיו שזה יקרה. אבל זה רק יכל לקרות אם יש אנשים טובים מסביבו שהוא יוכל ללמוד מהם. אם כולם רשעים, אין תקווה. לכן כתוב שה' ראה את ה"קץ" שאין להם תקווה.
נֹחַ
נֹחַ 6:13
נֹחַ 6:13 — רמב"ן
חמס זה להגנוב ולהערים, וזה חתם להם את גזר הדין.
נֹחַ
נֹחַ 6:13
נֹחַ 6:13 — רשימות הגרי"ז
רש"י: לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. שמות כב:כב - אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. ילקוט שמעוני: ה' שומע כל ניזק, אבל הוק שומע את הזעקות מיד. ולכן נגזר דינם בגלל הגזל, שיש נפגע, ולא מעבודה זרה ועריות, שלפעמים הם משתפים פעולה.
נֹחַ
נֹחַ 6:13
נֹחַ 6:13 — ספורנו
הארץ מלא באנשים שגונבים ורימו אחרים.
נֹחַ
נֹחַ 6:14
נֹחַ 6:14 — מלבי"ם
כל חומר בנין בתיבה מסמל שינוי בעולם שבו העולם הרוחני יגבר על עולם הפיזי.
נֹחַ
נֹחַ 6:14
נֹחַ 6:14 — רבינו בחיי
אם נח הוא צדיק, למה הוא לא מתפלל להציל את שאר הדור, כמו שאברהם התפלל עבור סדום? אברהם עצר ב10 אנשים כי ידע שיצטרך עשר כדי להציל את סדום. נח ידע שיהיו רק 8 אנשים על התיבה.
נֹחַ
נֹחַ 6:15
נֹחַ 6:15 — מלבי"ם
עם חשבונות של מספרים בקבלה, ה' מערבב בין שם ה-ו-י-ה עם שם א-ד-נ-י להכין סוכת שלום.
נֹחַ
נֹחַ 6:16
נֹחַ 6:16 — רבינו בחיי
יש הרבה בעלי חיים ומינים של בעלי חיים, ויש מהם שהם גדולים ממש, ולא יכנסו כולם לתוך תיבה (או אפילו 50 תיבות), לכן זה חייב להיות נס. אם כן, למה לבנות משהו שהוא כל כך גדול עם קומות ואיזורים? כי דרך התורה לתת לנו משהו לעשות בדרך טבעי, וה' יטפל בשאר. כמו במלחמה שאפילו אם ילחם לנו. וזה גם היה תזכורת לכולם לעשות תשובה.
נֹחַ
נֹחַ 6:18
נֹחַ 6:18 — גרי"ז סטנסיל
רש"י: ה' עשה ברית עם נח שהפירות ישרדו ושהרשעים לא יפגעו בו. גרי"ז: ה' לא עשה ברית להגן עליו מפני הבעלי חיים, רק מפני הרשעים. רש"י: ה' סיבב את התיבה עם בעלי חיים גדולים כדי להגן עליו.
נֹחַ
נֹחַ 6:18
נֹחַ 6:18 — רשימות הגרי"ז
רש"י: ה' עשה ברית עם נח שהפירות ישרדו ושהרשעים לא יפגעו בו. גרי"ז: ה' לא עשה ברית להגן עליו מפני הבעלי חיים, רק מפני הרשעים. רש"י: ה' סיבב את התיבה עם בעלי חיים גדולים כדי להגן עליו. בהערה: הרשעים ניסו להרוג אותו כשנכנס לתידה אחרי שהתחיל הגשם. המעשה האחרון של הרשעים היה לנסות להרוג אותו במקום לחזור בתשובה.
נֹחַ
נֹחַ 6:19
נֹחַ 6:19 — מלבי"ם
שם א-לוהים דאג לבריאה והצטרך זוג אחד של כל בעל חיים. שם ה' היה השגחה פרטית שאפשר לו להביא גם את הרכוש שלו, עד 7 זוגות של כל בעל חיים.
נֹחַ
נֹחַ 6:19
נֹחַ 6:19 — רמב"ן
המידות הרשמיות של התיבה לא היו גדולים מספיק, והצטרכו נס. אבל זה היה עדיין די גדול כדי שאחרים יראו ויעשו תשובה, וכדי להקטין את גודל הנס הנצרך.
נֹחַ
נֹחַ 6:20
נֹחַ 6:20 — רמב"ן
ה' שלח 2 מכל מין להנצל, אבל אלו שנח יצטרך כקרבן נח אסף בעצמו, כי אינו ראוי שה' ישלח אותם אל נח כדי למות.
נֹחַ
נֹחַ 7:1
נֹחַ 7:1 — כתב סופר
למה להזכיר לבוא אל התיבה רק עכשיו ולא בעת הציווי לבנות אותו? למה להזכיר "כי אותך ראיתי צדיק לפני" -אם פשוט שלכן נבחר? ולמה לצוות לו בכלל לבנות תיבה אם ה' יכל להצילו גם בלי? (רש"י ורמב"ן - כדי שאחרים יראו את התיבה ויחזרו בתשובה). זה לא ראוי להצילו עם נס, אבל אחרי שבנה תיבה במשך 120 שנה בגלל הציווי, המצווה שלו מתחילה להגן עליו מיד (סוטה כא.), ולכן מגיע לו נס. אבל אפילו אם מגיע לו, לא מגיע לבניו. לכן "כי אותך ראיתי צדיק לפני" שהם לא ראויים. הוא לא היה ראוי לזה מראש, לכן נאמר לו את זה רק עכשיו. ושלא נחשוב שה' לא יכל להצילו בלי זה, נאמר לו עכשיו שרק הוא צדיק.
נֹחַ
נֹחַ 7:5
נֹחַ 7:5 — רשימות הגרי"ז
רש"י: "ויעש נח ככל אשר ציווהו - זה ביאתו לתיבה". ז:ז - נח נכנס לתיבה רק כשהוכרח בגלל הגשם! איך זה קיום ציווי ה'? כשכולם רשעים, אפילו לכנס לתיבה מתוך ההכרח זה קיום ציווי ה'.
נֹחַ
נֹחַ 7:7
נֹחַ 7:7 — באר יוסף
רש"י: אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. איך זה אפשרי אחרי כל מה שה' אמר לו, שבנה את התיבה, וכו'? הוא חשב שה' ירחם וימחול לכולם ולא יחריב את העולם. אבל נקרא "מקטני אמונה" כי אחרי שה' צוה לו ליכנס היה צריך להקשיב, אפילו אם בסופו של דבר ה' ימחול לכולם.
נֹחַ
נֹחַ 7:8
נֹחַ 7:8 — רמב"ן
ה' שם בלב 2 בעלי חיים מכל מין לבוא להנצל.
נֹחַ
נֹחַ 7:9
נֹחַ 7:9 — בכור שור
כדי לקיים כל מין, אין צורך ל7 מכל סוג, רק זכר אחד מספיק. מהעובדה שה' אמר לקחת 7 זכרים מכל מין, נח הבין שהם היו עבור קרבן (ולכן כתוב שהביא אותם לעולה, שהוא תמיד זכר, כמו שכתוב בויקרא א:ג).
נֹחַ
נֹחַ 7:11
נֹחַ 7:11 — רבינו בחיי
כל דבר הצלה ושכר בסיפור מוזכר שה' עשה אותו. כל דבר של עונש מסופר שהוא קרה (בלי לייחס אותו לה'). כי "דרכיה דרכי נועם" וה' רוצה רק את הטוב עבורנו ולא שיהיה קשור למשהו רע.
נֹחַ
נֹחַ 7:13
נֹחַ 7:13 — אמת ליעקב
אנשים בכוונה לא ישימו לב למה שפשוט וברור וימשיכו לחטוא (150 שנה לבנות את התיבה ולא עשו תשובה. כמן כן המצרים שראו את קריעת הים ועדיין רדפו אחרי בני ישראל).
נֹחַ
נֹחַ 7:16
נֹחַ 7:16 — בכור שור
נח לא סגר את דלת התיבה בעצמו כי הוא לא ידע מתי המין האחרון הגיע. לכן ה' סגר את הדלת עבורו.
נֹחַ
נֹחַ 8:22
נֹחַ 8:22 — אמת ליעקב
הפסוק שמלמד אותנו לא לחשוב על מה שהיה לפני בריאת העולם הוא גם אותו פסוק שמלמד אותנו שגוי ששבת חייב מיתה.
נֹחַ
נֹחַ 9:3
נֹחַ 9:3 — מלבי"ם
לפני המבול, אדם יכל לקבל את כל התזונה שלו מהצמחים. אחרי המבול, כל התזונה הזאת נשטפת על ידי המבול, ולכן כדי לקבל תזונה בנונה ובריאה ה' אפשר להם לאכול בשר.
נֹחַ
נֹחַ 9:4
נֹחַ 9:4 — אמת ליעקב
אחרי המבול, ה' החליט לא להעניש את האדמה בגלל בני אדם. הצטרכנו איסורים של אבר מן החי ורציחה למנוע עוד הדרדרות.
נֹחַ
נֹחַ 9:5
נֹחַ 9:5 — רמב"ן
יש צורך להזכיר רציחה כי עכשיו שחיטה מותרת.
נֹחַ
נֹחַ 9:6
נֹחַ 9:6 — אמת ליעקב
התורה חייבת לאסור רציחה ולא לסמוך על ההגיון של בני אדם, כי מסברא אפשר לשכנע את עצמנו שיש כל מיני היתרים.
נֹחַ
נֹחַ 9:7
נֹחַ 9:7 — משך חכמה
נשים לא מחוייבות בפרו ורבו כי התורה לא תחייב לעשות דבר שיכאב לנו או יסכן אותנו במיתה (יום כיפור הוא יוצא מן הכלל).
נֹחַ
נֹחַ 9:12
נֹחַ 9:12 — אמת ליעקב
אנחנו מודעים אם ה' מרוצה מהמעשים שלנו דרך ייסורים.
נֹחַ
נֹחַ 9:13
נֹחַ 9:13 — בכור שור
הקשת היא סימן לאנשים לא לירא. זה מסמל את השכינה (יחזקאל א:כח). ה' לא היה מראה להם את השכינה שלו אם היה מתכוון להחריב אותם.
נֹחַ
נֹחַ 9:17
נֹחַ 9:17 — ספורנו
לראות את הקשת אמור לגרום לתלמידי חכמים להשתפר ולגרום לשאר הדור להשתפר.
נֹחַ
נֹחַ 9:18
נֹחַ 9:18 — רמב"ן
נח גלה את הכשלון של כנען לרבים.
נֹחַ
נֹחַ 9:19
נֹחַ 9:19 — מלבי"ם
בני נח הם 3 סוגים של בני אדם בעולם: א) שם - להתמקד על מצוות, ב) יפת - אנשים מנומסים, ג) חם - הולכים אחרי תאוות.
נֹחַ
נֹחַ 9:20
נֹחַ 9:20 — משך חכמה
נח השביח אחרים ולא רק את עצמו - "איש אדמה". משה הלך מ"איש מצרי" ל"איש א-לוהים" על ידי עזרה לאחרים (שהרג את המצרי).
נֹחַ
נֹחַ 9:20
נֹחַ 9:20 — ספורנו
הטעות הראשונה של נח היה שנטע כרם, שזה התחיל מדרון חלקלק.
נֹחַ
נֹחַ 9:25
נֹחַ 9:25 — אמת ליעקב
יהדות נגד גזענות. כנען קבל קללה בגלל מעשיו, לא סתם.
נֹחַ
נֹחַ 10:5
נֹחַ 10:5 — רמב"ן
הייחוס של אברהם הוא שהגיע משם ולא מח או יפת. לאברהם היה עד-מפי-עד על המבול, או יד רביעי על הבריאה. את זה הוא יכל למסור לדורות שאחריו, שזה התפקיד של הורים ומורים.
נֹחַ
נֹחַ 10:9
נֹחַ 10:9 — חפץ חיים
נממרוד שכנע אנשים אחרים למרוד איתו, ואשור לימד את בניו לא להיות בקרבת נמרוד וחבריו, וזה דוגמה לעתיד.
נֹחַ
נֹחַ 11:4
נֹחַ 11:4 — נצי"ב
המטרה של מגדל בבל הוא לפקח על המחשבות של אחרים, כי לא רצו שמישהו יחלוק עליהם.
נֹחַ
נֹחַ 11:5
נֹחַ 11:5 — נצי"ב
ה' אפשר לאינם יהודים לפעול בלי השגחה, אבל כשזה השפיע עליו, היה לו להעניש אותם.
נֹחַ
נֹחַ 11:5
נֹחַ 11:5 — ספורנו
ה' העניש למגדל בבל עבור סופם, כי אם כולם אותו דבר ומסכימים (וטועים), אין סיכוי לאמת לצאת בסוף.
נֹחַ
נֹחַ 11:6
נֹחַ 11:6 — כתב סופר
האנשים התכוונו לבנות מגדל גדול שאפשר לראות מכל מקום, וכך יוכלו לכוון את כולם לעשות מעשה אחד ביחד. אם ימרדו, ימרדו כולם ביחד. הם השענו על השבועה מה' לא להחריב את כולם שוב, אפילו שיחריב יחידים (כמו פרעה). לכן החליטו למרוד כולם ביחד ואין ה' יכל להעניש אותם. לכן רש"י אמר "אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול" שבמקום להעריך את זה הם משתמשים בזה למרוד. לכן ה' אומר שהוא ירד לעצור את זה לפני שזה מאוחר מדי "עד שיבצר להם".
נֹחַ
נֹחַ 11:6
נֹחַ 11:6 — רשימות הגרי"ז
אם ה' בלבל להם את הלשון, למה גם הרס להם את הבניין? רש"י - שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו. למה זה לא מספיק לבלבל את השפה? למה לגרום לרציחה? כשכולם מאוחדים, השוני בשפה לא יעצור אותם. כשכולם מאוחדים נגד ה', הם יעברו את המחסום של השפות השונות. ולכן לא עצרו כשה' פיזר אותם. גם רואים את זה בסדום: אפילו שסנוורו עדיין ניסו למצוא את הפתח.
נֹחַ
נֹחַ 11:28
נֹחַ 11:28 — קול אליהו
הזוהר: עד חרן, לא היה אדם שמת בחיי אביו. ש: הבל, חנוך ולמך? ת: אולי מדובר רק אחרי המבול. ש: שם חי אחרי ארפכשד, אבר יותר מפלג ושרוג יותר מנחור? ת: אם תספור, חרן מת לפני ארפכשד, פלג ונחור.
נֹחַ
נֹחַ 11:29
נֹחַ 11:29 — כתב סופר
רש"י: על שם שסוכה ברוח הקודש ושהכל סוכין ביפיה. אם יש את ההסבר השני, למה צריכים את הראשון? אפילו שכולם כל כך משוכים ליופיה, היא לא נתנה לזה לגרום לה להתגאות. במקום היא עובדת על רוח הקודש.
נֹחַ
נֹחַ 11:29
נֹחַ 11:29 — טעמא דקרא
רש"י: זו שרה על שם שסוכה ברוח הקודש ושהכל סוכין ביפיה. למה לומר לנו את זה עכשיו? אברהם הוא יותר מבוגר מנחור והתחתן ראשון. מלכה היתה יותר מבוגרת מיסכה. אז למה אברהם לא נשא את מלכה? כי בחר בה בגלל הרוח הקודש שלה.
נֹחַ
נֹחַ 11:32
נֹחַ 11:32 — רמב"ן
תרח היה רשע רוב חייו, לכן היה נחשב כמת.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — באר יוסף
למה ה' לא אמר לו לאיזה ארץ יוליך אותו? (רש"י - כדי לתת לו יותר שכר). להשאיר את זה כלא מבורר אפשר שאברהם יכל לצאת למצרים בזמן הרעב, שזה גרם להרבה יתרונות שיעזור לעם ישראל בעתיד (מלהיות זהיר בעריות זכו לגאולה).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — דרש משה
אברהם עזב את חרן בלי להבין את הסיבה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — כתב סופר
אפילו שאברהם כבר עזב את ארצו, הצטרך ציווי, כי עזב עם אביו, וזה יותר קל לעבור עם המשפחה. אבל עכשיו הוא נוטש גם את ארצו וגם את אביו ואולי יתחרט, כי ירגיש את ההפסד יותר.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — מלבי"ם
סדר הפסוק הוא בגלל ההשפעה של הסביבה: הארץ, העיר, והבית. חלק מהניסיון היה שלא ידע את היעד הסופי.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — נועם אלימלך
אדם חייב לעבוד את בוראו בג' רמות: א) מארצך - להיפרד מתאוות לארצי וגשמי. ב) ממולדתך - מהמדות הרעות שיש באדם משעת הלידה, כמו מדת הכעס. ג) מבית אביך גאווה באבותיו. במקום שיהיה לו גאווה באבות שלנו שהם באמת ראויים לשבח וגאווה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — רמב"ן
צריכים להעריך כמה הקריב אברהם כשהוא עזב את ביתו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — רשימות הגרי"ז
רש"י: לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. ש: אם אמר לו איפה, היה מקבל שכר כחלק מקיום המצווה? הרב ברוך בער מקמניץ: אם זה ללכת למקום מסויים, הקיום הוא להגיע לשם. כל צעד הוא חלק מהמצווה, אבל הוא חלק ממצווה אחת. אבל כשהציווי הוא ללכת, כל צעד מצווה בפני עצמה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — רשימות הגרי"ז
רש"י: להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול כאן אי אתה זוכה לבנים ועוד שאודיע טבעך בעולם. ש: עם הבטחות כאלו, למה זה מהנסיונות של אברהם (פרקי דר"א כו)? ת: לעזוב את הבית, המקום והארץ שלך הוא דבר קשה אפילו עם הבטחות כאלו. זה גם מסביר ירמיה ב:ב - מה החסד ללכת למדבר כשהאופציה השניה היא להישאר בשעבוד מצרים ויהרגו את הילדים שלהם? זה קשה לעזוב, כי זה היה ביתם.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:1
לֶךְ־לְךָ 12:1 — שפת אמת
למה ה' לא אמר לאברהם לאן הוא הולך? חלק מארץ ישראל והתפקיד שלנו הוא שמבטלים את הרצון שלנו לרצון שלו (תרל"ב). למה התורה לא מספרת את הרקע של אברהם? ה' תמיד אומר לאנשים "לך לך" ואברהם בחר לשמוע את זה (תרל"ב). למה לא להראות לו מיד? אם משתלדים לשמוע שומעים יותר (תרל"ד). זה היה קשה לאברהם להשאיר את כולם מאחורה שהוא היה באמצע לקרב, ולכן הצטרך שה' יתן לו ציווי (תרמ"א). אי אפשר להיות שלם עם איפה שנמצאים אלא צריכים תמיד להשתדל לעלות לרמה אחרת (תרנ"ו).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:2
לֶךְ־לְךָ 12:2 — כתב סופר
למה לאבות לא היו ילדים עד זקנותם? כי היו אמורים להרביץ תורה ויחוד ה' לעולם. אם היו להם ילדים היו מתמקדים עליהם יותר מהאחרים. לכן שמואל ומשה, שהקדישו כל כך הרבה זמן לכלל, היו להם בעיות שבנם או נכדם לא הלכו בדרכם. לכן האבות הולידו רק בגיל מאוחר יותר, ואז כזקנים יתמקדו בהם, ויזכו לזה גם.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:2
לֶךְ־לְךָ 12:2 — כתב סופר
רש"י: מסיימים "מגן אברהם" ולא יצחק ויעקב. למה? כי הרבה מקיימים מצוות כי מאמינים והרבה בגלל ההרגל, שקבלו כמסורה מהוריהם. האבות האמינו ויצחר ויעקב היו גדולים גם אם לא היה להם הורים גדולים. אבל אברהם היה ראשון, וזה הכי קשה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:2
לֶךְ־לְךָ 12:2 — נצי"ב
אנשים בדרך כלל לא מקבלים דתות אחרות, אבל אלו שלא מצטרפים לאברהם לפחות מכבדים אותו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:2
לֶךְ־לְךָ 12:2 — רמב"ן
התורה לא מזכירה עבודה זרה אבל זה הסיבה שאברהם הצטרך ללכת.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:2
לֶךְ־לְךָ 12:2 — ספורנו
זה ברכה לה' שהוא ישמח על ברואיו (כשמקיימים מצוות).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:3
לֶךְ־לְךָ 12:3 — קול אליהו
ה' אמר שיברך את אלו שמברכים את אברהם ויקלל את אלו שמקללים את אברהם. אבל למה להזכיר קודם את הברכה ואחר כך את הקללה? הברכה של עשיר יותר חזקה, והקללה של עני יותר חזקה. ולכן ה' רצה שאלו שיברכו ויקללו את אברהם יעשו את זה כעשירים.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:4
לֶךְ־לְךָ 12:4 — טעמא דקרא
ה' לא אמר לאברהם לעבור עד גיל 75, וזה היה ניסיון, כי יותר קל לצעיר לעבור.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:8
לֶךְ־לְךָ 12:8 — כתב סופר
לאברהם היה תפקיד קשה לשכנע את כולם להאמין בה' כי לכולם היו דעות שונות (שהעולם תמיד היה קיים, שהשמש אחראי על הכל, וכו'). חייט שמכין בגדים חדשים רק עושה דבר אחר, אבל חייט שמתקן קרעים חייב לדעת איך לתקן כל סוג קרע בנפרד.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:10
לֶךְ־לְךָ 12:10 — רבינו בחיי
כל דבר שקרה לאברהם במצרים קרה גם לעם ישראל במצרים: רעב הביא אותו לשם, אשתו נלקחה (לקחו את הבנות והרגו את הבנים), פרעה חלה, פרעה שלח איתו אנשים, אברהם יצא עם הרבה זהב וכסף, ואברהם הלך לדרכו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:12
לֶךְ־לְךָ 12:12 — באר יוסף
אברהם אמר לשרה שיהרגו אותו וישאירו אותה בחיים. איך החלק השני משכנע אותה? אם הוא בחיים, לאשת איש יש אפשרות לבחור במיתה במקום לקיים יחסים עם איש אחר. אבל פנויה אינה יכולה למסור את נפשה על זה. אם יהרגו אותו והיא תחיה היא תצטרך להישאר נשואה לכל נכרי שיקנה אותה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:13
לֶךְ־לְךָ 12:13 — באר יוסף
זה נשמע כמו שאברהם רצה לקבל מתנות. אבל באמת פחד שיהרגו אותו מיד. לכן אם יגיד שהיא אחותו, הם ינסו לעשות איתו עסק, שזה יתן לו הזדמנות לדבר איתם ולגרום להם להתגייר ולירא את ה'.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:13
לֶךְ־לְךָ 12:13 — מלבי"ם
אברהם אמר לשרה להגיד שהיא תתחתן רק עם מישהו ישכנע את "אחיה" שדרש הרבה כסף, כי לא ידעו שהמלך ישלם את הסכום.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:16
לֶךְ־לְךָ 12:16 — באר יוסף
א) אם נתנו לאברהם מתנות כדי שרה תתחתן עם פרעה, למה לא החזיר אותם כי לקח אותם בטעות? ב) למה לקח מתנות מפרעה ולא מאבימלך? א) המתנות נתנו תמורת שרה, אבל המלך לא משלם עבור אשתו, אלא אנשים משלמים עבור הזכות שהמלך ישא את בתו. לכן המלך פשוט נתן מתנות להראות שביעת רצונו, כמו שאחשורוש נתן הנחת מס במסיבה עם אסתר. ב) הנס של פרעה שנצטרע והחזיר את שרה נודע רק לאלו שהיו מסביבו בארמון, ולכן אברהם לקח את המתנות מפרעה בחזרה לכל המלונות שלו בדרך כדי להגיד לכולם על הנס. אצל אבימלך, הנס של נצחון המלחמה כבר היה ידוע לעולם, ולכן לא לקח ממנו מתנות.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:17
לֶךְ־לְךָ 12:17 — נצי"ב
ה' נותן את ההשגחה שלו בדרכים שונות.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:18
לֶךְ־לְךָ 12:18 — דרש משה
לא תמיד חייבים לענות ולהגיב. על שאלה לא ראויה אפשר לא להתייחס.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 12:19
לֶךְ־לְךָ 12:19 — רבינו בחיי
אברהם לא עונה לפרעה, אבל הוא כן עונה לאבימלך, כי פרעה כבר צוה לו ללכת וזה יהיה חוסר כבוד לעצור כדי לענות לו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:3
לֶךְ־לְךָ 13:3 — כתב סופר
כשאברהם חזר ממצרים, הוא חזר לאותו מקום, להראות שלא השתנה מהעושר. הוא קרא לה' מאותו מקום, אבל עכשיו הצליח יותר, כי אנשים יותר מוכנים להקשיב לו בגלל עושרו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:5
לֶךְ־לְךָ 13:5 — דרש משה
לוט קיים מצוות רק כשהתאים לו ונח לו, לא כשזה הפריע לפרנסה שלו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:7
לֶךְ־לְךָ 13:7 — באר יוסף
הרועים של לוט הרשו לצאן שלו לאכול בכל מקום כי הארץ ניתנה לאברהם, ולוט הוא היורש שלו (כי לא היו לאברהם ילדים). אבל זה סתירה פנימית - הארץ מובטח לזרע אברהם, ורק אם ההבטחה שיהיה לו זרע יתקיים אז יתקיים ההבטחה לתת להם את הארץ. בין עם זרע, בין בלי זרע, לוט לא מקבל כלום! זה מראה איך אדם יכל לשכנע את עצמו שמה שהוא רוצה הוא בסדר אפילו כשזה לא נכון.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:7
לֶךְ־לְךָ 13:7 — נצי"ב
לריב לא יעזור להביא שלום.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:9
לֶךְ־לְךָ 13:9 — אמת ליעקב
אברהם הציל את לוט אפילו שעזיבת לוט היתה כפירה מוחלטת של כל דרכי אברהם.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:10
לֶךְ־לְךָ 13:10 — בכור שור
לוט בדק את איכות הקרקע, ולא בדק את איכות השכנים, ולכן בסוף נטש שם את כל רכושו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:10
לֶךְ־לְךָ 13:10 — אמת ליעקב
חז"ל מבינים רמות שונות בפסוקים.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 13:10
לֶךְ־לְךָ 13:10 — רמב"ן
לוט בחר לגור ליד הירדן כי הוא באמת יותר טוב (לא כמו רש"י).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:7
לֶךְ־לְךָ 14:7 — נצי"ב
אנשים לא אהבו שאברהם הציג את הרעיון של ההשגחה של ה' בעולם. עד אז כולם ייחסו את הכל לטבע.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:12
לֶךְ־לְךָ 14:12 — ספורנו
הסיבה שהחמשה מלכים לקחו את לוט בשבי היה כי חשבו שאברהם ישלם הרבה כסף כדי לפדות אותו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:14
לֶךְ־לְךָ 14:14 — אמת ליעקב
אברהם הציל את לוט אפילו שלא היה לו חובה הלכתית להכניס את עצמו למצב הסיכון, שזה מעשה של מענטשליכקייט.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:14
לֶךְ־לְךָ 14:14 — רבינו בחיי
הפשט הוא שאברהם הביא איתו 318 אנשים, אבל המדרש הוא שהוא הביא איתו את אליעזר (גמטריא 318). אפשר להסביר שהוא לקח איתו 318 אנשים אבל אחרי שהוא אמר לכל החוטאים והיראים לעזוב, נשארו רק אברהם ואליעזר.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:20
לֶךְ־לְךָ 14:20 — דרש משה
כסף הוא מה'.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:21
לֶךְ־לְךָ 14:21 — מלבי"ם
המלך של סדום רצה מה שבאמת מגיע לאברהם, ואברהם היה מוכן לוותר לו, וזה סימן של "שלי שלי שלך שלך" הוא או מדה טובה או מידת סדום.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:22
לֶךְ־לְךָ 14:22 — דרש משה
להאמין בה' הוא יותר חשוב מלצבור כסף (אבל זה לא אומר שהעושר הוא דבר רע).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:23
לֶךְ־לְךָ 14:23 — מלבי"ם
אברהם לא לקח מהשלל כי ה' באמת נצח את המלחמה ומגיע לו הכל, לא לאברהם, ולקחת מהשלל זה ביטוי של "כוחי ועוצם ידי" נצח במלחמה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 14:24
לֶךְ־לְךָ 14:24 — חפץ חיים
אברהם החמיר רק על עצמו, ואלו שלחמו איתו כן קבלו תשלום. הוא לא ציםה מהם שיתנהגו בדרגה שלו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 15:3
לֶךְ־לְךָ 15:3 — דרש משה
אברהם רצה לא רק זרע אלא צאצאים שיפנימו את המסר שלו, לא כמו העבד שלו שרק מסר את המסר.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 15:3
לֶךְ־לְךָ 15:3 — נצי"ב
לאברהם לא היה ספק בהבטחה של ה' שיהיה לו זרע. אבל אפילו אם לא יהיה לו בן הוא לא יגדל אותו.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 15:8
לֶךְ־לְךָ 15:8 — בית הלוי
אברהם שואל איך הוא יכל להיות בטוח וה' אומר לו להביא קרבן. הגמרא במגילה כותבת שזה לדורות, שתמיד אפשר להביא קרבנות (או לומר פרשת הקורבנות). זה נכון אפילו שהקרבן הוא עבור שוגג, כי שוגג שלא מטפלים בו יגרום גם למזיד.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 15:8
לֶךְ־לְךָ 15:8 — דרש משה
ה' ישמור את ההבטחה שלו ויתן לנו את הארץ, אפילו אם זה חייב להיות דרך רחמים.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 15:14
לֶךְ־לְךָ 15:14 — נצי"ב
הרחב דבר: התבוללות לא פותרת אנטישמיות (עם ישראל לא ימנע את השנאה של מצרים על ידי שיתנהגו כמו מצרים).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 15:14
לֶךְ־לְךָ 15:14 — רמב"ן
אפילו אם ה' הכריז על העבדות, מגיע עונש לאלו שמשעבדים אותם.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 16:2
לֶךְ־לְךָ 16:2 — ספורנו
שרה חשבה שאם הגר תלד זה יגרום למשהו בתוכה שהיא גם תלד בדרך טבעי.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 16:5
לֶךְ־לְךָ 16:5 — ספורנו
שרה ענתה את הגר לא מתוך אכזריות, אבל מתוך חינוך, להראות לה שחסר לה הכבוד הראוי.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 16:6
לֶךְ־לְךָ 16:6 — נצי"ב
הרחב דבר: ההתייחסות של שרה כלפי הגר (הלא רואיה) לא היתה בגלל קנאה עבור הכבוד שלה, אלא זה היה בגלל כבוד ה'.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 16:11
לֶךְ־לְךָ 16:11 — רשימות הגרי"ז
רש"י: אוהב מדברות לצוד חיות. ש: למה זה נחשב ברכה? ת: רמב"ם דעות ו:א - יש לחיות במקום שהשכנים ישפיעו עליו לטובה. אם לו, לעבור. אין אם עוד מקום, יחיה לבד. ולכן, זה ברכה לישמעאל שיסתדר כשיחיה לבד (אחרי שיגורש מהבית של אברהם, המקום הקדוש היחיד).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 16:12
לֶךְ־לְךָ 16:12 — טעמא דקרא
המלאך אמר להגר שבנה יהיה פרא אדם וישנאו אותו. למה? אז היה יכולה לדעת איך לחנך אותו. כמו (שבת קנו:) אמא של רב נחמן בר יצחק כסה את ראשו תמיד כדי שילמד יראת שמים ולא יהיה גנב.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:1
לֶךְ־לְךָ 17:1 — בית הלוי
תמימות היא לקיים את רצון ה' בלי לשאול למה ולנסות להבין.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:1
לֶךְ־לְךָ 17:1 — בית הלוי
יש 2 חלקים למילה: להסיר את הערלה (חסרון), ולעשות את המילה, שהיא מוסיפה קדושה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:1
לֶךְ־לְךָ 17:1 — כתב סופר
אם אברהם שמר את התורה, למה לא נתן לעצמו ברית עד שה' אמר לו? אברהם הגיע למסקנה אחרי הרבה מחשבה ועיון. אבל הוא בן אדם ויכל לטעות. אין סיכון אם יאכל דבר טרף או ילבש שעטנז. אבל אם יטעה בזה, מי הרשה לו לתת לעצמו מכה כזאת?
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:1
לֶךְ־לְךָ 17:1 — מלבי"ם
ה' רצה שיצחק יהיה קודש כדי לגדל עם, ולכן חכה עד שאברהם היה בן 99 והיה יותר חלש בגלל המילה (יצירת יצחר היה רק מתוך רוחניות).
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:10
לֶךְ־לְךָ 17:10 — גרי"ז סטנסיל
אם האבות קיימו את התורה לפני שניתנה (יומא כח:), למה אברהם לא מל את עצמו לפני הציווי? לא היה דין ערלות עד הציווי. כמו שלא היה בעיה ליעקב לישא ב' אחיות עד שיש מושג של אישות.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:11
לֶךְ־לְךָ 17:11 — בכור שור
הברית הוא הסימן של ה' בגוף שלנו, להראות שאנחנו עבדיו. אבל זה במקום מוסתר כדי שהעמים לא יגידו שאחנו בעלי מום. לגברים זה ברית המילה, לנשים זה דם הנדה.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:13
לֶךְ־לְךָ 17:13 — רבינו בחיי
מילה הוא כמו קרבן, דם הקרבן מכפר, והקרבן כשר רק החל מיום השמיני, ואוכלים את הקרבן ככפרה (כמו הסעודה בברית מילה). זה יותר טוב מקרבן, כי זה רק להריב ממון, אבל ברית הוא על הגוף.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:17
לֶךְ־לְךָ 17:17 — בכור שור
ה' הוכיח את שרה ולא את אברהם על הצחוק, כי כשאברהם נפל והשתחווה זה הראה שבאמת האמין, והצחוק שלו היה בגלל הלם, לא אי-האימון.
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:24
לֶךְ־לְךָ 17:24 — רשימות הגרי"ז
רא"ם: אם האבות שמרו את התורה (יומא כח:) למה אברהם לא מל את עצמו לפני הציווי? גרי"ז: א) עיקר המילה הוא ברית בין ב' צדדים, וזה אי אפשר לפני הציווי. ב) כמו שעבד חובש את הסימן של האדון שלו, יש לנו את המילה. ג) אי אפשר להיות "מהול" לפני שיש מושג של ערלות. ולכן יעקב יכל לישא ב' אחיות לפני שיש מושג של "אישות".
לֶךְ־לְךָ
לֶךְ־לְךָ 17:27
לֶךְ־לְךָ 17:27 — משך חכמה
הפטרה: מצוות מצילות ומונעות עוד חטאים
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:1
וַיֵּרָא 18:1 — באר יוסף
רש"י: הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו. ממרא המליץ לאברהם לעשות ברית מילה. באר יוסף: אברהם שאל על הפריעה. שאפילו אלו שאומרים שאברהם קיים את המצוות לפני הציווי, עדיין לא מל את עצמו כ) ה' החביא את זה מאברהם כדי להגדיל את הנסיון, ב) הוא העדיף לקיים כמצווה ועושה כי אפשר לקיימו רק פעם. אבל נצטווה רק על הברית, לא על הפריעה, ואת זה קיים בלי ציווי.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:1
וַיֵּרָא 18:1 — דרש משה
אנחנו מקיימים מצוות בגלל הציווי, לא בגלל סיבה שאנחנו מציעים להסביר את המצוות.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:1
וַיֵּרָא 18:1 — דרש משה
אפילו הרצון להיות חלק ממצוה הוא מצווה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:1
וַיֵּרָא 18:1 — קול אליהו
רש"י: הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו. גר"א: כל מעשי אברהם היו לקרב אנשים לעבודת ה'. דרכו היה לדמות דרכי ה' לאכזריות של עבודה זרה המבקשת לשרוף את הילדים. אבל עכשיו ה' מבקש ממנו ברית מילה בגיל 99, ותינוק בגיל ח' ימים. אולי לוותר על שכרו על המצווה כדי להמשיך לקרב אנשים לה'? ענר ואשכול הסכימו, אבל ממרא אמר לאברהם לעשות את הברית בכל מקרה. זה גם היה הטענה של השטן כדי לשכנע את אבהרם לא לעשות את העקידה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:1
וַיֵּרָא 18:1 — נועם אלימלך
כשכתוב על אברהם (ודוד) שהם "זקן בא בימים" הוא בגלל שעולמות העליונים נקראים ימים, והצדיק חי בעולמות העליונים גם בשהותו בארץ. כשאברהם יושב כחום היום, הוא יושב בחמימות של קדושה ודביקות. זה גם מסביר איך שה' יכל לבקר אותו שם, שאם לא כן קשה איך שה' יכל לבקר באלוני ממרא בין אנשים לא יהודים וכו'.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:1
וַיֵּרָא 18:1 — רשימות הגרי"ז
רש"י: ה' הגיע לבקר את החולה. ש: איך זה נלמד מהפסוק? ת: הפסוק מחבר בין הנבואה למקום. רוב הנבואות מיוחסות לאדם, לא למקום. ולכן אפשר להניח שיש סיבה למה ה' הגיע לשם. זה דומה לוישלח (לה:ט-יג) שרש"י מסביר שה' הגיע לנחם אבלים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:2
וַיֵּרָא 18:2 — חפץ חיים
אברהם הצליח לרוץ להזמינם כי קודם נתרפא כשראה את המלאך ואז רץ אליהם.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:2
וַיֵּרָא 18:2 — נצי"ב
לעזור לאחרים זה יותר חשוב מאשר לקבל את פני השכינה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:2
וַיֵּרָא 18:2 — רשימות הגרי"ז
למה אברהם רץ אליהם? כדי שלא יעברו? אם כן למה רץ לשחוט? כי כל דבר שצדיק עושה יעשה בזריזות? ת: הכנסת אורחים דורשת זריזות, כחלק מהמצווה, יותר משאר מצוות. האורח רעב וממהר. בהערה: זה מתאים עם החזקוני, שאברהם נתן להם לשון כדי לא לחכות להפשט וניתוח. הרב חיים עוזר דילג על 'שלום עליכם' כשהיו אצלו אורחים. זה גם קשור לתענית כא. שעני נפטר בזמן שנחום איש גמזו פרק את החמור שלו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:2
וַיֵּרָא 18:2 — רשימות הגרי"ז
רש"י: אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. ש: אם לא יכל לבצע תשי שליחות, איך הלך מאברהם ללוט? גם ביט:יז נשמע כמו שיש שתים שהצילו את לוט? ת: אחד להציל את לוט והשני לא יכל להפוך את סדום עד שלוט יעזוב, ולכן הוא גם עוזר ללוט לעזור (ולכן זה ברבים). רמב"ן: הצילו את לוט כהכרת הטוב שאירח אותם. גרי"ז: עשו את זה לא כי לכך נשלחו עך ידי ה', אלא כי זה הדבר הנכון לעשות. ולכן זה לא נגד הכלל של שתי שליחות.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:2
וַיֵּרָא 18:2 — ספורנו
כשהאורחים רואים שאברהם רץ לקראתם הבינו כמה חשובים הם לו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:3
וַיֵּרָא 18:3 — קול אליהו
שבת קכז - גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. ש: איך יודעים? אולי זה שווה? ת: מי שפורש מהרב פורש בהליכה מאחורה עם הפנים כלפי הרב. אברהם הלך לקראת האורחים, שלא מנומס ללכת לקראת האורחים עם הגב כלפיהם. כתוב בפסוק שהוא רץ לקראתם. זאת אומרת שנתן את גבו לשכינה. ולכן רואים שגדולה הכנסת אורחים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:3
וַיֵּרָא 18:3 — רמב"ן
יש לדבר עם כל אחד ביחיד כדי להראות לו כבוד.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:3
וַיֵּרָא 18:3 — רשימות הגרי"ז
חז"ל אומרים שגדול הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. הכנסת אורחים היא מצוה, ודיבור עם ה', אמנם שהוא דבר טוב ויפה, הוא לא מצווה. בהערה: דומה לנצי"ב שדיבור עם ה' הוא חלק ממצוות אהבת ה', אבל הכנסת אורחים הוא מצווה עוברת, ודומה למכתב מאליהו, שהכנסת אורחים הוא השראת השכינה יותר גדולה מאשר דיבור עם ה'.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:4
וַיֵּרָא 18:4 — באר יוסף
1. רש"י: כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א לביתו. באר יוסף: הוא דבר עם השכינה לכן אמר להם לרחוץ כמו בחוץ מהמקדש, וישבו מתחת לעץ במקום להיכנס בפנים. 2. אנשים לא באמת משתחווים לאבק. אלא שממש "מקדישים" את המעשים שלהם, אומרים שהכל בשליטה שלהם, ואברהם רצה לשטוף אותם מהמחשבה הזאת, שהוא כעבודה זרה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:4
וַיֵּרָא 18:4 — דרש משה
עדיף לקיים מצוות בעצמך כדי שהילדים שלך ילמדו איך לקיימם.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:4
וַיֵּרָא 18:4 — כתב סופר
האורחים של אברהם ישבו מתחת לעץ כדי שיכירו שכמו שהעץ קיים רק בגלל ה', כן כל דבר. זה המסר של חג הסוכות, להכיר את הטוב ולהכיר שהוא לא בכוחי ועוצם ידי. לכן השכר של הושבת האורחים מתחת העץ היה המצווה של סוכות (מדרש תנחומא).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:4
וַיֵּרָא 18:4 — רשימות הגרי"ז
רש"י: מה שאברהם עשה ע"י שליח והקב"ה שלם לבניו ע"י שליח. אברהם שלח מים לרחוץ רגליהם על ידי שליח, ולכן ה' שלח את משה להוציא להם מים מהאבן. ש: למה אברהם לא עשה בעצמו? ת: זה לא היה חלק מההכנסת אורחים, אלא מניעת עבודה זרה מביתו, ולכן מינה שליח.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:5
וַיֵּרָא 18:5 — כתב סופר
אברהם היה מארח טוב שבאמת רצה לעזור לאחרים ולספק להם צרכם. מארח רע עושה רק כדי שיאמרו עליו שהוא נדיב, וגם יחשוד באחרים שהם גם עושים בגלל הכוונה הזאת. המבחן: אם מזמינים מישהו והוא מסרב לבוא, האם הוא שמח או מאוכזב? אם שמח, זה היה רק כי רצו שיאהבו אותו. אם מאוכזב, זה מארח טוב שהוא אוהב לעזור לאחרים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:5
וַיֵּרָא 18:5 — רבינו בחיי
אברהם אמר לבכם ולא לבבכם כי חשב שהם מלאכים. מאות אחד לומדים הרבה לקחים חשובים (והוא מציע עוד דוגמה), כי כל אות נצרכת ומכילה חכמה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:7
וַיֵּרָא 18:7 — באר יוסף
בבא מציעא פו - כל מה שאברהם עשה בעצמו ה' עשה גם בעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח, ה' גם עשה על ידי שליח. באר יוסף: אברהם תמיד עשה חסד, אז למה לשפוט אותו על מעשה זה? עד עכשיו הכל היה "טבע" אבל עכשיו השתמש כוחות-על כדי לעשות חסד (בחום, אחרי ברית מילה וכו'), לכן ה' גם עשה לנו מעל הטבע.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:7
וַיֵּרָא 18:7 — רשימות הגרי"ז
רש"י: זה ישמעאל לחנכו במצות. ש: למה לטרחו? זה גם יום ג' למילה שלו? ת: את זה רצה אברהם ללמדו - לקיים מצוות גם בצער. זה גם חלק מחינוך.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:8
וַיֵּרָא 18:8 — משך חכמה
איך אברהם הגיש להם בשר בחלב? זה היה בן פקוע.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:8
וַיֵּרָא 18:8 — רבינו בחיי
אברהם לא הגיש לחם כי הקפיד לאכול חולין בטהרה (ושרה פרסה נדה). ואפילו אם לא אכפת להם, לא הרגיש בנח להגיש משהו שהוא לא יאכל. וכל התורה מלאה ברמזים כאלו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:10
וַיֵּרָא 18:10 — נועם אלימלך
איך שרה יכולה לצחק? ואז להכחיש שצחקה? צדיק עובד קשה שלא יהיה לו מחשבה לא טובה אפילו לשניה. לפעמים הם קורים והיא העלימה את זה מיד והיא חשבה שבגלל שהיא הסירה את זה מיד ולא רצתה את זה, כאילו שזה לא קרה. אבל ה' אמר שזה עדיין חטא.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:12
וַיֵּרָא 18:12 — גרי"ז סטנסיל
הנס לשרה היתה שנהייתה צעירה. ואז במצב הזה, הלידה כבר לא היתה נס. הנס לאברהם הוא שהוליד כשעדיין זקן (בפירוש בכא:ב וכא:ז הוא נקרא זקן).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:12
וַיֵּרָא 18:12 — נועם אלימלך
הצדיק עובד על עצמו לדעת את הקב"ה ודרכיו, כך שכשיראה דבר מפליא זה לא יפתיע אותו בכלל. אפילו להיות שמח מזה מראה שלא באמת האמין שזה אפשרי. שרה אמרה שלא הכחישה, רק ששמחה. אבל במדרגה שלה, להיות שמח מראה חוסר אמונה, כי אין דבר חדש לו ודבר שאי אפשר לו לעשות.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:13
וַיֵּרָא 18:13 — בכור שור
ה' הוכיח את שרה שצחקה ולא את אברהם, כי אברהם נפל והשתחוה וזה הראה שבאמת האמין, והצחוק שלו היה בגלל התדהמה ולא אי אמונה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:15
וַיֵּרָא 18:15 — רמב"ן
שרה לא ידעה שהם מלאכים ולכן לא האמינה להם.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:17
וַיֵּרָא 18:17 — אמת ליעקב
מי שמצטיין בתחום מסווים ממש שם לב לחסרונות של תחום זה באחר.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:17
וַיֵּרָא 18:17 — רבינו בחיי
אחרי שה' שבח את אברהם, אברהם אמר שהוא כמו עפר, ללמוד אותנו שאחרי שבח של אחרי לא להתגאות אלא להשפיל את עצמנו יותר.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:18
וַיֵּרָא 18:18 — רמב"ן
לפעמים יותר נכון לבקש משפט ולא רחמים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:19
וַיֵּרָא 18:19 — בכור שור
בגלל שה' הבטיח לעשות מאברהם גוי גדול ולתת לו את ארץ ישראל, היה לו להודיע לאברהם שהוא יחריב את סדום, כי זה בארץ שכבר הבטיח לו, ואולי יצטרך את זה לעם הגדול שלו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:19
וַיֵּרָא 18:19 — חפץ חיים
היו עוד צדיקים בזמן אברהם, אבל הוא זה שדאג להרביץ את האמונה לאחרים, לכן ה' דאג לו שיהיה לו זרע להמשיך את המשימה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:19
וַיֵּרָא 18:19 — רמב"ן
ה' הסתכל על אברהם וידע שילמד את בניו להתנהג נכון.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:19
וַיֵּרָא 18:19 — טעמא דקרא
למה אברהם לימד את בניו לעבוד את ה' כדי לקבל שכר? כך מתחילים את החינוך של הילדים (רמב"ם תשובה י:ה(, עד שילמדו לקיים את המצוות לשמה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:21
וַיֵּרָא 18:21 — ספורנו
ה' העריך את אנשי סדום שהיו כל כך רעים שאין מישהו שידבר נגד הרע שעושים ללוט.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:22
וַיֵּרָא 18:22 — מלבי"ם
כח המשחית לא מבחין בין רשע וצדיק שאינו גמור, לכן אברהם התפלל כדי שסדום ינצל כדי להציל צדיק שאינו גמור (כי צדיק גמור ינצל לבד בכל מקרה).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:26
וַיֵּרָא 18:26 — כתב סופר
המשפחה של לוט לא הייתה ראויה להנצל. מה הציל אותם? שהאמינו שה' אכן יחריב את סדום (לא כמו החתנים שלו שלא האמינו). אם מאמינים אין צורך להסתובב ולראות כדי לאמת את זה. מי שמסופר ירגיש צורך לראות בעצמו. לכן אשתו של לוט נענשה כשהסתכלה - סימן שלא באמת האמינה ולא היה לה זכות להנצל.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:27
וַיֵּרָא 18:27 — כתב סופר
הכשלון של סדום היה בגלל שלא למדו מאברהם להאמין בה' ולעשות חסד לאחרים. כשיש מישהו גדול, עלינו ללמוד ממנו, אבל אין להאשים אנשים שלא לומדים מאדם פשוט. אברהם טען עבורם שהוא כמו עפר, ולכן למה עליהם ללמוד מאדם פשוט כמוהו?
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:28
וַיֵּרָא 18:28 — משך חכמה
ה' ידון אנשים לא רק על מה שעשו אלא גם על מה שהיו יכולים לעשות.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:28
וַיֵּרָא 18:28 — נועם אלימלך
כשאברהם מבחין שאין 50 צדיקים הוא אומר "אולי יחסרון" 5. למה לא פשוט להגיד 45? הצדיק חייב להתפלל עבור הציבור, והוא יכל רק אם יפגוש אותם. וזה יחסר לו קצת מהקדושה והדבקות שלו. אז ה50 צדיקים (5 מניינים של 10) באמת צריכים 5 רשעים, עד שכל תפלה שאין בה את פושעי ישראל לא נענתה. ולכן אם תחסר את אלו תגיע ל45.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 18:29
וַיֵּרָא 18:29 — כתב סופר
לוט אכן הזמין אורחים ולכן לא הגיע לו להיחרב עם סדום. ה' היה יכל להציל אותו שם בלי שיעזוב. אבל ה' זכר איך שלוט נטש את אברהם והלך לגור עם אנשים רעים, לכן הגיע לו קצת עונש ולכן היה לו לברוח.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:3
וַיֵּרָא 19:3 — ספורנו
לוט הגיש יין למלאכים, כי תמיד היה לו יין. אברהם רק הגיש יין לאורחים שהתרגלו לשתות יין.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:9
וַיֵּרָא 19:9 — מלבי"ם
אורח שעובר על מנהג המקום חוטף עונש חמור יותר. שופט שעובר על החוק נענש בחומרה. לכן לוט היה גרעו פי שנים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:11
וַיֵּרָא 19:11 — טעמא דקרא
אפילו שנאבד להם כח הראייה, עדיין משמשו כדי למצוא את הדלת כדי לשבוא אותו, כי לא למדו לקח. החתנים של לוט לעגו עליו כשהוא אמר להם שסדום הולך להיחרב אפילו אחרי שגם הם חוו את הנס הזה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:13
וַיֵּרָא 19:13 — רבינו בחיי
המלאכים אמרו שהם יחריבו, ובאמת היה להם לומר שה' יחריב, ולכן נענשו שהיה להם לתקן את מה שאמרו וגם לא לעשות כלום עוד 138 שנים (עד יעקב). כמו כן היו עונשים דומים למשה, שמואל, דוד, ודבורה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:15
וַיֵּרָא 19:15 — אמת ליעקב
אין לעשות החלטות על בגלל להרויח יותר כסף.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:17
וַיֵּרָא 19:17 — באר יוסף
אם מלאך נשלח להציל את לוט, למה הצטרך לוט לברוח בעצמו (ולבקש ממלאך להציל ישוב סמוך כדי יכל להגיע לשם בזמן)? לוט הצטרך לעשות תשובה על שחי בסדום, לכן היה עליו לברוח בעצמו. לכן נאמר לו לא להסתכל אחורה, כי באמת הצטרך לנתק את עצמו מזה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:17
וַיֵּרָא 19:17 — רמב"ן
לחשוב על דברים רעים, ולהסתובב ליד דברים רעים, יגרום למישהו להיות רע.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:24
וַיֵּרָא 19:24 — באר יוסף
ה' העניש את ארץ סדום (האדמה) כי זה גרם לכל הרשעות שלהם: לא רצו שאורחים יבואו ויקלקלו להם לכן עשו חוקים מקולקלים. זה יותר גרוע מסתם גנב כי עשו מזה אידאלוגיה, ולכן גם צעירים וגם זקנים באו להפגין ללוט כשהוא הזמין אורח.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:26
וַיֵּרָא 19:26 — בכור שור
אשתו של לוט הסתובבה ולכן הלכה לאט. לכן המלח שנפל מהשמים להחריב את סדום גם נפל עליה (זה הסבר קצת יותר סביר לו מאשר לומר שהיא הפכה לנציב מלח, ההסבר היותר מצוי).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 19:29
וַיֵּרָא 19:29 — רבינו בחיי
היו הרבה שהיו רעים כמו סדום, רק שאנשי סדום היו בארץ ישראל ולכן נענשו. זה סימן לעם בעתיד שישמרו את התורה כדי שהארץ לא תקיא אותם.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 20:7
וַיֵּרָא 20:7 — גרי"ז
היו ב' חטאים: א) עריות "והיא בעולת בעל" ב) איסור גזל. רמב"ם מלכים ט:יד - אנשי שכם נתחייבו במיתה שלא דנו את הגזל. כמו כן אבימלך וכל עמו חייבים על זה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 20:7
וַיֵּרָא 20:7 — נצי"ב
מצווה בין אדם לחבירו הוא גם מצוה בין אדם למקום.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 20:8
וַיֵּרָא 20:8 — גרי"ז סטנסיל
התשובה של אבימלך חוזרת על עצמה כי יש ב' חלקים לדין המשפטים של בני נח - לשפוט את החוטאים ולהזהיר את האחרים. הראשון יכל לקרות רק כשיודעים אל החטא ומי עשה אותו, אבל האזהרה יכל לקרות אם יודעים על חטא, גם אם לא יודעים מי חטא.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 20:10
וַיֵּרָא 20:10 — גרי"ז סטנסיל
כשאבימלך שאל למה שרה אמרה שהיא אחותו, הוא אומר שזה הגיוני במצרים, מקום מלא זימה, אבל לא בגרר. 1) תשובת הנצי"ב והמלבי"ם: הם לא עושים זימה, אבל לא מיראת שמים אלא מתוך הסברה שלהם, ולכן אברהם לא סמך על זה. 2) למה אברהם פחד שיהרגו אותו אם הם יכולים לקחת אותה בעל כורחו ולהשאיר אותו בחיים? למה יבחרו רציחה ולא לבעול אשת איש? רש"י לד:ז - מאז המבול האומות גדרו עצמם מן העריות (עם אשת איש). אברהם ידעו שהם לא שמרו שבע מצוות בני נח, ורק שמרו את הגדר של עצמם לעריות, ועל זה לא סמך.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 20:11
וַיֵּרָא 20:11 — מלבי"ם
אפילו אם מישהו יתנהג נכון אבל זה בגלל כי כך החליט (ולא בגלל הציווי), הוא אולי לא יתנהג נכון אם יש מספיק גירוי, ואי אפשר לעמוד נגד זה אלא עם יראת שמים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 20:11
וַיֵּרָא 20:11 — נצי"ב
כשהערכים מבוססים על הגיון ומחשבות הם לא חזקים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:1
וַיֵּרָא 21:1 — כתב סופר
אם שרה היתה בהריון רק אחרי כמה שנים לא יהיה מקום לליצנים לומר שזה הבן של אבימלך. אבל ה' רצה לקיים את דברו לאברהם שזה יקרה תוך שנה, לכן גרם ליצחר להיראות בדיוק כמו אברהם.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:3
וַיֵּרָא 21:3 — נצי"ב
לפעמים ישועה הוא דרך נס, ולפעמים הוא דרך הטבע.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:6
וַיֵּרָא 21:6 — מלבי"ם
שרה אמרה שכולם יצחקו כי ה' אמר שאברהם יוליד בן, אבל ה' לא אמר שהיא תצליח לינוק אותו. ולכן העובדה שיש לה חלב להניק הוא רק כדי שאנשים ישמחו כשישמעו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:7
וַיֵּרָא 21:7 — באר יוסף
ב"מ פז. - שרה היניקה את התינוקות של כל השרים, וזה היה חדשות טובות לאברהם, שכך יוכלו כולם למצוץ מהקדושה שלה ולזכות ליראת שמים (תוספות ע"ז יL - זה קרה גם לאנטונינוס).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:9
וַיֵּרָא 21:9 — רמב"ן
יש כמה הסברים לחטא של ישמעאל שהגיע לו הגירוש מהבית.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:10
וַיֵּרָא 21:10 — חפץ חיים
אפשרי שיצחק ישפיע על ישמעאל להיות טוב, אבל בגלל הסיכוי שישמעל ישפיע על יצחק להיות רע, לכן שרה בחרה לגרש אותו מהבית.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:10
וַיֵּרָא 21:10 — רשימות הגרי"ז
למה אברהם לא השאיר את ישמעאל בביתו כדי להשפיע עליו לחזור בתשובה? א) כל זמן שהוא בבית משחק עם יצחק הוא יכל לקלקל את הטהרה של יצחק. אפילו אם ישוב בסוף, בינתיים יכל לקלקל. ב) כל עוד שביתו של אדם ישר, הוא יכל לקרב אחרים. אברהם לא יכל לקרב אחרים כל עוד שישמעאל בביתו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:12
וַיֵּרָא 21:12 — נצי"ב
כשה' אומר לאברהם לשמוע לדברי שרה הוא אומר לשמוע "בקולה" ולא "לקולה". זה אומר לא לעשות בדיוק מה שהיא אומרת, אלא לנסות להבין מתוך דבריה מה שהיא באמת רוצה.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:20
וַיֵּרָא 21:20 — רשימות הגרי"ז
אברהם למד שיש לגור במקום שהשכנים ישפיעו עליו לטובה. אם לו, לעבור. אם אין עוד מקום, לגור לבד. זה גם הברכה לישמעאל (טז:יא), שיסתדר לבד.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:22
וַיֵּרָא 21:22 — גרי"ז סטנסיל
למה מיד אחרי שעשו ברית הזכיר אברהם את הבארות שגנבו? מה הקשר? גר"ח: לא יכולים לעשות ברית עם אנשים שלא שומרים את שבע מצוות בני נח. אז אברהם אמר להם שהם גנבו ולא שפטו את הגנב.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 21:33
וַיֵּרָא 21:33 — קול אליהו
מדרש תהלים ורש"י כתובות ט - אש"ל ראשי תיבות אכילה, שתייה ולוייה. גר"א: בזה אברהם תיקן את חטא אדה"ר של אכילה, חטא של נח בשתייה וחטא של סדום בלוייה. בהערה שבם המי שלמה: פעם היה גביר עשיר ונדיב שאירח הרבה אורחים וביתו נשרף. שאלו את הגר"א למה המצוות שלו לא הגנו עליו. הגר"א ענה: כי לא ליווה את אורחיו, ולכן נשאר עם רק "אש" מאש"ל.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:1
וַיֵּרָא 22:1 — בית הלוי
הנסיון של אברהם היה יותר גדול מאשר של יצחק כי אנשים מעדיפים למות מאשר לחסר משהו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:1
וַיֵּרָא 22:1 — כתב סופר
הפסוק כותב שזה קרה מיד אחרי המעשה של גירוש ישמעאל, שניסיון של העקדה היה לבדוק אם האהבה של אברהם לה' גוברת על האהבה שלו לבנו. אבל אנשים עלולים לחשוב שהוא אכזרי ליצחק כי הוא באמת הבן של אבימלך. אחרי שאברהם גרש את ישמעאל, כולם רואים שהוא מאמין שיצחק הוא באמת בנו האמיתי היחיד. עכשיו העקדה יכולה להיות מבחן מתאים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:1
וַיֵּרָא 22:1 — רבינו בחיי
מי שאוהב את המלך ישבח אותו. אם אוהבים אותו יותר, ישלמו כסף על השבח הזה. אברהם עשה יותר מזה בדרך מעל הטבע, בלי לחפש שכר, ולכן זה הנסיון שאנחנו מזכירים כדי לקבל זכות, וכדי להגדיל את הרעיון של אהבת ה' בין העמים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:2
וַיֵּרָא 22:2 — בכור שור
ה' לא אמר לאברהם להקריב את יצחק. רק שיעקוד אותו על המזבח. אברהם הניח את ההמשך, ולכן הביא עצים, אש ומאכלת. לכן מיד כשקשר את יצחק סיים את תפקידו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:2
וַיֵּרָא 22:2 — רשימות הגרי"ז
רש"י: לא אמר לו שחטהו לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה ומשהעלהו אמר לו הורידהו. גרי"ז: אפילו אם לט אמר לו לשחוט, זה מחוקי העולה. למעשה, זה משנה אם אברהם באמת קיים את הציווי, למרות שעצר לפני השחיטה. אם הציווי לשחוט, לא קיים. אם להעלו לעולה, כן קיים.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:2
וַיֵּרָא 22:2 — שפת אמת
מקבלים שכר על כל מדרגה של אבהרם, שהיה מוכן לשחוט את בנו, את בנו היחיד, את בנו היחיד האהוב (תרל"ז).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:4
וַיֵּרָא 22:4 — קול אליהו
המדרש ע"פ הושע ו:ב - אנחנו ניזונים בזכות מעשי אברהם. ש: שכר לא בעולם הזה, ושכר עולם הבא יותר טוב מכל תענוגי עולם הזה. ת: השכר של המצווה בעולם הבא, אבל שכר הזריזות וההידור של המצווה בעולם הזה. ולכן התורה מספרת על כל ההכנות והטרחות של אברהם, שהשכים בבוקר וחבש את חמורו לבד, העצים וכו'. ולכן הפסוק בהושע משתמש במילה "מיומיים", כי מקבלים את השכר של היומיים של הכנות לפני העקידה ביום השלישי.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:4
וַיֵּרָא 22:4 — רשימות הגרי"ז
ילקוט: איזור הר המוריה (שלעתיד יחזיק את בתי המקדש) היה עמוק בהתחלה. ה' אמר שיותר ראוי שיהיה גובה, והעלה את המקום להר. מוריה= מיראתו נעשה הר. תוספתא ברכות א:טז - השכינה לא תחזור עד ששוב יהיה גבוה. תענית פרק ד- אחד מהדברים שקרה בתשעה באב הוא שטורנסרופוס חרש את ההר (כדי למנוע את חזרת השכינה).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:5
וַיֵּרָא 22:5 — בית הלוי
ה' אמר לאברהם שיצחק הוא בנו וישמעאל הוא לא בנו. לכן אברהם אמר "עם החמור" כדי להדגיש את זה ולהפנים את זה, כדי שאחרי העקדה לא יחזור לחשוב שישמעאל הוא בנו אחרי שהקריב את יצחק.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:6
וַיֵּרָא 22:6 — רשימות הגרי"ז
למה יש כזה שבח לאברהם לעקידה? הרבה מסרו את נפשם במהלך הסטוריה? גר"ח: לאברהם הובטח זרע דרך יצחק. בלעדיו אין עם ישראל, תורה, ארץ ישראל ועוד. לכן זה לא רק את בנו אלא גם כל ההבטחות האלו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:7
וַיֵּרָא 22:7 — רשימות הגרי"ז
למה יצחק שאל איפה השה רק אחרי שלשת הימים? רק אז נמסר לו עצים להחזיק, וזה איסור מעילה של קרבן. בהושענות אומרים שיצחק צעק שהוא רצה להיות הקרבן.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:11
וַיֵּרָא 22:11 — קול אליהו
ש: המלאך אומר שלא חסכת את בנך "ממני". חס ושלום שאברהם היו מוכן להקריב את בנו למלאך! ת: לכל מצווה שאנחנו עושים, נוצר מלאך. לפי האהבה, הזריזות, היראה והכוונה מהמצווה כך גודל ורמה של המלאך שנוצר. המלאך שנוצר על ידי מעשי אברהם הוא המלאך שדיבר איתו עכשיו. הוא אומר ש"ממני" - מקומתי הגדולה - אני רואה את הרמה של היראת ה' שלך.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:11
וַיֵּרָא 22:11 — מלבי"ם
כשמקיימים מצוה זה יוצר מלאך, וזה המלאך שקרא לאברהם לעצור, כי אם המשיך, גם המלאך הזה יפסיק להתקיים (כי זה יהיה עבירה במקום מצווה).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:12
וַיֵּרָא 22:12 — בכור שור
בגלל שה' לא אמר לאברהם להקריב את יצחק, רק לעקוד אותו על המזבח, אברהם כבר עבר את המבחן. ה' כבר ידע שהוא ירא לדבריו, אבל עשה עצמו כאילו הוא לא ידע כדי שאברהם יעבור את המבחן ואז כולם ידעו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:12
וַיֵּרָא 22:12 — אמת ליעקב
לירא את ה' משמעותו הוא לירא מרציחה. זה היה יותר קשה לאברהם להרוג את בנו מאשר להרוג את עצמו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:12
וַיֵּרָא 22:12 — קול אליהו
ש: המלאך אמר ש"עתה" ידעתי כי ירא א-לוהים אתה. הוא כבר היה צדיק! ת: התורה מזכירה אריכות ימים רק על כיבוד הורים ושילוח הקן. אפשר לדעת אם מישהו עובד ה' מושלם רק אם משתמש בב' מידות המתנגדות כדי לעבוד את ה'. אם מישהו תמיד נדיב, אולי זה טבעי. רק אם גם יכל להשתמש בצד האכזרי שלו לעבוד את ה' אז יודעים. לא רק כיבוד הורים, סימן של רחמנות, אבל גם שילוח הקן, סימן של אכזריות (ירושלמי: לפעמים יש צער כל כך לאמא שהיא הולכת ומטביעה את עצמה במים). אז רק "עתה" יודעים שאברהם עבד את ה' "באכזריות" אפשר לדעת שהוא צדיק מושלם.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:12
וַיֵּרָא 22:12 — רשימות הגרי"ז
רש"י: ה' אמר של שיניתי את הציווי. לא אמרתי להקריב, רק להעלות אותו לעולה. גר"ח: האם אברהם לא הבין נכון? זה לא היה נסיון כזה גדול? זה כן מחוקי העולה לשחוט אותו? ולכן אברהם קיים את הציווי, שיש ליצחק חלות זו, ולכן בכו:ב, ליצחק נאמר לא לעזוב את ארץ ישראל.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:12
וַיֵּרָא 22:12 — שפת אמת
יש קשר בין "נסיון" ו"נס" כך שעל ידי הנסיון של אברהם אנחנו זוכים עכשיו לנסים (תרל"ה). אברהם עבד מאהבה, שהוא יותר טוב מלעבוד מיראה. אם כן למה להזכיר את היראה? העבודת ה' שלו שם את הרצון שלו להיות הרצון של ה'. ולכן אפילו שה' לא רצה שיצחק יהרג, אברהם הקשיב לו בכל מקרה. זה היה הנסיון, ללכת נגד ההרגש של רצון ה' (תרמ"א).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:13
וַיֵּרָא 22:13 — באר יוסף
ר"ה טז. - להשתמש באיל כדי שאזכור בעקדת יצחק בן אברהם. באר יוסף: למה להזכיר "בן אברהם"? מדרש: יצחק אמר לאברהם לעקוד (לקשור) אותו כדי שלא יגיב וימנע בכיבוד אב בזמן העקדה. העיקר של הקשירה היה הרעיון של יצחק כדי לכבד את אברהם אביו (אפילו אם עיקר ההקרבה היה ציווי מה', עיקר הקשירה היה היוזמה שלו).
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:13
וַיֵּרָא 22:13 — ספורנו
אברהם רצה להראות שבאמת התכוון לשחוט את בנו, ולכן היה לו לשחוט משהו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:15
וַיֵּרָא 22:15 — מלבי"ם
אברהם עדיין רצה להקריב את יצחק, והרצון הזה היה נחת לה' כי כבר לא היה מוכרח.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:18
וַיֵּרָא 22:18 — ספורנו
אפילו שהמלאכים שבאו להחריב את סדום הגיעו לסדום, אברהם המשיך להתפלל עבור סדום. בנוסף, אנשי סדום שהיו ליד אברהם הצריכו ללמוד ממנו ומעשיו כי היו כל כך קרובים אליו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:19
וַיֵּרָא 22:19 — באר יוסף
יצחק לא חזר הביתה. במקום הוא הלך ללמוד תורה משם. למה עכשיו? 1) הוא היה קרבן, ואברהם לא רצה שיצחק ישרת אותו. ב) כדי להניח את דעת שרה אברהם אמר לה שיצחק הולך ללמוד תורה, ועכשיו הוא מקיים את דבריו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:19
וַיֵּרָא 22:19 — רשימות הגרי"ז
בכב:ו, רש"י אומר שאברהם ויצחק הלכו "יחדיו" לעקידה עם אותו מרץ. ש: למה כאן כשכתוב "יחדיו" הוא לא אומר את אותו דבר? ת: כשמישהו עושה דבר יומיומי, קשה להתלהב. רק כשעושה דבר גדול. ולכן אולי יהיה לו גאוה מזה. אברהם ויצחק לא נתנו לזה לתת להם להתגאות. כמו שהנערים שליוו אותם לא השתנו, גם הם לא השתנו.
וַיֵּרָא
וַיֵּרָא 22:20
וַיֵּרָא 22:20 — דרש משה
זה לקח הרבה בני אדם (לא יהודיים) לספק את הצרכים של יהודי אחד ירא שמים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:1
חַיֵּי שָׂרָה 23:1 — באר יוסף
רש"י: בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי. איזה שבח זה לשרה אמנו לדבר על יופיה? לדבר על המידות הטובות והמעשים הטובים! כולם מסביבה התרכזו ביופיה, אבל שרה לא נתנה לזה כהזדמנות להתגאות. במקום היא עבדה על הרוח הקודש שלה (והצליחה יותר מאברהם), ולכן המושג של יופי שלה בגיל 20 היה כמו המושג של בת 7, שלא אכפת לה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:1
חַיֵּי שָׂרָה 23:1 — דרש משה
למרות הצער, שרה הצליחה לעשות מעשים טובים באותה איכות.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:1
חַיֵּי שָׂרָה 23:1 — נצי"ב
שרה היתה במעלה של רוח הקודש יותר גבוה מאשר אברהם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:1
חַיֵּי שָׂרָה 23:1 — נועם אלימלך
למה הזכיר את היופי של שרה כבת 7? כל החיים עלינו לעבוד על 2 דברים: א) לא לחטוא, ב) אפילו מה שמותר לנו כמו אכילה, שתיה, ומלבוש, שיהיה לשם שמים. מי שעושה כן יסתפק במה שיש לו ולא ירצה יותר. שרה לא רק שהיתה בלי חטאים, אבל לא רצתה עוד בגדים ותכשיטים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:1
חַיֵּי שָׂרָה 23:1 — רשימות הגרי"ז
רש"י טז:ה - הפריע לשרה שאברהם התפלל רק עבור עצמו להוליד ולא התפלל שהבן יהיה ממנה. ש: אכן, למה אברהם לא התפלל עבורה? ת: רמב"ם ברכות י:כב - זה תפילת שווא להתפלל על העבר. יבמות סד: - שרה היתה האיילונית. לא היה לה רחם (רש"י: כדי להוליד זה השתנה לה בנס). הגרי"ז: לכן אברהם לא יכל להתפלל עבורה. עבור עצמו זה היה רק ענין של זיקנה. וזה גם מסביר את הרש"י בתחילת חיי שרה: בגיל מאה היא היתה כבת עשרים לחטא. לגדול וגדולה, אפילו שאין עונש מן השמיים עד גיל עשרים, עדיין יש חטא. אבל שרה היתה עדיין קטנה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:2
חַיֵּי שָׂרָה 23:2 — דרש משה
שרה האמינה בה' אפילו שהענקים בקרית ארבע הצליחו לשכנע את כולם בסביבם שהוא לא קיים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:2
חַיֵּי שָׂרָה 23:2 — טעמא דקרא
רש"י: ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה. למה? הרי שלוחי מצווה אינן ניזוקין! לפעמים אם הגיע הזמן למות, ה' יתן להם למות כחלק ממצווה, כמו למות על קידוש ה'.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:3
חַיֵּי שָׂרָה 23:3 — רשימות הגרי"ז
אברהם חשש שבני חת ימנעו ממנו לקנות את החלקה מעפרון. ולכן הוא מנה אותם להיות השותפים שלו בזה. כי העצה הכי טובה לעבור על אופוזיציה זה לעשות להם הנציגים שלך לעשות את רצונך.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:4
חַיֵּי שָׂרָה 23:4 — קול אליהו
הפסוקים מזכירים לקבור את המת פה 7 פעמים, פעם עם המילה מת לפני המילה קבורה. 6 לאבות שנקברו עם הבת זוג. אחד לראשו של עשיו (סוטה יג.). ברכות מ - רשע בחייו כבר חשוב כמת, וצדיק נחשב חי גם אחרי מותו. וזה מסביר למה 6 פעמים הקבורה מוזכרת קודם המיתה, ופעם להפך.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:4
חַיֵּי שָׂרָה 23:4 — מלבי"ם
המנהג היה לא למכור אחוזת קבל לגר, לכן אברהם רצה לקבלו כ"מתנה". במקום הוא קנה את זה כאחוזה סתם, והשתמש בו כאחוזת קבר.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:6
חַיֵּי שָׂרָה 23:6 — חפץ חיים
אברהם התעקש להתעסק רק עם אדם אחד, כי אפילו שהכלל נדיב, כשזה יגיע לסוף, כל אחד ידחה אותו לשני לקחת את השדה שלו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:6
חַיֵּי שָׂרָה 23:6 — נצי"ב
אברהם היה מוכר כמנהיג העולם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:16
חַיֵּי שָׂרָה 23:16 — באר יוסף
מדרש: עפרן רצה את הכסף של אברהם לכן שמו נכתב בלי ו. אברהם התברך שכל מי שעשה איתו עסק הצליח אפילו על דבר קטן. עפרון עשה עסק גדול עם אברהם, אבל במקום להתברך לא הרוויח כלל מזה, כי התכוון רק לקחת הרבה כסף מאברהם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:17
חַיֵּי שָׂרָה 23:17 — דרש משה
לראות את מערת המכפלה אמורה להזכיר לך לשמור את התורה ולקיים מצוות, כמו ראיית ציצית.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:19
חַיֵּי שָׂרָה 23:19 — אמת ליעקב
מאברהם לומדים להיות נדיבים ולוותר.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 23:19
חַיֵּי שָׂרָה 23:19 — רמב"ן
ה' גרם לאברהם להיות גדול כבר בחייו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:1
חַיֵּי שָׂרָה 24:1 — באר יוסף
רש"י: בכל עולה בגימ' בן ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה. לא ידענו שהיה לו בן? למה צריכים גמטריא ללמד שהיה לו בן? אליעזר רצה שיצחק יתחתן עם בתו, ואברהם סירב כי מי שמבורך לא יכל לישא מי שמקולל. אבל עדיין לא יודעים שיצחק מבורך (עד שאברהם מת). לכן צריכים את הגמטריא כאן להראות שיצחק כלול בברכות של אברהם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:1
חַיֵּי שָׂרָה 24:1 — דברי אליהו
מדרש רבה: לפעמים אנשים בזיקנה אבל לא "בא בימים" וכן להפך. אברהם היה גם וגם. הזוהר: כשאדם מת, באים "ימיו" ללוות אותו ולהראות לה' איך השתמש בכל ימיו לתורה ומצוות. לא כמו הרשעים שימיו מתביישים לבוא.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:1
חַיֵּי שָׂרָה 24:1 — כתב סופר
אנשים מזדקנים (ונראים זקנים) כשיש להם הרבה דאגות וקשיים. אברהם לא היה לו את זה, ונפטר בגיל הנכון. לכן בבא בתרא טז: אומר שלא היה לו בת, שאם היה לו בת היה מלא בדאגות לשידוך שלה והיה מזדקן מוקדם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:1
חַיֵּי שָׂרָה 24:1 — נצי"ב
יש אחריות להורה לראות שבנו ימצא זיווג נכון.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:1
חַיֵּי שָׂרָה 24:1 — ספורנו
אברהם הכריח את אליעזר למצוא אשה ממדינה אחרת, ולהשבע, כי אברהם הזדקן, לא היתה מישהי באיזור שהיתה ראויה, והוא חשש שבגלל העושר שלו גם הרבה אנשים לא ראויים היו מנסים לשכנע את אליעזר.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:2
חַיֵּי שָׂרָה 24:2 — נצי"ב
אליעזר ידע לדבר עם אנשים במצבים שונה (לדבר רך או קשה כפי המצב).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:2
חַיֵּי שָׂרָה 24:2 — רשימות הגרי"ז
אליעזר נאמן להיות אחראי על כל אנשי בית אברהם ועל כל כספו, אבל לגבי הרוחניות של יצחק, אברהם השביע אותו. זה ההפך ממנהג העולם, שאנשים שומרים על הכסף שלהם עם ביטוח וערב, אבל סומכים על כולם כמורים ורבנים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:3
חַיֵּי שָׂרָה 24:3 — מלבי"ם
אברהם היה מוכן שיצחק ישא מישהי שהיתה בסביבות אמונות ודעות טועת כי הם לא עוברים, משא"כ מישהי עם מידות טובות כי הם כן עוברים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:3
חַיֵּי שָׂרָה 24:3 — רבינו בחיי
אברהם לא רצה אשה כנענית עבור יצחק כי אשה לט טובה תגרום לו לסטות, ולכן כדאי לחתן לקרוא את הפיסקה הזאת ביום החתונה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:4
חַיֵּי שָׂרָה 24:4 — משך חכמה
עבד אברהם כבר בחר את רבקה עבור יצחק, ורק עשה את הנסיון לוודא את הבחירה שלו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:7
חַיֵּי שָׂרָה 24:7 — דרש משה
אברהם היה יותר טוב משם ועבר כי הוא ניסה להרבות דבר ה' בעולם כדי שאחרים גם יקיימו מצוות, אפילו שרק יקיימו מקצתם, בתקווה שזה יגיע לאחרים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:8
חַיֵּי שָׂרָה 24:8 — דרש משה
מאד חשוב לגור בין אנשים ישרים וצדיקים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:13
חַיֵּי שָׂרָה 24:13 — בכור שור
אליעזר נשאר בחוץ מהעיר כדי למצוא אשה עבור יצחק, כי אפשר לבדוק יופי וייחוס בגל מקום, אבל לבדוק מדות עושים בחוץ מהעיר, כי בעיר אולי היא תעשה רק בגלל צניעות או בגלל שההורים אמרו לה שכך עליה להתנהג.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:14
חַיֵּי שָׂרָה 24:14 — בית הלוי
התוכנית של אליעזר היתה לבדוק את המידות והחכמה של רבקה. לא היה להם כוס לשתות ולכן יצטרכן לשתות מהכד. אם היא לקחה את זה הביתה כך, היא לוקחת ממנו את המחלות שלו וזה חסר חכמה. אם היא שופכת זה חוסר מידות. הפתרון היחיד הוא לקחת את המים אחריו ולתת את זה לגמלים.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:14
חַיֵּי שָׂרָה 24:14 — ספורנו
מי שמבקש עזרה לא יבקש את כל מה שהוא צריך, אבל מי שעוזר צריך לשים לב ולעזור להם יותר ממה שביקשו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:14
חַיֵּי שָׂרָה 24:14 — ספורנו
מותר להתפלל עבור נס כמו אליעזר, אבל לא להיות מנחש כמו שהוא עשה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:16
חַיֵּי שָׂרָה 24:16 — גרי"ז סטנסיל
אונקלוס: יצחק ראה שכל העניינים של שרה חזרו כשנשא את רבקה. גרי"ז: כל המעשה של אליעזר ורבקה היה מלא ניסים פתוחים: קפיצת הדרך, הניסיון שלו עבד, הם ניסו להרוג אותו וניצל דרך נס, וכו'. רש"י: אליעזר סיפר את כל זה ליצחק. בכל מקרה, יצחק לא סמך על כל זה. (זה דומה לרמב"ם יסוה"ת פרק ח - העם האמין במשה לא בגלל כל הסימנים ואותות).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:16
חַיֵּי שָׂרָה 24:16 — נצי"ב
אליעזר בחר את רבקה כי היתה יפה וצנועה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:20
חַיֵּי שָׂרָה 24:20 — ספורנו
מהזריזות של רבקה, אליעזר מבחין שחשוב לה לעזור לו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:22
חַיֵּי שָׂרָה 24:22 — בכור שור
אליעזר רק הכין את התכשיטים אבל לא נתן אותם עד שגילה מי היא (כמו שאמר להם אחר כך) ולא לפני כן, כי זה יהיה לא סביר.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:22
חַיֵּי שָׂרָה 24:22 — ספורנו
אליעזר בדק לא רק אם היא עושה חסד, אלא האם היא עושה לשמה או מחפשת שכר.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:29
חַיֵּי שָׂרָה 24:29 — ספורנו
אם אליעזר נתן תכשיטים לרבקה, אפילו רשע כמו לבן יודע שלא נכון לא להחזיר לו טובה ולהזמין אותו הביתה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:31
חַיֵּי שָׂרָה 24:31 — רשימות הגרי"ז
רש"י: לבן הוציא את כל העבודה זרה מביתו כדי לאפשר לאליעזר ללון שם. ש: איך ידע לבן? ת: אליעזר שאל אם יש לרבקה מקום "לנו" ללון. אונקלוס: אתר כשר. רבקה ידעה שיש עבודה זרה בביתה, אז היא אמרה שיש להם מקום, אבל לא אמרה מקום לכם. ואז כשהיא ספרה ללבן הוא ידע מה עליו לעשות.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:34
חַיֵּי שָׂרָה 24:34 — שפת אמת
אליעזר פתח ואמר שהוא העבד של אברהם, וזכה ללכת ממקולל למבורך. אנחנו גם יכולים לעשות את זה דרך מצוות ואמונה (תרל"ב). הוא עשה את עבודתו בנאמנות וזכה להתברך, וכמו כן אנחנו יכולים להשתמש באמונה שלנו בגלות, ובימי החול עבור שבת (תרל"ד). אליעזר לא התפלל להיות חפשי, אלא להיות העבד הכי טוב, וכמו כן אנחנו יכולים להיות הכי טובים במצב הנוכחי שלנו (תרל"ט).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:37
חַיֵּי שָׂרָה 24:37 — בית הלוי
לפעמים יש אנשים שרוצים שלחתן שלהם יהיה ייחוס לתלמיד חכם, אבל לא רוצים שהחתן עצמו יהיה תלמיד חכם. לכן אליעזר דיבר על אברהם ולא דבר על יצחק.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:39
חַיֵּי שָׂרָה 24:39 — אמת ליעקב
כשאליעזר התנהג נכון ועשה את שליחותו התורה קוראת לו "איש". כשעשה לא נכון התורה קוראת לו "עבד".
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:39
חַיֵּי שָׂרָה 24:39 — קול אליהו
רש"י: לאליעזר היה בת שרצה להשיא עם יצחק, וקיווה שהאשה לא תרצה לחזור איתו. ש: למה חז"ל חשדו אותו בזה? ת: יש הבדל בין "פן" ו"אולי". פן הוא כשרוצה האדם שזה לא יקרה (עיין דברים יא:טז, טו:ט וכט:יז). חז"ל אומרים שזה מילה של לא תעשה. אולי הוא כשרוצים שזה יקרה (עיין בראשית טז:ב, יח:כד, לב:כא, שמות כב:ל ובמדבר כב:יא).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:39
חַיֵּי שָׂרָה 24:39 — שפת אמת
אליעזר דאג שהתכניות שלו ימנעו ממנו לקיים את השליחות שלו, ולכן התפלל עבור הצלחה (תרל"ב). אנחנו לא יכולים לדמיין את המדרגה הגבוהה של האבות, ולכן קשה לנו ללמוד מהם. לכן אנחנו לומדים מהעבד שלהם, ולכן הפרשה הזאת כל כך ארוך ומפורט (תרמ"א).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:39
חַיֵּי שָׂרָה 24:39 — טעמא דקרא
למה להזכיר ששאל מה יקרה עם האשה תסרב לבוא? 1. כדי שלא יחשדו אותו שהוא מספר סיפור יותר מדי טוב, כדי לסיים את תפקידו להתפטר. לכן הוא אומר להם שהוא אפילו לא רוצה שזה יקרה. 2. כדי שירצו לשלוח אותה, כמו מוכר טוב, כי אמר שיש עוד שיתעניינו כדי שיחליטו מהר לעשות את זה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:42
חַיֵּי שָׂרָה 24:42 — אמת ליעקב
מאליעזר לומדים איך לקיים את התפקיד שלנו ולא לשים לב לרצון האישי שלנו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:50
חַיֵּי שָׂרָה 24:50 — כתב סופר
לבן דבר לפני אביו בכוונה כדי שאליעזר ידע שאין לו נימוסים ויחליט לא לתת ליצחק לישא את רבקה שבאה ממשפחה כזאת.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:51
חַיֵּי שָׂרָה 24:51 — כתב סופר
רקבה עשתה חסד לאליעזר ולגמלים, וזה הפתיע את לבן ובתואל, כי ודאי היא לא למדה את זה מהם. לכן הסכימו לתת לה ללכת להתחתן, כדי לא לאפשר לחסד והזמנות הביתה על חשבונם לקרות בביתם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:55
חַיֵּי שָׂרָה 24:55 — בכור שור
בתואל היה בן-דוד ליצחק, ומיד שמח שרבקה תתחתן עם יצחק, ולכן הוא הפסיק לדבר כי אין צורך לשכנע אותו (לא כמו רש"י שכתב שהוא סירב ולכן מלאך הרג אותו).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:56
חַיֵּי שָׂרָה 24:56 — נצי"ב
אליעזר רצה לחזור במהרה כי הצליח.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:62
חַיֵּי שָׂרָה 24:62 — נצי"ב
מהרגע הראשון, ה' סדר שרבקה תירא מיצחק, כדי שבסוף הסיפור הוא יעביר את הברכות ליעקב.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:64
חַיֵּי שָׂרָה 24:64 — ספורנו
רבקה השתחווה מכבוד וכסתה את עצמה מיראה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 24:67
חַיֵּי שָׂרָה 24:67 — רשימות הגרי"ז
אונקלוס: יצחק ראה שכל העניינים של שרה חזרו כשנשא את רבקה. גרי"ז: כל המעשה של אליעזר ורבקה היה מלא ניסים פתוחים: קפיצת הדרך, הניסיון שלו עבד, הם ניסו להרוג אותו וניצל דרך נס, וכו'. רש"י: אליעזר סיפר את כל זה ליצחק. בכל מקרה, יצחק לא סמך על כל זה. (זה דומה לרמב"ם יסוה"ת פרק ח - העם האמין במשה לא בגלל כל הסימנים ואותות).
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 25:7
חַיֵּי שָׂרָה 25:7 — מלבי"ם
לחיות הוא להיות עובד ה'. עד שאברהם גילה את ה', לא היה "חי". לכן עשה תשובה לתקן גם את הזמן ההוא.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 25:7
חַיֵּי שָׂרָה 25:7 — נצי"ב
האבות שמרו את כל התורה, וזה מסביר איך סופרים את ימי חייהם.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 25:8
חַיֵּי שָׂרָה 25:8 — רמב"ן
לאברהם היה כל מה שהצטרך, ולא התאווה ליותר ממה שהיה לו.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 25:9
חַיֵּי שָׂרָה 25:9 — רמב"ן
ישמעאל עשה תשובה.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 25:17
חַיֵּי שָׂרָה 25:17 — נצי"ב
המנין של השנים של ישמעאל מספר לנו גם על המנין של יעקב, אבל לא רק בכמות, גם באיכות.
חַיֵּי שָׂרָה
חַיֵּי שָׂרָה 26:3
חַיֵּי שָׂרָה 26:3 — גרי"ז
קדושין פב - רבי מאיר: ללמד את הבן אומנות קלה ונקיה. רבי נהוראי: איני מלמד את בני אלא תורה. עירובין יג - רבי מאיר הוא רבי נהוראי. סתירה ברכות לה - רבי ישמעאל: "ואספת דגניך" עשה בהן מנהג דרך ארץ. רשב"י: ללמוד תורה ומלאכתך נעשית ע"י אחרים. אביי: הרבה עשו כר"י והצליחו והרבה עשו כרשב"י ולא עלה בידם. זאת אומרת שהלכה כר"י. רמב"ם שמיטה ויובל יג:יג - כל אחד יכל להחליט להיות כמו שבט לוי להקדיש ימיו לתורה וה' ידאג שיהיה לו מספיק. זאת אומרת שאפילו שהלכה כר"י, גם רשב"י הוא מדה. הפסוק הזה מלמד אותנו שאברהם קיים את התורה לפני שניתנה. זה כלל גם את זה שאברהם בחר במדה של רשב"י. (מודפס כדבר תורה על חיי שרה אבל זה מצטט פסוק מתולדות).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — בית הלוי
הליצנים (לא רשעים) אמרו ששרה נתעברה מאבימלך, כי על ידי הבושה שלה שם היא זכתה לילדים, כמו לומר שמוכר חמאה בנה את ביתו מחמאה, אבל אנשים ישכחו שזה רק בדיחה ויבינו את זה כאמת, ולכן ה' גרם שיצחק יראה בדיוק כמו אברהם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — דרש משה
יצחק הרביץ לעולם שה' קיים, אבל לא הצליח למסור את זה לבנו עשיו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — אמת ליעקב
מיצחק לומדים מסירות נפש (ואפילו שהרבה יותר כתוב בתורה על אברהם ויעקב, מה שלומדים מיצחק לא פחות חשוב).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — גרי"ז סטנסיל
רש"י: היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. ש: אפילו שכופרים על הנס לאברהם, אבל עדיין מודים לנס של שרה שהוא אולי נס יותר גדול? ת: אברהם הוא זה שהרביץ את דבר ה', וזה היה הנס שלו, ולכן הרגישו יותר צורך לכפור בו. (מודפס בספר על פסוק כח:יט).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — נצי"ב
מכל המעשים של יצחק וההתנהגות שלו, זה ברור שהוא הבן של אברהם ולא ישמעאל.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — רבינו בחיי
ה' דאג שיצחק יראה כמו אברהם כדי שכולם ידעו שהוא בנו. ה' עשה אותו דבר עבור דוד וכלאב כדי שלא יחשבו שהוא בנו של נבל.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — רשימות הגרי"ז
רש"י: וזקק לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. ש: מה מטרת הבדיחה? הרי עיקר הנס היה ששרה הולידה, כי לאברהם כבר היה ישמעאל. גרי"זL הליצני לא רצו להאמין שה' עשה נס לאברהם, והיו מוכנים להאמין לכל שטות במקום את האמת.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:19
תּוֹלְדֹת 25:19 — רשימות הגרי"ז
רש"י: וזקק לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. ש: מה מטרת הבדיחה? עדיין יש את הנס ששרה הולידה. הרי לאברהם כבר יש את ישמעאל. ת: רמב"ן מו:טו - התורה לא מזכירה כל נס. רק אלו שהובטחו מראש על ידי נביא או מלאך. גרי"ז: רואים שכל המטרה של נס התורה הוא שנלמד ממנו לקח. הנס הזה מראה שה' שמר את ההבטחה שלו לאברהם, והליצנים אמרו שזה היה נס לאבימלך ולא לאברהם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:20
תּוֹלְדֹת 25:20 — באר יוסף
רש"י: וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם. באר יוסף: אבל עדיין לא יודעים עליה דבר טוב? זה שהיא גרה בארם, מקום שיש הרבה מאוננים וכו', ובמקום שהיא הלכה לבדוק מהם, היא הלכה לדרוש את ה', וזה מראה את גודלה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:21
תּוֹלְדֹת 25:21 — רבינו בחיי
הפסוק קודם אומר שהו התפלל ואחר כך את הסיבה - שהיא היתה עקרה. זה בגלל שהסיבה שהיא היתה עקרה היתה כדי שיתפלל ולא שהתפלל כי היא היתה עקרה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:22
תּוֹלְדֹת 25:22 — גרי"ז
ברכות י - חזקיה ראה ברוח הקודש שיהיה לו צאצאים רשעים ולכן מנע את עצמו מפרו ורבו. ישעיהו הוכיח אותו על זה, שעדיין חייב בו. ניתן ללמוד שאלמלא החיוב חזקיה צדק. לכן רבקה, שלא מחוייבת בפרו ורבו, חשבה למה לה הטרחה והצער של לידה אם הבן ילך לעבודה זרה? אבל רק עליה אמרה ולא על יצחק שאכן מחוייב, לכן אמרה למה זה "אנכי".
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:22
תּוֹלְדֹת 25:22 — גרי"ז סטנסיל
ברכות י - חזקיה ראה ברוח הקודש שיהיו רשעים בין צאציו ולכן החליט לא להוליד ילדים. ישעיה הוכיח אותו שהוא חייב בפרו ורבו. אפשר ללמוד מזה שבלי החיוב הזה, חזקיה צדק. ולכן רבקה, אחרי שהרגישה שעשיו רוצה לעבוד ע"ז, חשבה האם שווה לה להוליד את עשיו אם היא לא מחוייבת בפרו ורבו. ולכן שאלה "למה זה אנכי" כי יצחק אכן מחוייב. (מופיע בספר על כח:כב).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:22
תּוֹלְדֹת 25:22 — רשימות הגרי"ז
למה רבקה דאגה ואיזה תשובה היא קבלה? סנה' קא: - מירבעם לומדים שאם משאירים צדיק עם רשע מספיק זמן, הצדיק יושפע לחטוא. גרי"ז: רבקה דאגה שזה יקרה גם לבנה הצדיק. ולכן התשבוה "ממעיך יפרדו" אמרה לה לא לדאוג, שהרשע יפרוש מהצדיק ולא ישפיע עליו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:25
תּוֹלְדֹת 25:25 — טעמא דקרא
כולם (רבים) קראו לו עשיו, אבל לגבי יעקב כתוב שיצחק (ביחיד) קרא לו יעקב. בגלל שעשיו היא אדום לא מלו אותו בזמן, וכשגדל הוא סירב. אז לעולם לא נקרא שם על ידי יצחק.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:27
תּוֹלְדֹת 25:27 — באר יוסף
רש"י: לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות. באר יוסף: הוא שאל איך, לא האם, והתשובה היא לעשר כמו כל דבר אחר. הוא שאל איך לעשר משהו לא אכיל עדיין, ומישהו החליט לאכול אותו, ורוצה לחשב את המעשר (פחות המלח).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:27
תּוֹלְדֹת 25:27 — אמת ליעקב
ההתנהגות של עשו ויעקב השתנתה רק אחרי גיל חינוך (אחרי הפטירה של אברהם).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:27
תּוֹלְדֹת 25:27 — כתב סופר
רש"י: לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות. כתב סופר: זה יגרום לאביו שיתן מעשר לתלמידי חכמים, לתת להם מלח ללחם שלהם ולתת להם תבן לישון עליו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:27
תּוֹלְדֹת 25:27 — רבינו בחיי
למרות שהיו ביחד בבטן, עשיו ויעקב היו ההפכים מבחינת האופי, הערכים (רוחניות וגשמיות), והשאיפות שלהם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:28
תּוֹלְדֹת 25:28 — באר יוסף
יצחק אהב את עשו כח לא היה טוב בטבע והצליח להתגבר על טבעו בכמה מקומות. רבקה קבלה נבואה שאחד יהיה טוב ואחד יהיה רע, והיא ראתה שיעקב היה טוב ולכן היא ידעה שעשו היה רע, ולכן הוה לא הצליח להערים אותה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:28
תּוֹלְדֹת 25:28 — ספורנו
יצחק גם אהב את עשיו, ורבקה אהבה רק את יעקב. יצחק חשב שעשיו יכל לעשות שותפות עם יעקב כמו יששכר וזבולון ורקבה הבחינה שזה לא אפשרי.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:29
תּוֹלְדֹת 25:29 — בכור שור
הרבה ציידים רודפים אחרי בעלי חיים ביער, והולכים לאיבוד לכמה ימים, וחוזרים רעבים וצמאים. עשיו חזר כל כך עייף שאפילו לא יכול הלרים את המרק לפה שלו (ולכן בקש מיעקב למזוג לו לתוך הפה).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:29
תּוֹלְדֹת 25:29 — באר יוסף
כשעשו שמע שאברהם אבינו מת הוא כפר בשכר ועונש ותחיית המתים, לא בגלל שכך הוא הרגיש אבל בגלל התאוה שלו להמשיך לחטוא, וזה גרם לו לסטות רק כדי שיוכל להצטדק את מעשיו ואת המצפון שלו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:29
תּוֹלְדֹת 25:29 — מלבי"ם
אחריות הבכור לפרנס את המשפחה, ועשיו לא עשה את זה, לכן יעקב רצה את הבכורה ממנו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:30
תּוֹלְדֹת 25:30 — בכור שור
יעקב הסביר לעשיו: אם אתן לך למות, אני הולך לקבל את כל הירושה (גם את ישמעאל, קטורה ולוט וכו'). אם אציל אותך אני הולך להפסיד את כל זה. תמכור לי את הבכורה ואז אני יכל להציל אותך, תחיה, ואני לא אפסיד. אם לא תרחם על עצמך גם אין לי חובה לרחם עליך.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:30
תּוֹלְדֹת 25:30 — רמב"ן
עשיו בחר מה שמבא לו עכשיו בלי לחשוב על העתיד, ולכן לועגים עליו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:30
תּוֹלְדֹת 25:30 — ספורנו
עשיו היה כל כך מעורב בעבודה שלו שהוא קרה למרק "האדום הזה", ולכן זה שמו, וזה גרם ליעקב להבין שעשיו לא ראוי לתפקיד הבכור.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:31
תּוֹלְדֹת 25:31 — כתב סופר
יעקב קנה את הבכורה "כיום" כשיצחק היה עני, כי רצה לירש את העבודה, לא את העושר. לכן עשיו אחר כך טען שיעקב תכנן את הכל מראש, לקנות את זה עכשיו כדי שאחר כך יהיה ראוי לברכה יותר טובה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:31
תּוֹלְדֹת 25:31 — טעמא דקרא
למה דרש משהו מעשיו ולא נתן לו חינם? 1. עשיו רצה יין, וכהן לא יכל לשתות יין כי אולי יצטרך לעשות את העבודה (תענית יז), ולכן אמר לו למכור את הבכורה כדי שיוכל לשתות יין. 2. למה כתוב "כיום"? הוא רצה שיעקב ימזוג לו לתוך הפה. זה זולל וסובא, ולא מתאים למי שיאכל קדשים (פסחים נט:), ולכן אמר לו למכור את הבכורה שיוכל לאכול איך שבא לו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:32
תּוֹלְדֹת 25:32 — דרש משה
לא היה לעשיו למכור את הבכורה מיראת העונש, כי לפעמים ה' מצפה מנהיגות.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:33
תּוֹלְדֹת 25:33 — רשימות הגרי"ז
איך אפשר למכור בכורה? זה לא הוחלט על ידי היציאה מהרחם? רמב"ם מלכים א:ז - ירושת המלכות עוברת לילד הגדול (אפילו אם הוא לא בכור). גרי"ז: אפשר למכור את הזכות הזאת. אונקלוס כה:לה קורא לקניה של יעקב "חכמתא" שיעקב היה חכם לקנות את זה. עיין גם רש"י כז:לו - יצחק רצה לברך את מי שיש לו הזכות להיות הילד הגדול.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:34
תּוֹלְדֹת 25:34 — בכור שור
עשיו ביזה את הבכורה כי היה בטוח באהבת אביו, שאביו יחשוב על דרך לתת לו למרות שמכר את הבכורה (ועיין שיטת הבכור שור שאכן יצחק ניסה לעקוף את המכירה).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:34
תּוֹלְדֹת 25:34 — רמב"ן
עשיו ביזה את הבכורה כי חשב שאביו עני.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:34
תּוֹלְדֹת 25:34 — רשימות הגרי"ז
ב"ב טז: - עשיו עבר על ה' חטאים באותו יום כולל רציחה, אונס, כפירה ומכירת הבכורה. ש: איך מכירת בכורה מגיעה לרשימה כזו? ת: אפשר להבין כל השאר על ידי כניעה ליצר הרע ולתאוות. מכירת הבכורה עבור עדשים הוא במדיז, ומראה שהוא רואה כל עבודת ה' כשווה כלום. ולכן בכמה דרכים הוא יותר גרוע משאר הדברים ברשימה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 25:34
תּוֹלְדֹת 25:34 — טעמא דקרא
למה נתן לו לחם? עדשים משולקים, ובברכות לח: יש מחל' לגבי הברכה הנכונה. הוא לא רצה לגרום לו את הברכה הלא נכונה ולכן גם נתן לו לחם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:3
תּוֹלְדֹת 26:3 — גרי"ז
קדושין פב - רבי מאיר: ללמד את הבן אומנות קלה ונקיה. רבי נהוראי: איני מלמד את בני אלא תורה. עירובין יג - רבי מאיר הוא רבי נהוראי. סתירה ברכות לה - רבי ישמעאל: "ואספת דגניך" עשה בהן מנהג דרך ארץ. רשב"י: ללמוד תורה ומלאכתך נעשית ע"י אחרים. אביי: הרבה עשו כר"י והצליחו והרבה עשו כרשב"י ולא עלה בידם. זאת אומרת שהלכה כר"י. רמב"ם שמיטה ויובל יג:יג - כל אחד יכל להחליט להיות כמו שבט לוי להקדיש ימיו לתורה וה' ידאג שיהיה לו מספיק. זאת אומרת שאפילו שהלכה כר"י, גם רשב"י הוא מדה. הפסוק הזה מלמד אותנו שאברהם קיים את התורה לפני שניתנה. זה כלל גם את זה שאברהם בחר במדה של רשב"י. (מודפס כדבר תורה על חיי שרה אבל זה מצטט פסוק מתולדות).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:3
תּוֹלְדֹת 26:3 — נצי"ב
כשה' הבטיח צאצאים כמו כוכבים זה לא היה רק בכמות אלא גם באיכות.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:5
תּוֹלְדֹת 26:5 — אמת ליעקב
יעקב קיים את דברו לישא את רחל אפילו אם זה נגד התורה כי הקיום שלו בתורה היה רק אז חומרא (או שהיה בחו"ל).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:5
תּוֹלְדֹת 26:5 — רמב"ן
האבות כן שמרו את התורה אבל רק בארץ ישראל. ולכן יעקב נשא ב' אחיות אבל אחת מתה כשחזר לארץ.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:5
תּוֹלְדֹת 26:5 — ספורנו
המצוות שאברהם קיים היו שעשה חסד ועזר לאחרים לשמור את ז' המצוות, רמז ליצחק שהוא חייב לעשות דברים כדי להיות ראוי להמשיך את הדרך של אברהם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:5
תּוֹלְדֹת 26:5 — טעמא דקרא
יומא כח: - אברהם שמר את דיני עירוב תבשילין. למה בחר בזה כדוגמה ולא שאר מצוות מדרבנן? אין חובה לעשות עירוב תבשילין, רק מי שרוצה לבשל ביום טוב עבור שבת. אברהם הקפיד אפילו על זה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:7
תּוֹלְדֹת 26:7 — מלבי"ם
יצחק חשד את כולם כי שאלו אודות רבקה (ושאלו אותה ישירות) והוא סיכן את עצמו כי היא היתה בחזקת אחותו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:14
תּוֹלְדֹת 26:14 — נצי"ב
האנשים היו קנאים ביצחק ובעושרו, למרות שהוא גרם גם להם ביותר עושר.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:15
תּוֹלְדֹת 26:15 — רבינו בחיי
יצחק קרא לבאר שהוא חפר עם אותם שמות כמו אברהם, כי חשוב להמשיך במסורה של אביו, וגם בדעות והמנהגים. ולכן יצחק זכה להיות האב היחיד ששמו לא השתנה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:16
תּוֹלְדֹת 26:16 — באר יוסף
איך יכלו לומר שיצחק לקח להם את הפרנסה, כשיצחק התפרנס על ידי גידול דברים באדמה שלו? הפרנסה לכל איזור נקבעה בראש השנה והם חשבו שהוא לוקח את הכל של האיזור שלהם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:19
תּוֹלְדֹת 26:19 — חפץ חיים
יצחק חפר בורות עד שמצא אחד שאין לו תובעים. מזה לומדים להמשיך לנסות עד שמצליחים.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:20
תּוֹלְדֹת 26:20 — אמת ליעקב
המעשים של האבות הם סימנים לגבי בתי המקדש.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:20
תּוֹלְדֹת 26:20 — רמב"ן
הספורים של האבות מגלות לנו את העתיד של בתי המקדש.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 26:25
תּוֹלְדֹת 26:25 — ספורנו
יצחק התחיל להגדיל את השם של ה' ואז הברכות של הגנה מה' לאברהם גם חלו עליו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:1
תּוֹלְדֹת 27:1 — מלבי"ם
יצחק רצה שעשיו יפרנס את יעקב (כמו יששכר וזבולון), ולכן הוא רצה לברך את עשיו עם עושר. רבקה ידעה שהוא לא ישתמש בעושרו נכון, ולכן היא נכנסה לסיפור.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:1
תּוֹלְדֹת 27:1 — נצי"ב
הסיבה שיצחר נהיה עוור לא היה קשור לגיל שלו, אבל זה היה חלק מההשגחה בגלל הברכות.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:1
תּוֹלְדֹת 27:1 — ספורנו
יצחק נהיה עוור כי לא הוכיח את עשיו על ההתנהגות שלו (אחד מ10 הסברים).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:2
תּוֹלְדֹת 27:2 — אמת ליעקב
רש"י: אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג. (ולכן יצחק החליט לברך את בנו). מזה לומדים ששרה הייתה אמורה למות בגיל 127, כי אם לא, לא היה סיבה ליצחק לדאוג.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:3
תּוֹלְדֹת 27:3 — שפת אמת
יצחק רצה לברק את עשיו כדי שיחזור בתשובה. עשיו גם רצה אבל לא הצליח לקחת את זה ממחשבה ללמעשה, ולכן רק ראשו הצליח להיות במערת המכפלה (תרמ"ד).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:4
תּוֹלְדֹת 27:4 — בכור שור
יצחק רצה לברך את עשיו ולתת לו מתנה כשעודו בחיים, כדי שזה יעקוף את המכירה של הבכורה ליעקב. יעקב רימה אותו כדי לקבל מה שבאמת מגיע לו, כמו לרדוף אחרי דבר שהולך להיאבד.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:4
תּוֹלְדֹת 27:4 — רבינו בחיי
יצחק לא בקש בשר כי הוא אהב את הטעם, אלא כדי שהנפש שלו יהיה שמח ויוכל להגיע לרוח הקודש, כמו שאר הנביאים שהקשיבו למוזיקה. הוא בחר בשר במקום מוזיקה כי רצה לברך את עשיו עם אוכל (להיות איכר במקום צייד).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:4
תּוֹלְדֹת 27:4 — רשימות הגרי"ז
א) יצחק מבקש בשר כמו שהוא אוהב (ובכז:ט רבקה מזכירה הכנת בשר כמו שהוא אוהב). האם יצחק אבינו באמת התאווה לבשר? ב) כז:יט יעקב מבקש מיצחק לשבת. למה? ג) בכז:ח ליעקב נאמר להביא שני גדיי עזים. למה כל כך הרבה עבור אדם אחד? ת: פרקי דר"א (ובעל הטורים) - זה היה הקרבן פסח והחגיגה. גרי"ז: בחולין קלט: יש לצלות את מתנות הכהונה. תוספות חולין קלט: - מבוסס על מסכת זבחים: אפשר לאכול את הקרבן כדרך שהכהן אוהב. קדשים חייבים לאכול אותם בדרך שכולם אוהבים. וזה מה שיצחק רצה. תוספות יומא כה. - בגרך כלל אסור לשבת במקדש, אבל כשהכהנים אוכלים קודשים הם כמו מלכים, שמותר להם לשבת. ולכן יעקב ביקש ממנו לשבת. ולכן יצחק לא יכל לאכול מהאוכל של עשיו, כי כבר אכל את האפיקומן.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:6
תּוֹלְדֹת 27:6 — נועם אלימלך
איך יצחק רצה לברך את עשיו ולא את יעקב? הוא רצה לברך את עשיו בעולם הזה עם גשמיות ויעקב עם עולם הבא. רבקה רצתה שיהיה ליעקב קצת גשמיות להקל עליו את הגלויות. היא רצתה שהוא ימצא את הרוחניות הקטן שיש בכל גשמיות. יעקב חשש להשפעה של הגשמיות עליו. הוא רצה להיות חלק שאולי אביו (ה') ימושני (יבדוק את מעשיו שהם לא מושפעים בגשמיות). היא אמרה לו שזה עליה להגן עליו מזה (עלי קללתך) - אם תמיד יחפש בגשמיות למצוא רוחניות, הוא יצליח בזה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:9
תּוֹלְדֹת 27:9 — נצי"ב
הרחב דבר: אפילו מידות לא טובות נעשו על ידי ה' כדי לעשות טוב.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:12
תּוֹלְדֹת 27:12 — אמת ליעקב
כל האבות נבחנו על ידי לעשות משהו נגד טבעם עבור ה', ולכן יעקב הצטרך לשקר.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:12
תּוֹלְדֹת 27:12 — אמת ליעקב
האבות היו ישרים, וכל פעם שהצטרכו לשקר זה היה רק כדי לטפל בשקרן אחר.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:15
תּוֹלְדֹת 27:15 — בכור שור
לעשיו היו ב' בגדים, אחד לצייד ואחד ללבוש בין אנשים. השני היה נקי, אבל עדיין היה לו קצת ריח של השדה, כי לפעמים לבש את זה מיד בשובו הביתה, ולכן עדיין הריח כמו עשיו ליצחק.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:18
תּוֹלְדֹת 27:18 — שפת אמת
יצחק רצה לברך את עשיו כדי ליצור שותפות כמו יששכר וזבולון, אבל עשיו לא היה מוכן לעשות את הצד שלו ויעקב היה לו לתקן גם את הצד שלו בעולם (תרנ"א).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:19
תּוֹלְדֹת 27:19 — רשימות הגרי"ז
מדרש רבה: אנכי שאקבל את עשרת הדברות, אבל עשיו הוא הבכור. ש: מה הקשר לעשרת הדברות? כז:ה - רבקה שמעה שיצחק דיבר עם עשיו. תרגום יונתן: שמעה ברוח הקודש. איך יודעים? ת: התורה בדרך כלל כותבת "ויאמר אל" ופה כתבה "ויאמר אליו". תורת כהנים א:ב - ויאמר אליו הוא כשמדבר עם אחד ולא רוצה שאחרים ישמעו. ולכן רבקה שמעה רק מרוח הקודש. במתן תורה ה' דבר עם משה ורק הוא שמע (ע"פ רש"י ויקרא), אבל ה' אמר את זה כדי שאחרים ישמעו כדי להרבות באמונה שלהם במשה כנביא. ולכן כשה' אמר את "אנכי" הוא אמר את זב בגוף ראשון למשה, אבל כולם שמעו וכלולים בציווי. גם כן יצחק אמר את זה לעשיו אבל רבקה שמעה והיא כלולה, והיא כללה את יעקב. יעקב אמר: כמו שעשרת הדברות נאמרו לכל מי ששמע, כמו כן גם אני כלול בציווי שלך לעשיו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:19
תּוֹלְדֹת 27:19 — שפת אמת
הבעיה עם שקר היא שזה מדביק לאדם. יעקב היה לו ליזהר ולהתפלל שזה לא ישפיע עליו (תרל"ה).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:21
תּוֹלְדֹת 27:21 — אמת ליעקב
יצחק חשב שזה עשו בגלל הדרך שיעקב השתמש בשם ה'.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:22
תּוֹלְדֹת 27:22 — בית הלוי
למה יצחק סמך יותר על המישוש של עשיו יותר מלשמוע את הקול של יעקב. עשיו חשש שיעקב יגנוב לו את הברכה, ולכן יבוא עם חיכוי הקול של עשיו כדי להדמות לו. לכן עשיו אמר ליצחק שהוא יבוא עם הקול של יעקב. יעקב הבחין גם את זה ולכן השאיר את הקול של עצמו ולא חיכה את עשיו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:22
תּוֹלְדֹת 27:22 — דברי אליהו
גיטין נז - כשהקול של יעקב נשמע בבתי כנסת ובתי מדרש, אז הידיים של עשיו לא יופעלו. גר"א: הכח של ידי עשיו יועבר ליעקב.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:22
תּוֹלְדֹת 27:22 — רבינו בחיי
כשיעקב משתמש בקולו כראוי (ללמוד ולהתפלל) אז לעשיו אין את כוחו המלא להשפיע בצורה שלישית.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:26
תּוֹלְדֹת 27:26 — בכור שור
יצחק לא ידע אם זה עשיו או יעקב, כי לא ידע האם לסמוך על השמיעה או על הנגיעה. לכן כדי להכריע סמך גם על הריח. כשהריח את עשיו היה משוכנע.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:27
תּוֹלְדֹת 27:27 — משך חכמה
איך יצחק רואה ריח? הריח שם אותו במצב שאפשר לו להתנבא כדי לברך את יעקב.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:28
תּוֹלְדֹת 27:28 — שפת אמת
אנחנו שולטים על הגוף אם ממש עובדים כדי להידבק לה' ולעשות רצונו כרצוננו, וה' שולט על הגוף שלנו, וזה איך שה' גרם ליצחק לברך את יעקב עם חשיבה שזה עשיו. הברכה של עשיו היה שישתדל למצוא קדושה למרות שהיה רחוק מקדושה (תרל"א). להיות יהודי זה למצוא את ה' בכל חלקי העולם, על ידי עשיית המצוות, אפשר למצוא את ה' בכל דבר. (תרנ"ח)
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:29
תּוֹלְדֹת 27:29 — שפת אמת
הצדיק לא רוצה לסמוך על עצמו, אבל רוצה שהכל מה'. יותר ממה שמקבל ממנו הוא אוהב שהוא מקבל את זה מה'. הברכה ליעקב הוא שהוא מקבל מה' והברכה של עשיו הוא שהוא סומך רק על עצמו. (תרל"ו). ה' נתן לנו את המצוות כדי שנזכה לכל הברכות שה' רוצה לתת לנו (תרנ"ט).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:29
תּוֹלְדֹת 27:29 — ספורנו
יצחק רצה לתת לעשיו את השליטה על ארץ ישראל כדי שהוא יכל לדאוג שהכל שם ימשיך לפעול ויעקב יהיה פנוי ללמוד תורה (כמו יששכר-זבולון).
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:33
תּוֹלְדֹת 27:33 — טעמא דקרא
יצחק אכן לא זיהה את יעקב בהתחלה, בגלל השער על הידיים. אבל למה לא זיהה את יעקב כשהריח עליו את גן עדן? עשיו עכשיו עשה מצוות כיבוד אב ואם, ויש מצב שגם לו יש ריח של גן עדן.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:35
תּוֹלְדֹת 27:35 — באר יוסף
יצחק חשש שאיך עבדו עליו, וכמו כן איך יעקב איש האמת רימה אותו. כשעשו אומר ליצחק שיצחק כבר רימה גם אותו, יצחק הבין שיעקב כן התנהג נכון והיו לו הזכויות לבכורה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:35
תּוֹלְדֹת 27:35 — מלבי"ם
לא היו עוד ברכות ליצחק עבור עשיו כי אחרי שליעקב יש את העושר ולא יצטרך את עשיו לפרנסו, אין צורך שגם לעשיו יהיה עושר.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:41
תּוֹלְדֹת 27:41 — טעמא דקרא
אם עשיו האמין בכח של הברכות, איך ינסה להרוג את יעקב אם יודע שזה לא יכל לקרות? אם לא האמין בברכות, מה אכפת לו? לא האמין, אבל לא רצה שאנשים יגידו עליו שמישהו רימה אותו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:45
תּוֹלְדֹת 27:45 — גרי"ז סטנסיל
למה רבקה דאגה גם על איבוד עשיו? כל התקווה לעשיו בעתיד (גיור וכד') הוא רק אפשרי עם ההשפעה של יעקב. אם עשיו יהרוג את יעקב, גם עשיו יהיה נאבד לה לעולם.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 27:45
תּוֹלְדֹת 27:45 — רשימות הגרי"ז
למה רבקה דאגה על איבוד עשיו? התקווה היחידה שעשיו יחזור בתשובה בסוף הוא עם ההשפעה של יעקב. אם עשיו יהרוג את יעקב, גם עשיו יאבד לה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 28:1
תּוֹלְדֹת 28:1 — גרי"ז
בשם אביו (רב חיים): רמב"ם מלכים י - ישמעאל לא היה אמור להיות חלק מהברית ("ביצחק"), ובפסוק הזה, כשיעקב נשלח לבחור אשה למכנען, זה הבחירה של יעקב במקום עשיו. גרי"ז: עד עכשיו לא הוחלט מי יבחר, יעקב או עשיו. עם הברכות הוחלט וזה היה תלוי במי ימשיך את הדרכים הישרים של אברהם ויצחק. זה מסביר גם את הפסוקים של יהושע (שאומרים בהגדה). נתתי לו את יצחק (בלבד). ונתתי ליצחק את יעקב ואת עשיו (שניהם יכולים להיבחר). ואז נתתי לעשיו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו למצרים (הם נבחרו לברית). לכן שליחת יעקב למצוא אשה הוא הבחירה שלו.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 28:2
תּוֹלְדֹת 28:2 — דרש משה
יעקב נענש על הזמן שלו אצל לבן, כי היה שם יותר זמן מאשר למצוא אשה.
תּוֹלְדֹת
תּוֹלְדֹת 28:9
תּוֹלְדֹת 28:9 — טעמא דקרא
חז"ל למדו לבדוק את אח הכלה מאהרן, ואנחנו יכולים ללמוד את זה גם מעשיו. הוא לא רצה לקחת את הסיכוי לישא את הנכדה של אברהם אם זה היה גורם לה להיות צדיקה. כשראה שהאח שלה הוא נביות הרשע, הוא היה מוכן לישא אותה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:10
וַיֵּצֵא 28:10 — באר יוסף
למה התורה הכניס את הנישואין של עדשיו באמצע הסיפור של יעקב? סנה' קז - דוד המלך שאל למה אומרי א-להי אברהם ולא א-להי דוד, וה' עונה שהוא נסה את האבות. אבהרם עבר 10 נסיונות ויצחק עבר את העקדה. מה היה הנסיון של יעקב? ברכות ז - "צדיק ורע לו" הוא בגלל צדיק בן רשע או צדיק שאינו גמור. זה לא שייך ליעקב ועשיו. אחרי החיים של יעקב לעומת עשיו ויעקב לא תמה למה. ולכן התורה מכניסה את הסיפור של נישואי עשיו כדי להראות את השוני הזה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:10
וַיֵּצֵא 28:10 — בית הלוי
כתוב מאיפה יעקב יצא ולאן הגיע כי היה חשוב גם לצאת מבאר שבע, איפה שעשיו היה, וגם להגיע לחרן להתחתן.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:10
וַיֵּצֵא 28:10 — דרש משה
יעקב עבד על עצמו כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לשהותו בחרן.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:10
וַיֵּצֵא 28:10 — שפת אמת
היציאה של יעקב מחרן היה כמו גלות, כי יש דרך שבו הוא "הרג" את עשיו בשוגג, כי היה לו לקרב אותו (תרל"ד).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:10
וַיֵּצֵא 28:10 — טעמא דקרא
רש"י (וגמ' מיכלה יז.) - יעקב בילה 14 שנה בישיבה של עבר. מהרש"א מגילה - זה היה גם בבאר שבע. אם כן, למה יעקב לא פחד להחבא מעשיו כשהיה באותו עיר? הוא ידע שאין סיכוי שעשיו יכנס לבית המדרש, ולכן היה בטוח שם.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:11
וַיֵּצֵא 28:11 — בכור שור
כל מקום שמגיעים אליו לא בכוונה נקרא שזה קרה לו (ולכן אין לו שם) (אפשר להשוות לדעת זקנים וספורנו).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:11
וַיֵּצֵא 28:11 — אמת ליעקב
יעקב הצטרך ללמוד משם ועבר איך לשמור את התורה בסביבה של רשעים, מה שלא יכל ללמוד מאביו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:13
וַיֵּצֵא 28:13 — נצי"ב
צריכים את זכות אברהם להגן עלינו יותר מזכות יצחק לפרנסה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:14
וַיֵּצֵא 28:14 — רבינו בחיי
ה' מבטיח שיהיה לו צאצאים כעפר הארץ. אם מדובר רק על כמות היה אפשר להספיק בכוכבים. אבל כשאדם הולך על עפר, הם דורכים עליו, אבל קצת ממנו עולה ונדבק למכנסיו. כמו כן, עם ישראל נדרס בידי העמים, אבל גם הם יעלו מעל זה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:16
וַיֵּצֵא 28:16 — דרש משה
גם לישון הוא חלק מעבודת ה'.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:16
וַיֵּצֵא 28:16 — כתב סופר
יעקב ישן רק כדי ללמוד ולהתפלל יותר טוב, ולכן זכה למעשה רוחני גם בשינה שלו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:16
וַיֵּצֵא 28:16 — רשימות הגרי"ז
יעקב התעורר וירא, וזה קיום של מורא המקדש (עיין רמב"ם בית הבחירה ז:א). למרות שיעקב בורח להציל את החיים שלו, אין לו כסף ומפחד מהצרות שיהיה לו בבית לבן. יש לו חלום שה' אומר לו שיגן עליו, יחזיר אותו לארץ ישראל, יתן לו את העם והרבה זרע, ועדיין כשיתעורר הוא ירא שישן בלי המורא הנצרך. זה דומה לישעיהו שפחד מחטאיו אחרי שראה את מעשה מרכבה, ורמב"ם איגרת תימן: כשהעולם מסתכל על מה שקורה בהר סיני, בני ישראל התעסקו בתפקיד היחיד שלהם - לא לעלות להר סיני.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:16
וַיֵּצֵא 28:16 — ספורנו
אפילו שיעקב לא רצה ללכת לשם גילה שיכל לקבל שם נבואה, וקווה שיהיה לו נבואה יותר טובה שם.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:17
וַיֵּצֵא 28:17 — נצי"ב
עלינו לנצל כל הזדמנות לקדושה (יעקב חשש שישן בזמן ההזדמנות שלו).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:17
וַיֵּצֵא 28:17 — רשימות הגרי"ז
רש"י: למה לא מוצאים קפיצת הארץ עבור אברהם כשהלך מבאר שבע לחרן? אברהם נצטווה, ולכן כל צעד הוא קיום מצווה. גרי"ז: ולכן לא קפץ עבור יעקב בדרך לחרן, כי בשבילו זה היה קיום כיבוד אם.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:17
וַיֵּצֵא 28:17 — רשימות הגרי"ז
רש"י: היה קפיצת הארץ כדי לאפשר ליעקב לשוב לבית א-ל להתפלל. ש: למה לא נעצר גם כדי להתפלל במקום המקדש? ת: הוא לא השתדל לזה, אבל כשכן ניסה, הארץ שוב עזר לו. כמו כן, אם לא ניצול הזדמנות להתקרב לה' לא נקבל עזרה. אם ננסה אחר כך, ה' יעזור לנו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:20
וַיֵּצֵא 28:20 — רבינו בחיי
יעקב נדר שאם ה' יספק לו לחם ולבוש, דוקא, כי צדיק לא מחפש מותרות, רק הנצרך. עלינו ללמוד על עדיפיות בחיים, ולשים לב שכל מה שצריכים בחיים הוא הכי מצוי, ולכן יש הרבה אויר ומים, ולא הרבה יהלומים.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:20
וַיֵּצֵא 28:20 — ספורנו
יש 3 דברים שגורמים לאדם לחטוא: אנשים לא יהודים, רוח רעה, ועניות. יעקב אמר שאם ה' יגן עליהם מכל אלו הוא יעשה את ה' עבורו כא-לוהים.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:21
וַיֵּצֵא 28:21 — נצי"ב
בחוץ לארץ צריכים זהירות יתירה כדי להמנע מעבודה זרה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:21
וַיֵּצֵא 28:21 — רמב"ן
התוצאה הטבעית של חזרה מוצלחת היא שה' יהיה א-לוהיך
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 28:22
וַיֵּצֵא 28:22 — דרש משה
יעקב זכה להפוך את האבן לבית א-לוהים בזכות הצדקה שהוא נתן.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:2
וַיֵּצֵא 29:2 — דרש משה
מספר הבארות דומה למספר העליות, ללמד שעבודה שווה (ישובו של עולם) כל עוד שלימוד התורה עדיין קורה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:2
וַיֵּצֵא 29:2 — רמב"ן
כשיש לנו קשיים אין לשאול למה אלא לשאול מה עלינו לעשות (וה' יעזור).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:2
וַיֵּצֵא 29:2 — שפת אמת
האבן על הבאר הוא מכשול (צרה) כדי שיהיה אפשר לפותחו, כמו כל מכשול בחיים שלנו הוא כדי שנפתח את הפה שלנו בתפילה (תרנ"ד). האבן מסמל את הטבע שלפעמים מסתיר את האמת, ועלינו להסתכל מעבר לטבע לגלות אותו (תרס"ב).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:4
וַיֵּצֵא 29:4 — אמת ליעקב
יעקב קרא לרועים "אחי" כדי לתת להם מוסר.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:7
וַיֵּצֵא 29:7 — נועם אלימלך
כשיעקב אמר לרועי צאן שזה הזמן להשקות את הצאן זה בגלל שצדיק תמיד משתדל לעשות הכי הרבה שאפשר בזמן שיש לו, להתמקד יותר על עבודת ה' ופחות על הצרכים של עולם הזה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:7
וַיֵּצֵא 29:7 — שפת אמת
למרות גודל האבן, יעקב לא חשש מלהסירו מהבאר, כי מכשולים גשמיים לא בעולם הזה לא מפריעים לצדיק (תרל"ט).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:10
וַיֵּצֵא 29:10 — רבינו בחיי
הפסוקים מדגישים שלבן הוא "אחי אמו" להראות שכל מה שיעקב עושה ללבן, להשקות את צאנו ולרחם על בתו, הוא כי הוא מכבד את דברי אמו ללכת ללבן (האהבה לרחל הוא לא רק אהבה עוברת אלא גם קיום של דברי אמו).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:11
וַיֵּצֵא 29:11 — ספורנו
יעקב בכה כי היה כל כך זקן והיה לו לישא אותה כשהיה צעיר יותר ואז הוא יכל להיות שם עבור ילדיו (עיין רש"י עבור עוד 2 תשובות).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:12
וַיֵּצֵא 29:12 — רשימות הגרי"ז
רש"י: אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה אחותו הכשרה. א) מה מתיר ליעקב לרמות? ב) למה הוא אח לרע ובן או אחיין לטוב? ת: מגילה יג: לומד מתהלים יח לרמות רמאי. הסבר: זה קיום של והלכת בדרכיו לרמות רמאי. אבל זה מותר עד רמת הרמאות של הרמאי, ולא יותר. ולכן רק כאחיו. אבל אין גבול לטוב, ולכן הוא בן של רבקה הצדיקה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:12
וַיֵּצֵא 29:12 — ספורנו
הפסוק מדגיש שהם משפחה כדי להגיד לנו שזה לא בעייתי שהוא ינשק אותה (עיין רמב"ן עבור עוד 2 תשובות).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:16
וַיֵּצֵא 29:16 — מלבי"ם
יעקב הציע לעבוד עבור לבן 7 שנים במקום שלש כדי שיזכה לרחל ולא לאה, ולא יצטרך לחכות שלאת תתחתן קודם. לבן השיב בצורה שלא התחייב לזה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:17
וַיֵּצֵא 29:17 — קול אליהו
למה משבחים את היופי של האמהות אם "שקר החן והבל היופי" (משלי ל:לא)? הפסוק טומר שבלי יראת ה', היופי הוא כמו נזם באף של חזיר, אבל ביחד עם יראת ה', גם יופי ראוי לשבח.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:18
וַיֵּצֵא 29:18 — ספורנו
צדיק לא יתחתן בלי יכולת לפרנס את אשתו, ולבן לא היה מרשה לבתו להתחתן בלי זה. בזמן 7 שנות העבודה זה מספיק זמן שלבן יתן את לאה להתחתן לפני שרחל תהיה מוכנה להתחתן.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:20
וַיֵּצֵא 29:20 — בכור שור
יעקב כל כך התאהב ברחל שהוא חשב שהוא גונב את רחל עם עבודה עבור רק 7 שנים, וזה מסביר למה הוא לא בקש לעבוד רק שנה או שנתיים.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:25
וַיֵּצֵא 29:25 — בכור שור
יעקב לא ידע שזה לא לאה כי לא דבר איתה באותה לילה (צניעות של צדיק) וגם לא דבר עם רחל בכלל כל כך הרבה ולכן לא זיהה את הקול שלה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:25
וַיֵּצֵא 29:25 — באר יוסף
אם לא שלבן רימה את יעקב, לא יהיה לנו את הזכות של רחל להוציא אותנו מגלות (מדרש איכה), ולכן כל הסיפור הזה מלמד אותנו "גם זו לטובה".
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:25
וַיֵּצֵא 29:25 — כתב סופר
יעקב אהב את רחל ולאה בשווה. אבל רחל היתה קשורה במרמה של לבן, ולכן אפשר לצפות שישנא אותה קצת. מזה שלא שנא אותה ואהב אותה בדיוק כמו לאה, הוא סימן שאהב אותה יותר.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:26
וַיֵּצֵא 29:26 — טעמא דקרא
תוספות קדושין נב. - מי שמשיא את בתו סתן מתכוון לבת הגדולה, וזה נלמד מהפסוק הזה על לבן. איך לומדים ממשהו שלבן אמר כמרמה? א) יעקב אמר שלבן החליף את משכרתו ובטח היו לו הרבה תירוצים, אבל התורה מזכירה רק את המרמה הזאת, אז אפשר ללמוד שהיא אכן טענה טובה. ב) יעקב לא אמר שזה מקח טעות כדי לצאת מהנישאוין עם לאה. זה אומר שהטענה של לבן היא אכן טובה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:27
וַיֵּצֵא 29:27 — רמב"ן
לפעמים אנשים לא רוצים להודות לחסרונות שלהם ולכן מאשימים אחרים.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:30
וַיֵּצֵא 29:30 — כתב סופר
כשהמשיך לעבוד עבור רחל כשהיה נשוי ללאה, הוא גרע מההתחייבות שלו ללאה בזמן העבודה שלו עבור רחל, וזה גרם לזה שיחשבו שאהב את רחל יותר.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:30
וַיֵּצֵא 29:30 — נצי"ב
לאה הבחינה שלא נאהבת רק שיעקב נשא את רחל ואהב אותה יותר.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 29:32
וַיֵּצֵא 29:32 — קול אליהו
ברכות ז - ראובן קבל את שמו כי אהב את יוסף למרות שהבכורה שלו הועברה אליו, לא כמו עשיו ששנא את יערב. ש: הפסוק אומר במפורש למה שמו ראובן, אז למה להציע עוד הסבר? ת: בכל שאר השבטים הסיבה לשם מופיע לפני השם. פה השם מופיע קודם, אז כנראה היה עוד סיבה לשמו חוץ מזה, ולכן חז"ל הסבירו למה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:1
וַיֵּצֵא 30:1 — באר יוסף
רחל קנאה במעשים הטובים של לאה שגרמה לה ללדת. אם כן, למה לא פשוט להשתפר? איזה מעשה טוב היה לה? לשנוא את המעשים הרעים של עשיו. כל הדמעות של לאה גרמו לה שזכתה לישא את יעקב וללדת עמו. רק כשרחל חששה שיעקב יגרש אותה (!) והיא תצטרך לישא את עשיו, אז היא שנאה את מעשי עשיו מספיק שהיה לה ילדים משלה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:1
וַיֵּצֵא 30:1 — נצי"ב
נשים רוצות ילדים בשביל הנאה וכדי לסמוך עליהם בזקנותם.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:1
וַיֵּצֵא 30:1 — רמב"ן
עלינו להבין שלא תמיד מקבלים דבר שמתפללים עבורו (אבל להזהר מלומר את זה למישהו בשעת מצוקה).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:2
וַיֵּצֵא 30:2 — באר יוסף
יעקב לא רצה להתפלל עבור רחל כי ידע שעתידו שיהיה לו 12 ילדים מ4 נשותיו, ולכן להתפלל עבור אשה אחת זה יהיה על חשבון אשה אחרת. ולכן רק רחל יכולה להתפלל על זה (לא כמו יצחק שהתפלל עבור ילדים עם אשתו היחידה).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:14
וַיֵּצֵא 30:14 — כתב סופר
מהכח והריח של הדודאים, יששכר וזבולון נולדו. זבולון קבל שכר של התורה של יששכר. ה' יכל לפרנס את יששכר דרך נס אבל מעדיף שזה יקרה דרך הטבע, על ידע שה' יצליח את העסק של זבולון מספיק כדי לפרנס גם את יששכר. הנרות של חנוכה יכלו להיות כולו נס (שכל השמן ישרף ושמן חדש יגיע). במקום ה' גרם שזה ישרף לאט, כי העדיף דרך הטבע. אנחנו מדליקים את הנרות לפני הבית להזכיר לנו שכדי שיהיה לנו את החידושי תורה של יששכר צריכים גם את המאמצים של זבולון.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:15
וַיֵּצֵא 30:15 — אמת ליעקב
הנישואין של יעקב עם לאה היה הכל תקין.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:17
וַיֵּצֵא 30:17 — דרש משה
רש"י: לאה רצתה יותר שבטים. רש"י מלמד אותנו שבגלל הכוונות הטהורות והחיוביות של לאה, ה' ענה לתפילה שלה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:22
וַיֵּצֵא 30:22 — ספורנו
ה' שמע את התפילה שלה כי עשה ב' סוגים של השתדלות (לתת את השפחה ולקנות את הדודאים).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 30:25
וַיֵּצֵא 30:25 — ספורנו
לא היה לו צאן אבל היה לו מספיק כדי לחיות, כי צדיק לא היה עוזב בלי מזון, ולבן לא היה נותן את בנותיו לעזוב ולמות.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:1
וַיֵּצֵא 31:1 — חפץ חיים
הבנים של לבן התלוננו על הכסף שיעקב לקח, לא על התורה שלקח.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:3
וַיֵּצֵא 31:3 — חפץ חיים
מיעקב ולבן לומדים שכשאומות העולם באים נגדנו עם פרצופים זועפים ודוחפים אותנו, עלינו לחזור לארץ ישראל.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:14
וַיֵּצֵא 31:14 — דרש משה
חשוב להדגיש שזה דבר קל לקיין מצוות ולא להתמקד על הקושי.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:19
וַיֵּצֵא 31:19 — אמת ליעקב
יעקב היה כל כך רחוק מגנבה ורמאות שהוא היה מוכן לכרוז מוות על גנב.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:24
וַיֵּצֵא 31:24 — כתב סופר
ה' מזהיר ללבן לא רק לא להזיק ליעקב אבל גם לא לעשות לו טוב. למה? כי אז יעקב יתחייבלו מהכרת הטוב, כמו שבהגדה כתוב שהיינו משועבדים פרעה אם שחרר אותנו מעצמו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:29
וַיֵּצֵא 31:29 — בכור שור
לבן השתכנע שהוא יכל לגרום נזק ליעקב, ושה' גם ידע את זה, ולכן ה' "בקש" ממנו לא לגרום לו נזק.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:29
וַיֵּצֵא 31:29 — נצי"ב
כשאנשים שונאים יהודים הם מאשימים את כל היהודים עבור החטא של אחד מהם.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:32
וַיֵּצֵא 31:32 — חפץ חיים
מיעקב לומדים ליזהר במילים שלנו, שהיה יכול להרוג את יוסף בדבריו כמו שהרג את רחל בדבריו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:35
וַיֵּצֵא 31:35 — קול אליהו
כדי להציל את רחל משמץ של שקר: משנה שבת ט:א - עבודה זרה מטמאה כנדה. (היא לקחה את התרפים וישבה עליהם).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:36
וַיֵּצֵא 31:36 — באר יוסף
יעקב כעס ורב עם לבן רק כשיצא מביתו, כשלבן לא עשה כלום, ולא במהלך כל השנים בביתו כשהחליף את רחל ולאה או את המשכורת. אלו פגעו רק לו, אבל עכשיו אמר לו שהוא גנב וזה חילול ה' ולכן כעס.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:38
וַיֵּצֵא 31:38 — מלבי"ם
אם לבן רדף אחר יעקב לדרוש תשלום על עבודת רועה צאן לא טובה, יעקב שמר אל הצאן, ישן שם אצלם לשמור עליהם, והחליף צאן שנגנבו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:41
וַיֵּצֵא 31:41 — נצי"ב
לבן טען שיעקב רימה אותו כי הוא עצמו רמאי (במומו פוסל).
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:46
וַיֵּצֵא 31:46 — נצי"ב
יעקב קרא לרועים אחים כדי ללמד את ילדיו מדות טובות.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:46
וַיֵּצֵא 31:46 — רמב"ן
יעקב המשיך להראות כבוד ללבן אפילו אחרי שנים שלבן רימה אותו.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:47
וַיֵּצֵא 31:47 — ספורנו
יעקב התעקש שישתמשו בשם העברית גל-עד, ולבן נכנע וגם השתמש בשם העברי.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:50
וַיֵּצֵא 31:50 — באר יוסף
רש"י: לבן השביע את יעקב לא "למנוע מהן עונת תשמיש". למה הצטרך את זה? כי יעקב שמר את התורה והיה בדרך חזרה לארץ ישראל ולא ישאר נשוי ל2 אחיות. לבן השיא לו 2 אחיות בתקווה שיעקב ישאר איתו בחוץ לארץ.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:51
וַיֵּצֵא 31:51 — טעמא דקרא
לבן היה כל כך עמוק בשקר שמיד לקח אחריות לערמה של אבנים שיעקב עכשיו עשה.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 31:53
וַיֵּצֵא 31:53 — אמת ליעקב
אפילו כשלבן היה עובד על הסכם באמת היה מנסה לרמות את יעקב.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 32:1
וַיֵּצֵא 32:1 — משך חכמה
עלינו לעזוב פגישה עם אנשים גדולים כאנשים שונים, ולא כמו אותו אדם.
וַיֵּצֵא
וַיֵּצֵא 32:2
וַיֵּצֵא 32:2 — רמב"ן
המחנה של יעקב היה דומה למחנה של ה'.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:4
וַיִּשְׁלַח 32:4 — דרש משה
אם נס מרשים אותך יותר מטבע זה סימן של חוסר אמונה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:4
וַיִּשְׁלַח 32:4 — כתב סופר
אלו שלא לומדים תורה לפעמים טוענים שאלו שלומדים הם עצלנים. יעקב שלח עשיו עם הפירות של עבודתו הקשה עבור לבן, כדי שעשיו ידע שהוא לא אותו אדם, ואולי עשיו לא ישנא אותו כל כך.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:4
וַיִּשְׁלַח 32:4 — נועם אלימלך
רש"י מביא דעה שיעקב שלח מלאכים ממש. למה לא בני אדם? ולמה הוא קורא לעשיו "אדוני"? ולמה לו להזכיר "תרי"ג מצוות שמרתי"? איך זה ישכנע את עשיו? באמת יעקב מדבר עם ה', רק שזה נראה לעיו שהוא מדבר עם עשיו. לכן כל דבר שהוא אמר יכל לפרשו שהוא אומר את זה לעשיו, אבל ברמה אחרת הוא גם בקשה מה', האדון שלו, להציל אותו בזכות לכל המצוות שעשה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:4
וַיִּשְׁלַח 32:4 — רמב"ן
יעקב עשה את חלקו ולא רק סמך על ה'.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:5
וַיִּשְׁלַח 32:5 — באר יוסף
רש"י: גרתי הוא סימן לתרי"ג מצוות, שור וחמור הוא סימן ליהודה ויוסף. באר יוסף: האם עשיו הבין את כל הרמזים? יעקב דבר עם ה', רק דרך דיבור עם עשיו, כמו שאסתר דברה עם ה' דרך אחשורוש (וכנ"ל עשו דניאל ונחמיה).
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:6
וַיִּשְׁלַח 32:6 — דרש משה
אפילו כשיש לנו הרבה, עלינו להכיר טוב גם על הדברים הקטנים הבסיסיים שצריכים.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:6
וַיִּשְׁלַח 32:6 — משך חכמה
יעקב אומר שיש לו שור וחמור, ולא מזכיר שיש לו גמל, כדי להגיד שהוא יודע להבדיל בין טוב ורע, ולא יטעה בגמל שיש לו סימן אחד של כשרות.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:6
וַיִּשְׁלַח 32:6 — רבינו בחיי
יש הרבה פסוקים שצאן מופיע ראשון ברשימת בעלי חיים בגלל חשיבותם. יעקב לא מנה אותו ראשון כי הצאן גרם לעשיו להפסיד את הברכות (יעקב האכיל צאן ליצחק, ולבש את העור שלהם כדי שיהיו לו ידיים כמו עשיו).
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:6
וַיִּשְׁלַח 32:6 — שפת אמת
עלינו להכין להלחם עם היצר הרע כמו שיעקב הכין להלחם עם עשיו - עם תפילה והכנה לקרב (תרל"ט). מה3 אבות לומדים את הדרכים השונים להלחם עם היצר הרע (תרנ"ה).
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:8
וַיִּשְׁלַח 32:8 — בכור שור
יעקב פחד מעשיו בגלל האי-וודאות. אם ידע שעשיו יתקוף אותו, הוא יכל לברוח. אם ידע שבא בשלום, לא יכעס אותו על ידי נסיון לברוח. זה שלא היה בטוח איזה יקרה הוא מה שהכי הפריע לו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:8
וַיִּשְׁלַח 32:8 — מלבי"ם
אם יעקב היה לו ביטחון לא היה מפחד מעשיו. מהעובדה שהוא מפחד, הוא רואה שאין לו מספיק בטחון. ולכן הוא מתפלל לה' להגן עליו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:9
וַיִּשְׁלַח 32:9 — אמת ליעקב
המתנה של יעקב היה יותר טוב מאשר התפילה של יעקב או היכולת שלו להלחם.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:9
וַיִּשְׁלַח 32:9 — רשימות הגרי"ז
עלינו ללמוד מיעקב: ידע שינצח במלחמה ועדיין ניסה עם דורון ותפילה קודם. מלחמה היא כשאין ברירה, או כשתוקפים אותנו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:11
וַיִּשְׁלַח 32:11 — רבינו בחיי
מהתפילה של יעקב (קטנתי) לומדים שעל אדם להבין כמה הוא קטן, וכמה גדול ובעל חסד הוא ה', ולכן לבקש ממנו כל בקשותיו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:11
וַיִּשְׁלַח 32:11 — רמב"ן
יעקב פחד שהוא כבר ניצל את הזכויות של ה' בגלל חטאיו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:12
וַיִּשְׁלַח 32:12 — בכור שור
אם ה' הבטיח ליעקב להגן עליו, למה פחד? א) זה לא אומר שינצל לגמרי, ולכן 1-3 מנשיו וכמה מילדיו יכולים ליהרג או ליפגע. ב) ברכות ד. וסנהדרין צח: - הוא דאג שהחטאים שלו ימנעו ממנו את ההגנה הזאת של ה', כי ה' מבטיח שכר רק בתנאי שלא נעשה רע או נמרוד.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:12
וַיִּשְׁלַח 32:12 — בית הלוי
יעקב הצטרך הצלה מעשיו, שלא יהרוג אותו, ומאחיו, שיחיה איתו וישפיע עליו לרעה. יותר פחד מלחיות איתו, ולכן זה מופיע קודם בפסוק.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:13
וַיִּשְׁלַח 32:13 — בית הלוי
אם ה' הבטיח שיעקב ירבה, למה הוא פחד מעשיו. אם עשיו יהרוג אותו או יפגע בו בחלל חטאו, הוא ימנע את קיום רצון ה' לתת לו שכר. כשאנחנו נענשים אנחנו מונעים את רצון ה' לתת לנו שכר, ולכן העונש שלנו הוא גם חטא (שכר עבירה עבירה).
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:18
וַיִּשְׁלַח 32:18 — חפץ חיים
יעקב היה נזהר שאפילו עבדו לא נתן למישהו לא דתי כמו עשיו, עלינו להיזהר לא פחות עם הילדים שלנו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:18
וַיִּשְׁלַח 32:18 — רשימות הגרי"ז
יעקב ידע שעשיו כל כך התאווה לכסף שאם יעבור עדר צאן לפניו לא יוכל להתאפק מלשאול של מי הם ולאן הם הולכים.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:23
וַיִּשְׁלַח 32:23 — אמת ליעקב
יעקב נענש שלא הרשה לדינה לישא את עישו ולקרב אותו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:23
וַיִּשְׁלַח 32:23 — קול אליהו
רש"י: דינה היתה בתוך תיבה. ש: בפסוק כתוב ש11 השתחוו. איך יודעים שדינה חסרה ולא אחד מהשבטים? ת: חז"ל אומרים שהסיבה שהמקדש בנחלת בנימין כי לא היה חי והוא לא השתחווה לעשיו. אם מישהו אחר היה חסר היה להם לתת סיבה למה זה לא היה בנחלה שלהם.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:25
וַיִּשְׁלַח 32:25 — באר יוסף
מוזר שצדיק יסכן את חייו עבור פכים קטנים. צדיק לא מתאווה לכסף שהזולת כי ה' נותן לו בדיוק מה שהוא צריך. אם ה' נתן לו את הפכים האלו, זה סימן שה' רצה שיהיה לו את הפכים האלו, ולא לחזור לאסוף אותם הוא סימן שהוא שונא את המתנות שה' נתן לו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:25
וַיִּשְׁלַח 32:25 — אמת ליעקב
מגיד הנשה לומדים שאיסורים קיימים ועוזרים לנו לא להתבולל.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:26
וַיִּשְׁלַח 32:26 — באר יוסף
יש מחלוקת אם גיד הנשה בשתי הצדדים או רק בצד ימין (חולין צ:). אולי כי אחד מסמל בין אדם לחבירו ואחד בין אדם למקום. אולי אפשר שמישהו יהיה בעל חסד בלי להאמין בה'? אי אפשר, כי החסד חסר ואי אפשר לסמוך עליו בלי הבין אדם למקום.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:26
וַיִּשְׁלַח 32:26 — נצי"ב
אם יש לך מדה טובה, דנים אותך ממש בחומרא כשלא משתמשים בו (ולכן יעקב נענש עם בעיטה על ידי המלאך).
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:26
וַיִּשְׁלַח 32:26 — ספורנו
המלאך לא יכל לנצח נגד יעקב בגלל הדבקות התמידית שלו, ואפילו כדי לפגוע ברגלו היה לו לגרום לו לא לשים לב.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:29
וַיִּשְׁלַח 32:29 — נצי"ב
מהנצחון של יעקב נגד המלאך לומדים לא לפחד מעשיו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:30
וַיִּשְׁלַח 32:30 — רבינו בחיי
המלאך לא רצה לתת לו את שמו א) כי שמו מתחלף לפי המשימה, ב) שזה יאפשר שהוא יודה לו על זה ובאמת הכל מה'.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:30
וַיִּשְׁלַח 32:30 — רמב"ן
ה' עוזר לנו מצרות, לא מלאכים.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:32
וַיִּשְׁלַח 32:32 — נצי"ב
מגיד הנשה לומדים לתת פשרה קצת ליריב שלנו, אפילו אחרי שנצחנו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 32:33
וַיִּשְׁלַח 32:33 — ספורנו
כדי שלא נמשיך להתמקד בכשלון העבר שלנו, לא אוכלים גיד הנשה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:8
וַיִּשְׁלַח 33:8 — מלבי"ם
מתנה לפיוס חייב להיות ראוי גם לשולח וגם למקבל, ונשלח על ידי שליח. עשיו אמר שיש לו רב ולכן זה לא ראוי לו. יעקב אמר שזה סוג אחר של מתנה: לתת לנותן את הכבוד של קבלת המתנה על ידי המקבל.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:9
וַיִּשְׁלַח 33:9 — נצי"ב
עישו סירב את המתנה כי לא הצטרך צדקה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:10
וַיִּשְׁלַח 33:10 — רבינו בחיי
איך יעקב יכל להחניף את עשיו (סוטה מא:)? או בגלל פחד או בגלל שהוא אמר משהו שניתן להבין כשבח או לרע, ועשיו קבל את זה כשבח לעצמו ובאמת לא היה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:11
וַיִּשְׁלַח 33:11 — כתב סופר
עשיו אמר ש"יש לי רב, אחי" כי לפעמים מתנות נם צדקה (והוא לא צריך אותם כי הוא עשיר) ולפעמים מתוך ידידות, אבל לפעמים זה מגיע עם הבנה שהשני גם יחזיר לו מתנה במדרגת העשירות שלו. ולכן עשיו קרא לו אחי וסירב לקחת את המתנה. יעקב רק הצליח לשכנע אותו לקבל את המתנה כשאמר לו שהוא רק רוצה את הכבוד שעשיו קבל את המתנה שלו, כמו קדושין ז. שזה מספיק הנאה עבור קדושין, וזה מה שאנחנו רוצים כשנותנים מנחה לה'.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:18
וַיִּשְׁלַח 33:18 — מלבי"ם
יעקב עשה נדר לעשות בית א-לוהים אם יחזור שלם בגוף, ממון ותורה. זה אכן קרה, אבל הוא ישב בשכם והביא את הקרבן שם. ולכן ה' גרם למעשה דינה כדי שהוא יעבור ויקיים את נדרו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:18
וַיִּשְׁלַח 33:18 — משך חכמה
כדי לתקן את עצמנו כיהודים, צריכים תרי"ג מצוות, ולא רק 7 מצוות.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 33:20
וַיִּשְׁלַח 33:20 — נצי"ב
מעשה דינה היה תוצאה של יעקב שלא הכיר את ההשגחה של ה' על הטבע.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:1
וַיִּשְׁלַח 34:1 — מלבי"ם
לא להאשים את דינה שהיא נאנסה. היא לא חפשה את זה והיא היתה צנועה. שכם "גזל" אותה להנאתו, ועל זה הוא מתחרט כשהוא מתאהב בה. האונס שלה היה כמו רציחה של העצמות שלה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:6
וַיִּשְׁלַח 34:6 — כתב סופר
תנחומא: חמור חשב שאברהם הוא נשיא ולכן זה מתאים שבנו, שכם, שהוא נסיך, יכל לישא את דינה. אבל יעקב ענה "שור וחומר לא יחרוש יחדיו". למה? ישעיהו א: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. אברהם היה נשיא כמו שור, לא לשכוח את בעליו (ה'). שכם וחמור היו כמו חמור, שיודעים רק את האבוס, אבל שוכחים את הבעל האמיתי (ה').
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:7
וַיִּשְׁלַח 34:7 — בית הלוי
שכם אכן רצה לאנוס אשה נגד רצונה, רק לא ידע הרשעות לעשות את זה לאדם גדול כמו יעקב, ולכן ה"שוגג" שלו (להרע ליעקב) נהפך למזיד כי אכן הזיד לדבר רע. כמו כן אם אנחנו חושבים שאנחנו עוברים "רק" על איסור דרבנן או מנהג, ובסוף עוברים על איסור דאורייתא, זה לא נחשב לשוגג.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:7
וַיִּשְׁלַח 34:7 — גרי"ז
בפסוק כתוב שיעקב ענה לשכם במרמה, אבל אונקלוס מתרגם "בחכמתא". האמת שלא היה שום שקר או מרמה. זה היה תשובה אמיתית, ולא אמרו את זה רק כדי להחליש אותם ולהרוג אותם. אם היו מלים לשם גירות זה יהיה מילה אמיתית. אז יהיו יהודים אמיתיים ואכן יתנו להם את בנותיהם להתחתן איתם. אבל הם בחרו רק לעשות את המעשה הפיזי של המילה, בלי שום משמעות למילה. ולכן היה רק חכמה, ולא מרמה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:7
וַיִּשְׁלַח 34:7 — נצי"ב
שכם לא פחד מיעקב בגלל חטא של האחים.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:13
וַיִּשְׁלַח 34:13 — אמת ליעקב
יעקב רצה לדבר עם שכם בכנות, אבל בניו הבינו שעליהם לרמות אותו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:13
וַיִּשְׁלַח 34:13 — ספורנו
כשהאחים הציעו לשכם שיתן לעצמו ברית מילה, חשבו שמציעים לו משהו שלעולם לא יעשה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:25
וַיִּשְׁלַח 34:25 — נצי"ב
לשמעון ולוי היו מטרות שונות כשתקפו את שכם.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:27
וַיִּשְׁלַח 34:27 — ספורנו
האנשים בשכם היו אשמים כמו שכם כי נתנו לו לעשות את הדבר רע הזה ולא הוכיחו לו על זה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:28
וַיִּשְׁלַח 34:28 — נצי"ב
הם שמרו על בעלי החיים כדי למנוע צער בעלי חיים.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 34:30
וַיִּשְׁלַח 34:30 — ספורנו
יעקב דאג שאנשים יחשבו שהוא חזר מהסכם שהוא עשה.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 35:15
וַיִּשְׁלַח 35:15 — נצי"ב
כל מקום שצדיק עומד הוא נקרא על שם ה'.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 35:22
וַיִּשְׁלַח 35:22 — מלבי"ם
יעקב היה אמור להיות האבא של אפרים ומנשה, אבל בגלל ראובן זה לא קרה. ולכן מבינים למה התורה מציגה את זה כאילו שראובן שכב עם בלהה, ולמה שיש פסיק (והפסק שורה) בפסוק למנות (רק) 12 שבטים. יעקב מנסה לתקן את זה כשהוא נותן להם כפל.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 35:22
וַיִּשְׁלַח 35:22 — טעמא דקרא
א) מושב זקנים: הפשט הוא שראובן לא חטא, אפילו להזיז מצעים. הוא עזב כי לא רצה לראות את הפגיעה בכבוד אמא שלו. יעקב שמע ושלח עבורו. ב) חיד"א בשם הרמ"א: ראובן לא רצה שזה יקרה ולכן נשאר קרוב (בטווח שיוכל לשמוע), כדי שיעקב לא יכל לקיים יחסים עם בלהה, וזה מה שיעקב שמע (הוא שמע את ראובן עומד קרוב). בין אם חטא או לא, יודעים שתורה רוצה שנדע את זה, כי לא הסתירו, כמו שלא הסתיר את חטא דוד למרות בקשתו (סנהדרין קז).
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 36:3
וַיִּשְׁלַח 36:3 — רמב"ן
עישו עשה תשובה בסוף ימיו.
וַיִּשְׁלַח
וַיִּשְׁלַח 36:12
וַיִּשְׁלַח 36:12 — באר יוסף
מסנה' צט: רואים שבגלל שלא קבלו את תמנע כגיורת היא התחתנה עם אליפז ויצא מהם עמלק. למה לא קבלו אותה? לא בגלל שהיא ממזרת או כי היא רצתה לישא את יצחק או יעקב (הוא דוחה את הסיבות האלו). אלא כי ראו ברוח הקודש שעמלק יצא ממנה. הטעות שלהם היתה שרוח הקודש לא מחליט איך אנשים יתנהגו (בחירה חופשית). אולי אם קבלו אותה זה לא היה נגמר עם עמלק.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:1
וַיֵּשֶׁב 37:1 — בית הלוי
כשהרבה חיילים יורים למטרה אחת זה לא טוב כמו לפזר ולהכות כמה מטרות. אבל זה נכון לגבי צבא רגיל. עבור יעקב והיהודים, שלאסוף יותר אנשים כדי להתפלל אל המטרה האחת (ה') הוא יותר יעיל.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:1
וַיֵּשֶׁב 37:1 — גרי"ז
רש"י: בקש יעקב לשבת בשלוה ולכן קרה לו הצער עם יוסף, כי למה לצדקים שלוה בעוה"ז אם יש להם בעוה"ב. ש: הלא היו לו הרבה צרות? למה שואלים את זה דוקא כאן? ת: כל שאר הצרות היו לכל עם ישראל. כשיש לאברהם צער זה כל העם בצער. וכן ליצחק, וכן ליעקב עד עכשיו. עכשיו זה צרה רק לו ולא לשבטים (שידעו שיוסף לא באמת מת). ולכן הצרה הזאת צכירה את ההסבר הזה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:1
וַיֵּשֶׁב 37:1 — נועם אלימלך
למה לאה קראה לבנה השניה על שם השנאה ולא הראשון? שמו של ראובן כי הוא בן למקום (בן של ה'), צדיק שעובד את ה' מאהבה ומשמחו. השנאה מגיעה רק כשהוא עולה לדרגה למעלה יותר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:2
וַיֵּשֶׁב 37:2 — באר יוסף
יוסף התנהג כמו "נער" בפני אחיו משום ענווה, אבל באמת היה במעלה גבוהה. לכן חשדו אותו שהתנהג יותר יפה בפני אביו (כמו שעשיו עשה ליצחק).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:2
וַיֵּשֶׁב 37:2 — באר יוסף
איך מעשה אשת פוטיפר היה מידה כנגד מידה כי יוסף אמר שאחיו היו חשודים בעריות? ה' נתן חלומות לשרים כדי שיפנו ליוסף במקום כל השמועות על יוסף ואשת פוטיפר שהוא סבל מכל השנים. לכן להיות בכלא היה מידה כנגד מידה ללשון הרע, כמו שהמצורע הוא חוץ מהמחנה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:2
וַיֵּשֶׁב 37:2 — כתב סופר
בני השפחות אכלו אבר מן החי (רש"י). זה סיבה טובה לגעור בהם. יוסף שם לב שהאחים שלו מתנהגים לא טוב גם בדרכים אחרות, הם לא לעגו עליהם בגלל אבר מן החי, וזה לא היה לשם שמים. זה מה שספר לאביו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:2
וַיֵּשֶׁב 37:2 — רבינו בחיי
למה הפסוק מזכיר רק את יוסף כתולדות יעקב? פשט: כי היו לו התכונות של כל אחיו (הבכורה של ראובן, המלכות יש יהודה, הנבואה של לוי, החכמה של יששכר). דרש: יעקב ויוסף חיו את אותם חיים בהרבה דרכים: נרדפים על ידי אחים, אמא עקרה ולידה/הריון בקושי, אמא עם רק 2 ילדים, עבודה כרועה צאן, נשאה אשה בחוץ לארץ, הוליד שם ילדים, מלווה על ידי מלאכים, נעלה על ידי חלומות, מקום העבודה מבורך בגללו, ירד למצרים, הפסיק רעב, מת במצרים, ונקבר בארץ ישראל.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:2
וַיֵּשֶׁב 37:2 — שפת אמת
יוסף הצדיק לא היה אשם בלשון הרע, אבל לא יכל לסבול הרבה כשלונות של בני אדם, ולכן היה לו לרדת למצרים ללמוד לקבל את הצדקות של אחיו (תרל"ו). לא כתוב שאחו שנאו אותו בגלל מה שספר ליעקב, ואולי לא ספר. אבל כדי לחיות עם אחיו ואביו היה לו לרדת למצרים (לעבור את הנסיון עם אשת פוטיפר). האחים לא מכרו אותו אבל היו אשמים בזה שהצטרך ללכת למצרים כדי ללמוד לחיות עם הטעויות שלהם (תרל"ז).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:3
וַיֵּשֶׁב 37:3 — אמת ליעקב
יוסף למד איך לחיות בגלות מיעקב, שהוא למד את זה משם ועבר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:3
וַיֵּשֶׁב 37:3 — רמב"ן
יעקב בחר ביוסף להיות הבן שיסמוך עליו בזקנותו, ולכן הוא לא היה רועה צאן).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:3
וַיֵּשֶׁב 37:3 — ספורנו
הכתונת שיוסף קבל הוא כמו הבגדים היפים שנותנים לאחראי על ירושה גדולה כדי שיצליח עם הנכסים.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:4
וַיֵּשֶׁב 37:4 — באר יוסף
רש"י: מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב "דברו" - לדבר עמו. באר יוסף: זה שבח של יוסף, כי הקשיב לאביו למצוא את אחיו אפילו שידע שהם לא אהבו אותו. האחים דנו אותו והתנהגו לפי הפסק שלהם (שהוא חיב מיתה), אבל הטעות שלהם היו שהשונא לא יכל להיות הדיין.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:4
וַיֵּשֶׁב 37:4 — רבינו בחיי
רש"י: האחים לא יכלו לדבר אל יוסף וזה היה סוג של שבח שלא החניפו לו (והפה והלב היו תואמים). זה דומה לאבשלום שלא יכל לדבר עם אמנון.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:5
וַיֵּשֶׁב 37:5 — ספורנו
יוסף ספר את החלומות כי היה נער (יש עוד תירוצים של הרד"ק, החזקוני, המלבים ואחרים).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:6
וַיֵּשֶׁב 37:6 — כתב סופר
חלק מהחלום של יוסף היה הוראה לספר את החלום שלו לאחיו (לגרום לשנאה שימכרו לו). כמו כן גם אנחנו לא נרצה לשמוע את דברי המוסר של הנביאים, והם יצטרכו להגיד לנו את זה בכל מקרה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:8
וַיֵּשֶׁב 37:8 — בית הלוי
החלומות מתקיימות לפי המפרש. האחים בטעות פרשו את החלום הראשון שלו, ובכוונה לא עשו את זה לחלום השני. כשיעקב עשה את זה לשני, הם שנאו את יוסף יותר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:8
וַיֵּשֶׁב 37:8 — קול אליהו
מלך נבחר על ידי העם. מושל הוא על העם בעל כרחם. האחים אמרו ליוסף שאין לו סיכוי להיות עליהם למלך כי שונאים אותו. אולי יהיה מושל, אבל אז החלק הראשון של החלום אינו נכון (כי שם הוא מלך), ולכן גם לא החלק השני שבו הוא מושל.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:11
וַיֵּשֶׁב 37:11 — בית הלוי
היה לאחים שנאה כלפי החלום הראשון שהיה לגבי גשמיות, והיה להם קנאה לחלום השני שיהיה יותר מצליח ברוחניות.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:12
וַיֵּשֶׁב 37:12 — אמת ליעקב
כשהאחים ראו שיוסף מגיע אליהם זה היה להם כהוכחה שהוא מנסה למשול עליהם.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:12
וַיֵּשֶׁב 37:12 — נצי"ב
רק דרך זולל וסובא ושכרות עלול אדם טוב לעשות דבר רע.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:13
וַיֵּשֶׁב 37:13 — אמת ליעקב
יוסף הקשיב לבקשת אביו למצוא את אחיו אפילו שידע שהם לא אהבו אותו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:13
וַיֵּשֶׁב 37:13 — נצי"ב
צדיק יכל לקבל הגנה טובה נגד הטבע, אבל לא נגד בני אדם.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:14
וַיֵּשֶׁב 37:14 — בית הלוי
יוסף כבר לא היה שליח מצוה כי אביו אמר לו רק לבוא לשכם, ולא לדותן, ולכן כבר לא היה לו הגנה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:14
וַיֵּשֶׁב 37:14 — מלבי"ם
יעקב שלח את יוסף הצעיר לבדוק את המצב של 11 אחיו החזקים, כי זה היה השגחה שה' ארגן כדי שיעקב יגיע עד למצרים בעגלות המלכות של יוסף במקום להגיע לשם כאסיר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:15
וַיֵּשֶׁב 37:15 — רמב"ן
יוסף עבר כל כך הרבה מכשולים רק כדי לציית לאביו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:15
וַיֵּשֶׁב 37:15 — רשימות הגרי"ז
יוסף הולך לאיבוד ומבקש מהאיש את אחיו, ולא מסביר מי הם אחיו. איך האיש זר הזה אמור לדעת מי הם? בשם אביו הגר"ח: השבטים היו מוכרים (במידות ומעשים טובים) עד שהיה אפשר להכיר עליהם שהם בני האבות.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:18
וַיֵּשֶׁב 37:18 — בית הלוי
המדרש אומר שהם שלחו לכלבים אחריו, כי מי שמדבר לשון הרע ראוי לשלוח אותו לכלבים.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:18
וַיֵּשֶׁב 37:18 — אמת ליעקב
האחים של יוסף פסקו הלכה שיוסף חייב מיתה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:18
וַיֵּשֶׁב 37:18 — ספורנו
האחים חשבו שיוסף היה רודף, ולכן מה שעשו לו היה נכון.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:21
וַיֵּשֶׁב 37:21 — אמת ליעקב
כדאי לקיים מצוות בצורה שהיית מקיים אותם לו ידעת שכולם ידעו מה עשית.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:24
וַיֵּשֶׁב 37:24 — דברי אליהו
שבת כב. - "הבור ריק אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים יש בו. ב"ק פב. - אין מים אלא תורה. לכן אפשר ללמוד שאם מישהו בלי מים (תורה) מתמלא בנחשים ועקרבים (מידות לא טובות). רק תורה ילמד אותו איך להתנהג.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:24
וַיֵּשֶׁב 37:24 — גרי"ז סטנסיל
איך התכנית של ראובן להוריד את יוסף לבור תעזור אם יש שם נחשים ועקרבים? ברכות לג - היה ערוד שנושך ומזיק. רבי חנינא בן דוסק הלך לבית של הערוד ונתן לו לנשוך אותו, והערוד מת. אמר "זה לא הערוד שהורג, אלא החטא". ולכן ראובן היה בטוח שיוסף לא יפגע על ידי הנחשים והעקרבים.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:24
וַיֵּשֶׁב 37:24 — משך חכמה
מברכים ברכות גם על אירועים שקרו דרך הטבע.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:24
וַיֵּשֶׁב 37:24 — רמב"ן
אם האחים היו יודעים שהבור לא ריק ויוסף ניצל בידי נס, היו מתנהגים אחרת.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:25
וַיֵּשֶׁב 37:25 — נצי"ב
האחים לא יכלו לסבול לשמוע את הצעקות של יוסף.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:25
וַיֵּשֶׁב 37:25 — ספורנו
זה שהאחים ישבו לאכול מראה שהם חשבו שצדקו במה שעשו ליוסף.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:26
וַיֵּשֶׁב 37:26 — בכור שור
יהודה שכנע את אחיו לא להרוג את יוסף (אפילו בעקיפין כמו שהציע ראובן), אבל למכור אותו - מונעים מעברה ולא צריכים לראות אותו ולהיות מופרעים בגללו. ולכן כחלק מזה, השביעו אותו לעולם לא לחזור הביתה, ולא לגלות את זה ליעקב, שלא ידע לעולם שהוא חי והוא נמכר, ולא לגלות לאחרים את הרקע שלו. הוא הסכים כי זה יותר טוב מלמות. וזה מסביר את כל השנים שהיה בשטלון שלא יצר קשר עם אביו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:26
וַיֵּשֶׁב 37:26 — בית הלוי
יש 2 סיבות להעניש מישהו: נקמה ולהפסיק מעשה כזה לקרות שוב. הראשון אפשר לעשות בפרטי, ולא ראוי בין אחים. השני חייב לקרות ברבים. שניהם לא ראויים פה כי הוא האח שלהם, וזה לא יכל לקרות ברבים כי היה להם להחביא את מה שעשו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:28
וַיֵּשֶׁב 37:28 — רבינו בחיי
האחים לא מכרו את יוסף אבל יותר מאוחר יוסף אומר שהם מכרו אותו (ועשרה הרוגי מלכות נענשו על זה) כי אנשים ברמה שלהם נענשים כי גרמו למכירה שלו, אפילו אם לא עשו את זה בעצמם.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:29
וַיֵּשֶׁב 37:29 — בית הלוי
ראובן עשה תשובה על זה שגרם ליעקב שלא היה לו 13 ילדים, ועכשיו שיוסף הלך לאיבוד גם לא יהיה לו 12. כשעושים חטא אחד חייבים לעשות עוד חטאים כדי להחביא את הראשון, חטאים שלא יעלה על הדעת שיעשה בלי זה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:32
וַיֵּשֶׁב 37:32 — טעמא דקרא
סוטה י: - יהודה ותמר השתמשו באותה מילה (היכר). רב קניבסקי: כי יהודה היה זהיר במילים שלו כדי לא להזדעזע את יעקב, וכשהשאיר את זה "פתוח" הוא זכה שגם תמר לא אמרה את שמו והשאר לו את היכולת להכחיש.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:33
וַיֵּשֶׁב 37:33 — גרי"ז סטנסיל
איך השקר ליעקב שיוסף נטרף על ידי חיה עזר? עדיין יהיה עצוב שיוסף מת? אם חשד שהם הרגו אותו, הצער יהיה יותר גדול.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 37:34
וַיֵּשֶׁב 37:34 — בית הלוי
יעקב ידע שהוא צריך 12 שבטים והתאבל על יוסף כי עשה נדר ללבן לא לישא עוד נשים, ולא רצה להפר את הנדר כי זה יהיה חילול ה'.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 38:1
וַיֵּשֶׁב 38:1 — כתב סופר
אדם עלול לחשוב שההצעה של יהודה למכור את יוסף הוא יותר אכזרי שיותר קשה לחיות ולהיות עבד מאשר הנקמה של מוות. אבל אם הסירו אותו ממקום ההנהגה שלו (רש"י), כי יעקב המשיך להתאבל על יוסף, שלא נקבל נחמה על ההפסד עד שהאדם באמת נפטר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 38:7
וַיֵּשֶׁב 38:7 — בכור שור
יבמות לד: - ער לא רצה לגרוע מהיופי של תמר. לחילופין, הוא לא רצה לטפל בילדים קטנים, כי יש אנשים שמחפשים רק את ההנאה של עצמם.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 38:7
וַיֵּשֶׁב 38:7 — אמת ליעקב
הכוונה של ייבום היה שילד הנולד יחליף את הבכור.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 38:13
וַיֵּשֶׁב 38:13 — בכור שור
התורה מזכירה שיהודה יצא לגזוז את צאנו, כי זה זמן של שמחה גדולה וארוחות גדולות (כמו שקרה גם עם אבשלום ונבל). בזמן של שמחה גדולה, היצר הרע יותר חזק, ולכן תמר בחרה לעשות את זה אז (והיא צדקה בזה לדעתו).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 38:16
וַיֵּשֶׁב 38:16 — חפץ חיים
הצאצאים של יהודה הצטרכו להיוולד כך (ממנו יצא משיח) כדי שהשטן לא ישים לב שהיה עוצר את זה אם זה קרה בדרך הרגיל או הישר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 38:25
וַיֵּשֶׁב 38:25 — רשימות הגרי"ז
ברכות מג: - מתמר לומדים ש"נוח" ליכנס לכבשן מאשר להלבין פנים. למה "נוח" ולא חובה או צריך? כי אכן יותר נוח וראוי. הוא הדבר הנכון, ולא רק חובה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:2
וַיֵּשֶׁב 39:2 — בכור שור
ה' צפה ביוסף כי התערב בין אנשים אינם יהודיים. משל: למישהו יש 12 גמלים עם יין על הגב, וגמל אחד נכנס לחנות של אינו יהודי, הוא רודף אחרי זה במקום אחרי ה11, כי הוא זה שצריך שמירה מיין נסך, לא אלו שהם בדרך הישרה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:2
וַיֵּשֶׁב 39:2 — כתב סופר
ה' היה עם יוסף כי ראה את צריו שהם מה' ולכן המשיך להיות שמח ולראות את עצמו כמצליח (והשכינה יכולה להשרות רק על מי ששמח).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:2
וַיֵּשֶׁב 39:2 — כתב סופר
דוקא בבית של אדונו המצרי שנודע שיוסף הוא איש מצליח, שאם ידעו הישמעאלים לא היו מוכרים אותו למצרים.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:3
וַיֵּשֶׁב 39:3 — רמב"ן
אנשים הבחינו שה' עם יוסף כי ההצלחה רדפה אחריו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:5
וַיֵּשֶׁב 39:5 — נצי"ב
כל דבר מסביב יוסף היה מבורך בגללו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:6
וַיֵּשֶׁב 39:6 — נצי"ב
יוסף הפסיק ללמוד תורה ולכן הגיע אליו האירוע עם אשת פוטיפר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:6
וַיֵּשֶׁב 39:6 — טעמא דקרא
כשיוסף ראה שהשר שם לב שה' היה איתו, הוא החליט להתנהג כמו תלמיד חכם, כדי לוודא שהוא נראה יפה. בשבילו זה כלל לשחק עם שערו, וזה גם גרם לנפילה שלו (רש"י). זה גם מה שקרה לנזיר הצדיק להחליט להיות נזיר בנדרים ט:.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:8
וַיֵּשֶׁב 39:8 — נצי"ב
יוסף לא היסס. השלשלת הוא בגלל כל טענה שיכל לטעון כדי לא לסרב לה ישר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:8
וַיֵּשֶׁב 39:8 — רבינו בחיי
טעמי המקרא, כמו השלשלת על וימאן, מגלים פרטים של הסיפור, כמו ששפת הגוף ותנועות היד עוזרים להביע רעיון.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:9
וַיֵּשֶׁב 39:9 — ספורנו
יוסף לא יכל להיות עם אשת פוטיפר כי זה יהיה חוסר הכרת הטוב מצדו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:11
וַיֵּשֶׁב 39:11 — אמת ליעקב
על אבא להיות דוגמה אישית לילדיו אם הוא רוצה שילדיו לא יחטאו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:12
וַיֵּשֶׁב 39:12 — שפת אמת
יוסף לא התאווה בכלל אבל כל נפש יש לו מלבושים, ואחד מהם כן התאווה. הצרות שלנו הם כשהמלבוש או מדרגה נקחה ממנו, כמו יוסף שהסירו לו את הכתונת (תרמ"ז).
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:14
וַיֵּשֶׁב 39:14 — בכור שור
כשאשת פוטיפר הבחינה שלא יכלה לפתות את יוסף, החליטה להוציא לעז עליו כדי לפטר אותו, כי לא סבלה את התאוות שלה כל פעם שראתה אותו, ולכן העדיפה שלא יהיה שם.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:14
וַיֵּשֶׁב 39:14 — ספורנו
אשת פוטיפר שינתה מה שהיא אמרה כי הבחינה שלמרות שברח מהחדר, כשהלך בחוץ הלך רגיל ולא מהר.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 39:15
וַיֵּשֶׁב 39:15 — אמת ליעקב
יוסף התאפק ממילוי תאוותיו, שזה מבדיל בינו לבין אלו שאינם יהודים, וזה גרם לו להיות ראוי לקרוע את הים בזכותו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:1
וַיֵּשֶׁב 40:1 — מלבי"ם
המשקה עשה חטא רק כעוזר של פרעה, האופה עשה חטא יותר רע שהוא רע לכולם. אבל יוסף תרגם את החלום בצורה נגד הסברא, שהאופה הוא זה שימות, כדי להראות שהוא לא משתמש בהגיון אלא שזה מה'.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:5
וַיֵּשֶׁב 40:5 — ספורנו
הפסוק קורא לו האופה ולא שר האופים (וכן שר המשקים) כי בגלל הזמן בכלא הפסידו את התחושה של עצמם ושאיפותם.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:7
וַיֵּשֶׁב 40:7 — אמת ליעקב
יוסף היה מוכן לעזור לאותם שרים שרדפו אותו.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:8
וַיֵּשֶׁב 40:8 — נצי"ב
החכנה לפתור חלמות הוא סגולה מה'.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:10
וַיֵּשֶׁב 40:10 — דרש משה
קבלנו את התורה בגלל זכות האבות והשבטים. התורה שרדה בזכות משה, אהרן ומרים.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:12
וַיֵּשֶׁב 40:12 — בכור שור
יוסף ידע ש3 השריגים היו 3 מידות של זמן. לפי הסברא, 3 שנים או חודשים זה ארוך מדי בשביל המשפט שלהם. 3 ימים הוא יותר הגיוני. בנוסף, ידע שזה יום הולדת של פרעה וכל שריו יהיו שם. אז 3 ימים הוא הכי הגיוני. כשפותרים חלומות, חלק מהפתרון הוא להשתמש בהגיון שלך.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:13
וַיֵּשֶׁב 40:13 — משך חכמה
לא רק ששר המשקים יחיה אלא שגם יחזור לתפקידו הישן, והמלך יחזור לסמוך עליו כבהתחלה.
וַיֵּשֶׁב
וַיֵּשֶׁב 40:23
וַיֵּשֶׁב 40:23 — דרש משה
אנחנו זוכרים אירועים שקרו אבל שוכחים את המחשבות והתחושות השראה שהיה לנו בזמן האירוע.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:1
מִקֵּץ 41:1 — בכור שור
החלום גרם לפרעה לעלות לגדולה, וזה חלק מההשגחה של ה' ורחמנות לכלל ישראל - כל עם שאליהם ה' מוסר את עם ישראל, ה' דואג שהם יהיו טובים כדי שלא יאמרו אנשים שה' מסר אותם בידי אויב חלש. כמו כן עם נבוכדנאצר ורומא.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:1
מִקֵּץ 41:1 — בית הלוי
יוסף יצא לחירות לא בגלל שפתר את החלום, אלא שפרעם חלם כי הגיע זמן ליוסף לצאת לחירות.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:1
מִקֵּץ 41:1 — בית הלוי
יוסף נענש עבור ההשתדלות שלו כי המדרגה של הבטחון שלו היה שלא הצטרך כלל את ההשתדלות. לנו כן יש חובה להשתדל.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:1
מִקֵּץ 41:1 — כתב סופר
יש אנשים שבוטחים בה' ולאחר זמן נגמר להם הסבלנות והם תולים את התקוות שלהם בידי אדם. זה היה הטעות של יוסף ולכן נענש בעוד שנתיים מאסר. אבל כשחזר לבטוח רק בה' לא רק שיצא ממאסר אלא שעלה לגדלות. באמת יוסף רצה לחזור ללמוד עם יעקב ולא רצה את הגדלות. אם היה יוצא ממאסר בזמן, זה מה שהיה קורה. בגלל שנענש, השחרור שלו היה אפשרי רק אם ישאר במצרים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:1
מִקֵּץ 41:1 — נצי"ב
הטעות של פרעה היה שחשב שזכות ההצלחה של מצרים היה בגללו.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:4
מִקֵּץ 41:4 — נצי"ב
רק 2 פרות אכלו את ה7.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:7
מִקֵּץ 41:7 — ספורנו
פרעה ידע ששתי החלומות באמת היו אחד, ולכן אף אחד ידע לפתור את זה.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:8
מִקֵּץ 41:8 — נצי"ב
פרעה לא יכל להצליח להבין חלום על רעב כי זה מושג שלא שייך במלך.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:9
מִקֵּץ 41:9 — מלבי"ם
השר המשקים ידע שיוסף ידע את הפתרון בעזרת ה' ולא עם ההגיון שלו כי לפי ההגיון השר המשקים יותר אשם משר האופים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:14
מִקֵּץ 41:14 — חפץ חיים
ה' לא רוצה לחכות אפילו רגע אחד כשיגיע זמן הגאולה.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:14
מִקֵּץ 41:14 — ספורנו
הביאו את יוסף לפרעה מיד, וישועת ה' כהרף עין.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:16
מִקֵּץ 41:16 — אמת ליעקב
אפילו מהשיחות של האבות הם גרמו לאחרים להכיר את ה'.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:16
מִקֵּץ 41:16 — רבינו בחיי
יוסף תמיד הזכיר את שם ה' כשדבר עם פרעה שהכחיש את מעשה בראשית, ויוסף רצה להדגיש שהכל מה'.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:21
מִקֵּץ 41:21 — ספורנו
אפילו שיש להם מספיק אוכל ל5 שנים של רעב הם עדיין מודאגים לשנתיים האחרים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:25
מִקֵּץ 41:25 — קול אליהו
למה יוסף חזר ואמר שה' מראה לפרעה את התוכניות שלו? למה הוסיף עצה ולא רק הסביר את החלום? יועצי פרעה אמרו שהחלום היה על 7 בנות או שמדינות שיכבוש, כי זה לא שייך שפרעה (מלך עשיר מאד) יחלום על רעב. יוסף מסביר שרעב שייך אליו כי הוא יכל לפעול עבור המדינה, וזה כן שייך למלך.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:25
מִקֵּץ 41:25 — שפת אמת
החושך הוא לא רק חוסר אור אבל הוא גם בריאה בפני עצמו, וזה מכסה את האור והאמת, וזה כוונת החלום של פרעה (תרל"ט). החושך הוא מה שקורה כשעושים עיקר מטפל וטפל מעיקר. כשלומדים תורה ומקיימים מצוות אנחנו מסירים את החושך (תרמ"ב). התפקיד של עם ישראל הוא לא לשים לב לגשמיות ולהתמקד על מה שחשוב, ויצר הרע מנסה להחביאו עם חושך. ולכן בחנוכה אנחנו מדליקים נרות כדי ללחום על חוסר האור של מילה, שבת, וראש חודש (תרס"ב).
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:33
מִקֵּץ 41:33 — באר יוסף
למה יוסף הוסיף עצה (למנות מישהו אחראי על האוכל) לתרגום החלום? למה פרעה לא עשה בעצמו ובמקום שלח את כולם ליוסף? גם הקימה והחזרה לישון היה חלק מהחלום, וההסבר כלל שפרעה יתעורר ויפעול וימנה מישהו ואז יחזור "לישון" ולהפסיק להיות פעיל.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:33
מִקֵּץ 41:33 — משך חכמה
במצרים היה חוסר מוסריות בין השרים והשוטרים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:37
מִקֵּץ 41:37 — כתב סופר
כשפרעה משבח את יוסף לומר שאין כמוהו (בעולם) זה לא פוגע ביועציו? פרעה באמת משבח אותם: אתם הכי חכמים ואין מלך שיש לו יועצים חכמים כמוני. ולכן אם יוסף ידע משהו שאפילו אתם לא ידעתם, אני יודע שאין אחרים בעולם שכן יודעים אותו.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:38
מִקֵּץ 41:38 — גרי"ז סטנסיל
זה נשמע שפרעה קורא ליוסף חכם, אבל אונקלוס מתרגם כנבואה. למה? פרעה אמר שיוסף יודע לפתור חלומות, ויוסף אמר שזה נבואה מה'. לכן פרעה רצה לנסות את הנבואה, ושינה את החלום. כשיוסף ידע את החלום הנכון, פרעה ידע שהוא נביא וחכם (נדרים לה).
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:39
מִקֵּץ 41:39 — גרי"ז
מישהו שמפרש חלום עם חכמה יפשר אותו שונה כפי ששומע את הסיפור. מי שמפשר עם נבואה יפרש באותה צורה אפילו אם ישמע את זה שונה. פרעה החליף/שינה את החלום קצת ויוסף עדיין פירש איך שבאמת היה, ולכן פרעה ידע שהוא משתמש בנבואה. ולכן אמר על יוסף שהוא חכם, כי נבואה רק חלה על חכם (שבת צב.).
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:43
מִקֵּץ 41:43 — ספורנו
הפסוק קרא לו "אברך" וזה מלשון ברך (לכרוע על ברך = להשתחוות).
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:45
מִקֵּץ 41:45 — בכור שור
מלכים לפעמים מחליפים את השמות של העבדים שלהם כי לא סובלים את השם העברי שלהם.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:45
מִקֵּץ 41:45 — נצי"ב
יוסף התנהג כמו שר למרות שעד עכשיו היה עבד.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:51
מִקֵּץ 41:51 — אמת ליעקב
שמו של מנשה הוא יהודי אבל שמו של אפרים הוא מצרי, סימן של התבוללות.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:51
מִקֵּץ 41:51 — רשימות הגרי"ז
אפרים נקרא על שם נס, שה' הפרה אותו תוך הצער שלו. למה לא מנשה (על שם ששכח את הצער שלו)? גם זה על שם נס, כי אם לא שכח את בית יעקב לא היה יכל לסבול מה שעבר לו במצרים כי החסרון מאד גדול בהשוואה. הנס שאפשר לו לפעול ולשרוד הוא גם חשוב. לפעמים עלינו לשכוח את הצער של אירוע בעבר (כמו השואה) רק כדי לחיות.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:52
מִקֵּץ 41:52 — מלבי"ם
יוסף קרא את בניו שמות שלא ישכח את הקשיים שהיו לו בדרך להצלחה (כי הקושי גרם להצלחה), כמו שאנחנו אוכלים מצה ומרור בליל הסדר.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 41:55
מִקֵּץ 41:55 — אמת ליעקב
כדי שהאחים יסתגלו למצרים, יוסף ארגן שהמצרים ימולו את עצמם.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:1
מִקֵּץ 42:1 — רמב"ן
יעקב שלח את בניו למצרים אפילו שהיה להם אוכל כי לא רצה שאחרים ידעו שיש להם ויבוא לבקש את זה מהם.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:1
מִקֵּץ 42:1 — ספורנו
יעקב שאל את בניו למה הם מסתכלים אחד אל השני לעשות משהו לגבי הרעב.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:9
מִקֵּץ 42:9 — אמת ליעקב
יוסף נסה ללמד שאנשים עלולים לעשות הנחות טועות.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:9
מִקֵּץ 42:9 — רמב"ן
יוסף לא גילה את עצמו כדי להגשים את החלומות.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:15
מִקֵּץ 42:15 — אמת ליעקב
יוסף תמיד משתמש בשם ה' ומפסיק רק כשהוא משקר.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:19
מִקֵּץ 42:19 — מלבי"ם
כדי להוכיח שהם אחים ולא מרגלים לא קשורים האם משאירים אח אחד מאחור, כי אם הם לא קשורים אף אחד לא יסכים להיות האחד שמשאירים אחור והיה מעדיף להלשין על האחרים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:19
מִקֵּץ 42:19 — משך חכמה
כשהאחים הסכימו להיות כולם עבדים הוא לפי ההלכה.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:21
מִקֵּץ 42:21 — כתב סופר
רמב"ן: הם מתחרטים רק שלא שמעו את הבכי שלו, לא מתחרטים על שמכרו אותו. מדרש: לגרום למישהו לחטוא הוא יותר גרוע מלהרוג אותו. ראובן שכנע את האחים לא להרוג את יוסף אבל גם התכוון לא למכור אותו כי יושפע כשהוא לבד בין הגויים. הם בחרו למכור אותו. יוסף התחנןן לא להימכר כי לא רצה את התאווה לחטאים. האחים הניחו שלא אמר את האמת, ובאמת רצה לא להימכר. ראובן אומר שהם נענשים על שגרמו לו לחטוא.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:21
מִקֵּץ 42:21 — רמב"ן
יוסף התחנן, וזה ברור עכשיו בסוף הסיפור אפילו אם לא ידענו כשהסיפור קרה.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:22
מִקֵּץ 42:22 — בכור שור
הפסוק שמספר שראובן אומר לאחיו שהוא ניסה להזהיר אותם מסביר למה יוסף שמר את שמעון כאסיר ולא את ראובן - מאז ששמע יוסף שראובן ניסה להציל אותו הוא לא רצה לגרום לו עוד צער.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:23
מִקֵּץ 42:23 — דברי אליהו
מדרש: על י' הפעמים שיוסף שמעו לאחיו מכנים את יעקב כעבדו, איבד עשר שנים מחייו. ש: מוצאים רק 5? ת: היה שם מתרגם, אז יוסף שמע את זה י' פעמים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:25
מִקֵּץ 42:25 — גרי"ז סטנסיל
למה יוסף אמר להחזיר את הכסף שלהם (במיוחד שזה גרם צער ליעקב אביו)? הוא רצה שהאחים יחזרו למצרים וידע שאם יש להם כסף שלא שייכים להם שהם יחזרו, יותר משנצרך מחמת הרעב.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:25
מִקֵּץ 42:25 — רשימות הגרי"ז
למה יוסף אמר להחזיר את כספם (במיוחד שזה ציער ליעקב אביו)? כי רצה שהאחים יחזרו למצרים, וידע שבגלל שיש בידם כסף של אחרים הם יחזרו, יותר מהצורך להשיג אוכל.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:27
מִקֵּץ 42:27 — טעמא דקרא
למה יוסף החזיר לאחים את הכסף שלהם אם לעתיד זה ירמז להם שהם לא באמת גנבו לו את הגביע? כי הוא רצה שהם יבחינו שמשהו מוזר קורה כדי שיעשו תשובה.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:28
מִקֵּץ 42:28 — באר יוסף
האחים שאלו למה ה' עשה את זה להם, אבל באמת הכל היה תוצאה מהמעשה שלהם (מכירת יוסף). אם ה' היה מגלה לנו כולנו היינו שמים לב שכל מה שקרה לנו הוא תוצאה ישירה ולא עונש סתמי. לכן האחים לא יכלו לענות ליוסף וכמו שבלעם לא יכל לענות אחרי שאתונו דבר. אוי לנו ליום הדין - כי העונש יותר גרוע כשאנחנו מבינים שזה באמת אנחנו שגרמנו את הכל.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:28
מִקֵּץ 42:28 — דרש משה
האחים לא שמחו מעודף כסף שהוחזר להם כי ידע שזה לא שכר.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:36
מִקֵּץ 42:36 — קול אליהו
יעקב אמר שהצער "עלי". פשוט? כשרבקה שכנעה אותו לגנוב את הברכות של עשיו, יעקב דאג שיצחק יקלל אותו. רבקה אמרה "עלי קללתך". על"י ראשי תיבות: עשיו, לבן ויוסף. יעקב הובטח שיהיה לו (רק) 3 צרות. אם יקחו את בנימין, זה צער רביעי.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:37
מִקֵּץ 42:37 — רמב"ן
יעקב סמך על יהודה (ולא ראובן) כי חכה עד שלא נשאר להם אוכל.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 42:38
מִקֵּץ 42:38 — רבינו בחיי
ראובן נשאר בתשיקה אחרי התגובה של יעקב כי הבחין שיעקב כבר לא סומך עליו (אחרי המעשה עם בלהה). יעקב סמך על יהודה וקבל את ההגיון של הטענות שלו.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 43:11
מִקֵּץ 43:11 — ספורנו
מתנה גדולה לא ירשים משנה למלך, רק מתנה איכותית.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 43:12
מִקֵּץ 43:12 — גרי"ז סטנסיל
יעקב אמר לבניו לקחת את הכסף "בידכם" - שכולם יראו את זה. זה התיר להם להחזיר את הכסף (לפי אלו שאוסרים, עיין רמב"ם גזילה יא), כי עשו את זה כדי לקדש את השם.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 43:14
מִקֵּץ 43:14 — רמב"ן
שמעון נשאר במצרים למשך הרבה זמן.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:7
מִקֵּץ 44:7 — גרי"ז סטנסיל
ר' איצלה מוואלאזהין: אם אורח מגיע לעיר ומשהו נעלם, אם אנשי המקום ישרים, חושדים באורח. אם גם אנשי המקום רשעים, אין סיבה לחשוד באורח. זה היה הטענה של האחים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:9
מִקֵּץ 44:9 — דרש משה
כל האחים היו אשמים על הגנבה של בנימין כי אנשי קבוצה אמורים להשפיע אחד על השני.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:10
מִקֵּץ 44:10 — מלבי"ם
מי שגנב עכשיו הוא מוכר כגנב ואפשר להניח שהוא היה הגנב גם במקרה הראשון. אבל עכשיו שמגלים שזה בנימין שלא היה שם אז, היה לו להאשים אותם על גניבת הגביע כדי שהוא לא ידע.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:10
מִקֵּץ 44:10 — משך חכמה
יהודה הבחין שמשהו מוזר כשהגנב יהיה עבד ליוסף בעצמו, כי מי שמואשם בגנבה לא ישרת את המלך.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:12
מִקֵּץ 44:12 — רבינו בחיי
האחים הכו את בנימין וחשדו אותו על מעשה שהוא לא עשה, הוא זכה שהשכינה בנחלה שלו, כי ה' עושה מידה כנגד מידה גם בשכר וגם בעונש. כמו כן, האחים קרעו את בגדיהם עכשיו כי זה מה שגרמו ליעקב לעשות כשחשב שיוסף מת. בנימין לא היה ראוי לעונש הזה ולכן זכה ששבטו קרע את בגדיו בסיפור של מרדכי בפורים.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:16
מִקֵּץ 44:16 — בית הלוי
יהודה הציע שכולם יהיו עבדים (לא רק בנימין) כדי לומר שיש יותר סיכוי שהם הכניסו את הגביע לאמתחת בנימין, שזה לקח את החשד מבנימין. וגם זה לרמז לאיש שתפס אותם שהוא גם חשוד על גניבת הגביע.
מִקֵּץ
מִקֵּץ 44:16
מִקֵּץ 44:16 — נצי"ב
יהודה נסה כמה דברים כדי לשכנע את יוסף, לפעמים בנחת ולפעמים קשה.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:8
וַיִּגַּשׁ 44:8 — דרש משה
האחים טענו שלא גנבו כי החזירו כסף, וזה לא קל וחומר טוב.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:18
וַיִּגַּשׁ 44:18 — אמת ליעקב
אפילו כשהפשט הוא שיהודה שבח את יוסף המדרש אומר לנו שהוא איים עליו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:18
וַיִּגַּשׁ 44:18 — קול אליהו
הטעמים עך הפסוק הראשון הם קדמא ואזלא רביעי, זרקא מונח סגול. כשיהודה ערב שיחזיר את בנימין, ואם לא יחטא לו לעולם, רש"י מסביר: לעולם הבא. זאת אומרת, זה שקדם ואזל הוא הרביעי (הבן הרביעי, יהודה), ולא הבכור ראובן. הוא סיכן את עמדתו (הניח) בעם הסגולה עבור בנימין.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:18
וַיִּגַּשׁ 44:18 — רשימות הגרי"ז
יהודה ביקשר רחמים לפנים משורת הדין, דבר שרק מלך יכל לעשות, לא השופט. ולכן יהודה מזכיר שהוא כמו פרעה. אבל גם דבר אליו ישירות, בלי מתרגם. איך חשב שיוסף יבין אותו? כי אם מדברים מהלב עם רגש, מבינים את זה גם בלי להבין את השפה.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:18
וַיִּגַּשׁ 44:18 — שפת אמת
יהודה נקרא על שם הודאה. כשניגש אל יוסף הוא חזר על הכל שקרה כדי להפנים שקבל את זה ונתן על זה הודאה (תרל"א). על ידי החיבור לגשמיות, האמת נסתרת, ולכן יוסף היה בעיניהם כאויב, אבל באמת החטאים שלהם גרמו להם להפסיד את האמת. כמו כן, כיום הדין נראה שהחטאים שלנו גרמו לנו רעה (תרל"ב). יהודה היה כחורש, ויוסף היה כקוצר. הטענה של יהודה ליוסף היה שכדי להצליח במדרגה שלו הוא צריך אנשים במדרגה פחותה להכין לו את הדרך (תרמ"ג).
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:18
וַיִּגַּשׁ 44:18 — טעמא דקרא
רש"י: פרעה לא שומר את מה שהוא אמר. רא"ם: למה להזכיר אותו? בכורות יג: - לשמור את הדבר שאמרנו הוא חיוב רק על יהודים (אם לא עשו קניין). אבל יוסף אמר על עצמו שהוא ירא א-לוהים, ולכן יהודה אומר לו שעליו לקיים את דבריו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:19
וַיִּגַּשׁ 44:19 — מלבי"ם
טענות יהודה לרחמנות: א) לא כולם מקבלים אותו עונש (צעירים וזקנים מקבלים פחות מלקות). ב) צריכים לשקול את הנזק לאחרים. ג) אפשר לשנות עונש עבדות לעונש קנס.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:20
וַיִּגַּשׁ 44:20 — בית הלוי
אבא אחראי על בנו, ולכן כשבנו גוזל מגיע לו קצת מהצער של העונש. כשיוסף מכריח אותם להביא את בנימין, הוא לא תחת השגחת יעקב ולכן לא מגיע ליעקב להיות בצער על זה.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:20
וַיִּגַּשׁ 44:20 — משך חכמה
איך יהודה יכל לומר שיוסף נפטר? הוא יכל לומר את זה כי הוא בטוח שאם היה חי היה יוצר איתם קשר, כמו שרש"י מסביר בכתובות כב: לגבי עגונה שרוצה לישא שוב.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:22
וַיִּגַּשׁ 44:22 — טעמא דקרא
למה האחרים לא הביאו סתם אדם להגיד שהוא בנימין? דאגו שיוסף ישאל אותו שאלות על פרטים לגבי הבית וכשלא יוכל לענות, הוא ישים לב ויהרוג אותם.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:24
וַיִּגַּשׁ 44:24 — דרש משה
יעקב משוכנע שאדם לא יכריח אותם מלמות ברעב על דבר קל כמו לא להביא את בנימין.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:31
וַיִּגַּשׁ 44:31 — רשימות הגרי"ז
יוסף עשה את כל מעשה הגביע עם בנימין רק כדי שיעקב ירד למצרים, כי לא יכל לומר לו כי השביעו אותו מלומר לו. יהודה נצח כי אמר ליוסף שהתכנית שלו לא תצליח כי ברגע שיחזרו בלי בנימין יעקב ימות מיד.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 44:32
וַיִּגַּשׁ 44:32 — בכור שור
הטענה של יהודה ליוסף: אתה לא רוצה שכולנו יהיו עבדים כי השאר לא עשו את החטא. אם כן למה אתה רוצה להעניש את אבינו, כי תגרום לו למות, והוא ודאי זכאי.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:1
וַיִּגַּשׁ 45:1 — רבינו בחיי
יוסף הוציא את כולם מהחדר, ובזה סיכן את עצמו שהאחים יהרגו אותו בלי שומרים להצילו. יוסף העדיף לסכן את עצמו במקום לבייש אותם בפני אחרים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:3
וַיִּגַּשׁ 45:3 — בית הלוי
יוסף ידע שיעקב עוד חי (כי האחים עכשיו אמרו לו) אבל הוא נתן להם תוכחה מהמילים שלהם. ה' יתן לנו תוכחה מהמילים והמעשים שלנו, כמו לומר שאנחנו לא מספיק חכמים ללמוד ואז להראות לנו את החכמה שלנו באומנות שלנו, ולטעון שאנחנו לא מספיק עשירים לתת עוד צדקה ולהראות לנו שנאחנו מבזבזים על התאוות שלנו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:3
וַיִּגַּשׁ 45:3 — חפץ חיים
במשך כל הזמן מהפעם הראשונה שהאחים הגיעו למצרים היו להם הרבה שאלות על כל הדברים שקרו להם. אבל כשיוסף אמר את שתי המילים "אני יוסף" מיד נפתרו כל השאלות שלהם. גם לעתיד לבוא כל השאלות שלנו יפתרו כשנשמע את שתי המילים "אני ה'".
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:3
וַיִּגַּשׁ 45:3 — כתב סופר
יוסף קודם אומר שהוא יוסף ואז הוא אומר שהוא יוסף אחיך. הוא שפט אותם על שמכרו אותו, אבל הוא יודע שהוא צדיק, ולכן לא רצה לקרוא להם אחיו. אבל כשהתביישו, נמחלו להם העוונות (ברכות יב:). ולכן היה מוכל לקרוא להם האחים שלו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:3
וַיִּגַּשׁ 45:3 — נצי"ב
יוסף היה זהיר כשהאשים את אחיו על המכירה שזה לא היה בזמן שהקשיבו המצריים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:3
וַיִּגַּשׁ 45:3 — רשימות הגרי"ז
האחים של יוסף לא יכלו לדבר אחרי הגילוי של יוסף. למרות שהאחים האמינו שפעלו נכון, עדיין רצו לתקן את מעשיהם בעתיד. כשיוסף גילה את עצמו, הבינו שמאוחר מדי כדי לתקן. כמו כן, אנחנו לפעמים חושבים שבעתיד נתקן את הטעויות שלנו, אבל כשיגיע הזמן למשפט של ה' זה יהיה מאוחר מדי.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:3
וַיִּגַּשׁ 45:3 — ספורנו
יוסף לא רק שואל אם אביו בחיים. הוא שואל: איך זה אפשרי שאבי לא נפטר מתוך הדאגה שלו עלי.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:4
וַיִּגַּשׁ 45:4 — כתב סופר
הם יודעים שהם מכרו אותו, אז למה לו להזכיר את זה? הוא רצה לשכנע אותם שאין לו כוונות שליליות, לא עכשיו ולא אז כשספר לאביהם עליהם (רש"י: כמו שאני אוהב את בנימין אני אוהב את כולכם). זה עונה לשאלת הרמב"ן על למה יוסף ליצר קשר עם יעקב. הוא לא רצה שיעקב יגלה מה הם עשו. עדיף שהוא יהיה בצער. זה ראיה שאין לא שנאה כלפיהם.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:4
וַיִּגַּשׁ 45:4 — מלבי"ם
האחים לא ענו כי יוסף ענה על כל הדאגות שלהם. א) לא האמינו שהוא יוסף. ב) הם עדיין שונאים אותו והם מתחרטים שמכרו אותו בדרך שיש אפשרות שיעלה אחר כך לשלטון. ג) או שהם מתחרטים על הרע שעשו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:5
וַיִּגַּשׁ 45:5 — בכור שור
יוסף לאחיו: כמו שמי שהתכוון לאכול חזיר ואכל כשר, ניצל על ידי השגחת ה', כמו כן, אתה התכוונתם להזיק לי אבל ה' גרם שזה יהיה לטוב, ולכן גם אתם טובים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:8
וַיִּגַּשׁ 45:8 — מלבי"ם
מה שהאחים עשו הוא לא חטא, אלא שהם פעלו כיד ה', ומה שעשו לרע נהיה לטוב. זה כמו אדם שהפיל את חבירו למים ושם הוא מוצא אבן יקר.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:11
וַיִּגַּשׁ 45:11 — רמב"ן
פרעה צוה ליוסף לשלוח לחם עם האחים כי ידע שיוסף ישר מדי לעשות את זה בעצמו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:16
וַיִּגַּשׁ 45:16 — בכור שור
למה פרעה והעם שמחו לשמוע שאחי יוסף הגיעו? יוסף לא גילה את הרקע שלו (בכור שור לז:כז - האחים השביעו אותו שלא יגלה). ולכן כולם דאגו שהוא בורח מהמשטרה ושאר חטאיו בעבר, ואדם כזה נתנו למשול על כולם. עכשיו שיודעים שהוא מצאצאי אברהם, הם שמחים וכבדו אותו יותר.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:16
וַיִּגַּשׁ 45:16 — נצי"ב
חלק מהמילה "בן" הוא קשור ל"בינה" של תורה.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:16
וַיִּגַּשׁ 45:16 — ספורנו
פרעה שמח כי עכשיו יוסף ימלוך על מצרים כמו אזרח, ולא כאיש זר.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:20
וַיִּגַּשׁ 45:20 — אמת ליעקב
הם לא יכלו לקחת את כל רכושם אבל עדיין לקחו את העצים איתם למצרים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:24
וַיִּגַּשׁ 45:24 — רבינו בחיי
פשט: יוסף אומר להם לא לפחד למהר, כי בזמן רעב אלו שיש להם אוכל דואגים שאחרים ישימו לב. דרש: יוסף אמר להם לא ללמוד בעיון בדרך. הוא לא אמר להם לא ללמוד בכלל חס ושלום, כי זה צורך של תלמידי חכמים לדבר בלימוד אפילו בזמן של הליכה בדרך.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 45:28
וַיִּגַּשׁ 45:28 — באר יוסף
למה יעקב מהר לראות את יוסף? למהר למצוות? למה יעקב קרא את שמע כשסוף סוף פגש את יוסף? יעקב לא רק קיוה להתחבק ולראות את יוסף אבל רצה להשפיע עליו ולתת לו השראה. ולכן הוא קרא את שמע בדיוק כשפגשו בפומבי.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:1
וַיִּגַּשׁ 46:1 — אמת ליעקב
יעקב נטע עצים כדי למנוע את ילדיו מלהתבולל במצרים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:1
וַיִּגַּשׁ 46:1 — רשימות הגרי"ז
יעקב אמר שהוא רוצה לראות את יוסף לפני שימות. לכן הוא הלך מרצון. למה בהגדה של פסח כתוב ש"אנוס על פי הדיבור"? יעקב רצה רק לראות את יוסף ואז לחזור לארץ ישראל. אבל כשה' אמר לו ששם יעשה ממנו עם גדול הבין שהוא צריך להשאר שם, ולכן הוא אנוס על פי הדיבור.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:2
וַיִּגַּשׁ 46:2 — משך חכמה
אפילו בזמנים הכי חשוכים, כמו בגלות, ה' איתנו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:2
וַיִּגַּשׁ 46:2 — נצי"ב
יעקב היה מבורך בהשגחה מה'.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:3
וַיִּגַּשׁ 46:3 — בית הלוי
יעקב קבל את הגלות כמחיר לבכורה אבל דאג שזה יהיה במצרים. ה' הניח את דעתו כי אמר לא שיגאל אותם מוקדם וגם קשר את שמו לשמו של עם ישראל.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:3
וַיִּגַּשׁ 46:3 — ספורנו
ה' הוא זה שאמר ליצחק לא לעזוב ואומר ליעקב כן לעזוב.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:4
וַיִּגַּשׁ 46:4 — אמת ליעקב
יוסף התקין הרבה שינויים במצרים כדי למנוע התבוללות של המשפחה שלו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:8
וַיִּגַּשׁ 46:8 — נצי"ב
סופרים את הבכורים פעמיים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:15
וַיִּגַּשׁ 46:15 — רמב"ן
בשעת התורה, ללדת בגיל מאה היה דבר טבעי.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:28
וַיִּגַּשׁ 46:28 — באר יוסף
מדרש: יעקב שלח יהודה לפניו כדי לבנות בית מדרש או למצוא בית ראוי. לפי ההסבר השני גם יוסף היה יכל לטפל בזה? יעקב רצה בית רחוק מההשפעות השליליות של מצרים, שרחובות שלה מלאים בעבודה זרה וכישוף, ויעקב לא רצה לסכן אפילו בילוי קצר עם יוסף שישפיע על נכדיו הקטנים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:28
וַיִּגַּשׁ 46:28 — טעמא דקרא
רש"י: יעקב שלח יהודה להכין את בית המדרש. למה לא לוי או יששכר שהם הכי שקועים בתורה? להכין ישיבה צריכים מישהו כמו מלך, כמו יהודה. ואז הוא יכל למנות לוי להיות ראש ישיבה (רמב"ם עבודה זרה א:ג).
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:29
וַיִּגַּשׁ 46:29 — כתב סופר
רש"י: יעקב קרא אז שמע ולכן לא נשק את יוסף. למה עכשיו ולא זמן אחר? יעקב רצה לכבד את יוסף, והכבוד של מלך הוא מה' שנותן מכבודו אליו. יעקב מעיד שהכבוד של יוסף הוא מה' על ידי שהוא מקבל עול מלכות שמים בדיוק ברגע זה.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:29
וַיִּגַּשׁ 46:29 — נצי"ב
יעקב קרא את שמע כשפגש את יוסף כי לא ידע שזה יוסף.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:29
וַיִּגַּשׁ 46:29 — רמב"ן
זה טבעי שיעקב יבכה ולא יוסף.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:29
וַיִּגַּשׁ 46:29 — רשימות הגרי"ז
רש"י: רק יוסף בכה כי יעקב קרא אז קריאת שמע. למה? עד עכשיו יעקב היה אנוס בציווי של ה' לרדת למצרים, ועוסק במצוה פטור. רק כשהגיע לשם וכבר לא היה עסוק, אז הוא שוב מחוייב לומר קריאת שמע. יוסף היה ההפך, שלא יכל אז לומר קריאת שמע כי הוא היה עסוק אז בכיבוד אב.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:31
וַיִּגַּשׁ 46:31 — נצי"ב
יוסף הזכיר שאחיו הם רועי צאן כדי שפרעה יגיד להם לגור בחוץ ממצרים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:32
וַיִּגַּשׁ 46:32 — רבינו בחיי
האחים בחרו להיות רועי צאן כתפקיד כי הוא קל ועושה פרנסה טובה, וכדי להתרגל לצאן כדי שלא יתאוו לעבוד אותם כעבודה זרה במצרים. הרבה אבות ונביאים היו רועי צאן כי זה מרחיק אותם מהעיר, וזה מאפשר להיות לבד בלי הפרעות כדי להגיע לנבואה.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 46:34
וַיִּגַּשׁ 46:34 — רשימות הגרי"ז
לכאורה פרעה היה עושה מהאחים שיהיו שרים, שיעזרו למצרים כמו שיוסף עזר למצרים. יוסף אמר להם להגיד שהם רועי צאן, כי זה יותר טוב להיות רועה צאן בגושן מלהיות שר במצרים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:5
וַיִּגַּשׁ 47:5 — כתב סופר
למה פרעה מזכיר שהאחים של יוסף ואביו הגיעו אליו? לא היה להם רעב, אבל באו רק כדי לכבדו. למה כתוב "לאמר"? הוא אמר שכך עליו להגיד לכולם כדי שיבינו למה מקבלים תנאיים יותר טובים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:7
וַיִּגַּשׁ 47:7 — ספורנו
יעקב ברך את פרעה ולא השתחווה כשנכנס ויצא, כי הרוחניות שלו יותר חשובה מאשר המנהיג.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:8
וַיִּגַּשׁ 47:8 — נצי"ב
פרעה לא שאל את הגיל של יעקב, אלא אם היה לו חיים קלים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:8
וַיִּגַּשׁ 47:8 — טעמא דקרא
למה יעקב מזכיר שהיה לו חיים קשים כשפרעה רק שאל את הגיל שלו? מדרש צנה ורנה: לפרעה היה מדרגה בכניסה כדי שכל אחד שיגיע ישתחווה לעבודה זרה שלו. כשאברהם הגיע קרה נס ונהיה שטוח כדי שאברהם לא ישתחווה. אותו דבר קרה גם ליעקב, ולכן פרעה תהה אם הוא אותו איש, והאם יכל יעקב להיות כזה זקן. לכן יעקב ענה שהוא רק נראה זקן.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:9
וַיִּגַּשׁ 47:9 — רמב"ן
פרעה תהה אם יעקב היה זקן, ויעקב מסביר שהוריו חיו יותר ממנו.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:12
וַיִּגַּשׁ 47:12 — ספורנו
יוסף נתן לאחיו כמות הנצרכת של אוכל ולא יותר, כי אין לבזבז בזמן שחסר לאחרים.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:21
וַיִּגַּשׁ 47:21 — בכור שור
יוסף בכוונה הזיז אנשים מעיר אחד לשני, כדי שלא יבוא לטעון את הקרקע שהוא שלהם ויש להם חזקה עליו (כמו רשב"ם).
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:22
וַיִּגַּשׁ 47:22 — אמת ליעקב
הפרנסה מה' כמו ששרים מקבלים את הפרנסה שלהם מהמלך.
וַיִּגַּשׁ
וַיִּגַּשׁ 47:26
וַיִּגַּשׁ 47:26 — רמב"ן
היה ביד יוסף לקחת את הכל מהמצרים עבור פרעה, אבל כחסד להם השאיר להם קצת.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:28
וַיְחִי 47:28 — דרש משה
כשהאחים הצטרכו לבקש רשות מפרעה ללכת לקבור את יעקב הבינו שהם בגלות.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:28
וַיְחִי 47:28 — כתב סופר
למה לשון כפול? יש 2 מבחנים בחיים: להיות דתי כשאתה עני או בצער, ולהיות דתי כשאתה עשיר ומצליח. יעקב היה בצער רוב החיים והיה צדיק ("עם לבן גרתי"). הוא דאג שאחרי ששמע שיוסף חי ויקבל כבוד האם גם אז יהיה צדיק? הפסוק מעיד שגם בחלק הראשון וגם בחלק השני היה צדיק.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:28
וַיְחִי 47:28 — משך חכמה
ההפשעה של צדיק יכולה להיות על מדינה שלמה, לא רק על ביתו או על השכונה שלו, ויעקב היה אכפת לו מכל אדם.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:28
וַיְחִי 47:28 — נצי"ב
השנים הכי טובים של יעקב היו במצרים, ללמד אותנו שנוכל לחיות טוב בגלות אם מדקדקים לא להתבולל.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:29
וַיְחִי 47:29 — באר יוסף
החסד של יוסף לפרנס את המשפחה של יעקב 17 שנה יהיה שווה רק אם בסוף יעקב יקבר עם אבותיו בארץ ישראל.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:29
וַיְחִי 47:29 — כתב סופר
מדרש: "ויעברו" לבכות על יעקב אבל "ויתמו" לבכות על משה. למה? כשמשה מת זה הזמן לכנס לארץ ישראל, שהוא מקצת נחמה. אבל המיתה של יעקב היה סימן של הגלות במצרים.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:30
וַיְחִי 47:30 — דרש משה
כשיעקב אבינו מת מרגישים שאבהרם אבינו ויצחק אבינו מתו איתו.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:30
וַיְחִי 47:30 — כתב סופר
יוסף הבטיח את אביו שכמו שאביו התחנן והקטין את עצמו לבקש מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל, כן גם הוא יהיה מוכן לבכות, להתחנן ולהקטין את עצמו לפני פרעה ויועציו כדי שזה יקרה.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:30
וַיְחִי 47:30 — רבינו בחיי
פשט: יוסף מסכים לבקשה של יעקב לקבור אותו בארץ ישראל. מדרש: יוסף אומר שגם יעשה כן, ומשביע את האחים שלו לקבור אותו בארץ ישראל.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:31
וַיְחִי 47:31 — רבינו בחיי
התורה בכוונה משתמשת במילה "מיטה" לגבי יעקב כי הוא הראשון שנפטר ומיטתו שלמה (שכל בניו צדיקים).
וַיְחִי
וַיְחִי 47:31
וַיְחִי 47:31 — רמב"ן
יעקב שרצה שיוסף ישבע לא כי לא סמך עליו, אלא כדי לוודא שפרעה יאפשר לו לקיים את השבועה שלו.
וַיְחִי
וַיְחִי 47:31
וַיְחִי 47:31 — טעמא דקרא
רש"י: על ראש המטה על שהיתה מטתו שלימה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו. (מטתו שלימה = שכל בניו דתיים). למה עכשיו? כבר היו לו 17 שנה לשים לב ולראות שיוסף דתי. פסיקתא: יוסף לא בילה הרבה זמן בקרבת אביו כי לא רצה שידע איך יוסף הגיע למצרים , ויעקב יקלל את אחיו כי מכרו אותו. לכן רק עכשיו יעקב מבחי שהוא דתי ורק עכשיו יכל לברך (כמו ברכת ראיה).
וַיְחִי
וַיְחִי 48:2
וַיְחִי 48:2 — גרי"ז סטנסיל
אונקלוס מתרגם "בחרבי ובקשתי" כ"בצלותי ובבעותי" (עם התפילה ובקשה שלי). החרב מסוכן מעצמו. חץ מסוכן רק כשיורים בו (החץ לא יכאב כשהוא מונח). כמו כן יש סוגי תפילות: התפילה הקבועה ותפילה נוספת של מישהו בצער או עם צרכים. אומרים לשני ללכת לחכם כדי שתפילתו נשמעת (בבא בתרא קטז).
וַיְחִי
וַיְחִי 48:2
וַיְחִי 48:2 — קול אליהו
נדרים לט - המבקר את החול לוקח 1/60 של החולי. המילה הנה בגמטריא 60. המילה המטה 59. ולכן נשאר ליעקב רק 59/60 כשיוסף ביקר.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:5
וַיְחִי 48:5 — אמת ליעקב
הבנים של יוסף צריכים ברכה מיוחדת, יותר מבני שאר השבטים, ואפרים הצטרך את זה יותר ממנשה.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:7
וַיְחִי 48:7 — משך חכמה
יעקב רמז ליוסף שרחל נפטרה כי יעקב איחר לקיים את נדרו.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:7
וַיְחִי 48:7 — רמב"ן
יעקב מתנצל על שלא קבר את רחל בחברון (הוא לא מתנצל שלא קבר אותה בארץ ישראל, כי כן נקברה בארץ ישראל).
וַיְחִי
וַיְחִי 48:8
וַיְחִי 48:8 — גרי"ז
רש"י: יעקב שאל מאיפה הבנים האלו ויוסף הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה. זה בגלל שיעקב חשש שנולדו לאוסנת בגיותה. ודאי שהתגיירה, אבל אז הבנים מיוחסים אליה ולא אליו. לכן יוסף הראה שגיירה קודם הנשואין והכל כהלכתה והם בניו, וראויים לברכה של יעקב.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:8
וַיְחִי 48:8 — נצי"ב
יעקב ידע מי הם הבנים של יוסף, ורק שאל כדי להרבות בהם אהבה כדי לתת להם ברכה עם יותר רגש.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:14
וַיְחִי 48:14 — חפץ חיים
אפרים התברך ראשון כי לא הקפיד כשקראו לו "הצעיר".
וַיְחִי
וַיְחִי 48:14
וַיְחִי 48:14 — דרש משה
הברכה שקולה בין יד ימין ליד שמאל, רק שהחליפו ביניהם לכבוד יהושע.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:14
וַיְחִי 48:14 — נצי"ב
יד ימינו של יעקב ורגל השמאל שלו היו כלפי אפרים, ויד שמאלו ורגל ימינו היו כלפי מנשה.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:15
וַיְחִי 48:15 — רמב"ן
אפילו אנשים שמבורכים עם מידה טובה עלולים להתנהג נגד המידה הזאת לפעמים אפילו לזמן ממושך.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:16
וַיְחִי 48:16 — רשימות הגרי"ז
יעקב מברך את אפרים ומנשה שהצאצאים שלו "יקרא בהם שמי ושם אבותי". רמב"ן מסרים שזה ב"זרעם ושמם". ישעיהו סו - ה' יקח מהם כהנים לעתיד לבא. ממה נפשך: אם הם כהנים מה החידוש, ואם הם לא כהנים, איך? לעתיד ה' יביא את האובדים והנדחים. יש התבוללות, ומי שנשא נכרית ילדיו לא יהודים. אבל אשה שנשאה נכרי בניה יהודים לכל דבר. אבל לא יבינו בגלל ההתבוללות. עתיד ה' ליקח כהנים מאלו שחושבים שהם נכרים אבל הם באמת יהודים.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:16
וַיְחִי 48:16 — ספורנו
המלאך הגואל הוא בקשה שהילדים יהיו צדיקים שראויים להיות קרובים לאבות, ולא רשעים המיוחסים לתרח ונחור.
וַיְחִי
וַיְחִי 48:20
וַיְחִי 48:20 — כתב סופר
אפרים הוא סימן ללימוד תורה ומנשה הוא סימן לסחורה. אנחנו מברכים את הבנים להיות כאפרים, ואם זה לא יצליח (שרק אחד מתוך אלף יוצא להוראה) שאז יהיה כמנשה ויפרנס את התורה. תרגום יונתן: זה מתחיל כבר בזמן הברית. למה? כי אם נחכה זה יכל להיות מאוחר מדי (שאפרים יכל להיות מנשה ביותר קלות מאשר להפוך מנשה לאפרים).
וַיְחִי
וַיְחִי 48:22
וַיְחִי 48:22 — משך חכמה
תפילה ובקשה הם כלי זיין וכלי מלחמה. אונקלוס מתרגם "בחרבי ובקשתי" כ"בצלותי ובבעותי" (עם התפילה ובקשה שלי). החרב מסוכן מעצמו. חץ מסוכן רק כשיורים בו (החץ לא יכאב כשהוא מונח).
וַיְחִי
וַיְחִי 48:22
וַיְחִי 48:22 — נצי"ב
צריכים להתפלל את התפילה הקבועה לפני שמוסיפים בקשות אישיות.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:1
וַיְחִי 49:1 — אמת ליעקב
יעקב חלק את ארץ ישראל לשבטים כי זה יעזור להם לא להתבולל ולחכות לגאולה.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:1
וַיְחִי 49:1 — אמת ליעקב
לכל אדם וקבוצה בכלל ישראל יש תפקיד שונה. עלינו לעשות את המוטל עלינו, וגם לא לבזות את התפקיד של הזולת.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:1
וַיְחִי 49:1 — רשימות הגרי"ז
אם יעקב נותן לכן שבט ברכה משלו, למה הוא אוסף את כולם? הברכה לא רק לשבט עצמו, אלא לשבט בתוך כלל ישראל. כולם נהנים ממלכות בית יהודה, ומהלימוד תורה של יששכר, ומהסחורה של זבולון שמפרנס את כולם. ה' מחכה שכל העם יתאחד ביחד להקדיש את שמו.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:1
וַיְחִי 49:1 — שפת אמת
על ידי שאנחנו מתאספים ביחד אנחנו זוכים לגאולה. כך גם בשבת. (תרמ"ח)
וַיְחִי
וַיְחִי 49:3
וַיְחִי 49:3 — באר יוסף
בגלל שראובן התנהג בכעס הפסיד את המלוכה, ובגלל שהתנהג עם המיטה של יעקב, מקום שהשכינה שורה, כמקום חולין, הוא הפסיק את הכהונה (והבכורה).
וַיְחִי
וַיְחִי 49:5
וַיְחִי 49:5 — בכור שור
שמעון ולוי היו אחים, לא רק ביולוגית, אבל היו עם אותה צורת מחשבה ואופי, עם אותה דעה, כמו שצפורים מאותו סוג עפים ביחד (זה תוכחה שחיו בלי תוכחה מבחוץ, וזה מסביר למה צריכים להפריד ביניהם).
וַיְחִי
וַיְחִי 49:5
וַיְחִי 49:5 — באר יוסף
למרות שאנשי שכם היו ראויים למוות (רמב"ם: על שלא הענישו גניבה, רמב"ן: עבור עבודה זרה וגילוי עריות), יעקב כעס שהם פעלו בלי להתייעץ איתו.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:7
וַיְחִי 49:7 — אמת ליעקב
קנאות בלי תורה או הלכה היא בעייתית (לוי עשה את זה נכון, אבל שמעון עשה את זה לא נכון).
וַיְחִי
וַיְחִי 49:7
וַיְחִי 49:7 — מלבי"ם
לוי היה כעסן מדי, אבל לפעמים צריכים כעס נגד רשעים, ולכם אפיצם בישראל כדי שיהיו בכל מקום כדי לתת תוכחה לרשעים.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:8
וַיְחִי 49:8 — רשימות הגרי"ז
יהודה הראה שהוא מנהיג כשהציע שימכרו את יוסף במקום להרוג אותו, למרות שהחליטו שמגיע לו עונש מיתה. כי הוא אמר שאולי טועים, וניתן לשמים להחליט. אם יוסף ימות מזה, כנראה שצדקו, ואם יחיה, כנראה שטעו. זה דומה למעשה שלמה לשמעי בן גרא שאסר עליו לצאת מירושלים. איך שמעי עשה טעות של שטות לצאת מירושלים לחפש אתונות ולהירג? מזה ידע שלמה שהשמיים הסכימו שהוא אכן מרד במלכות.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:9
וַיְחִי 49:9 — שפת אמת
הכח של יהודה היה שאפילו כשהוא חלש הוא מוכן לקפוץ, ואפילו כשטוב לו הוא מבין שזה מה'. אנחנו מקבלים את השם שלנו כיהודים ממנו כי אנחנו מוכרים כי אנחנו מגבילים את עצמנו ומדברים עם ה' בעת צרה (תרנ"א).
וַיְחִי
וַיְחִי 49:10
וַיְחִי 49:10 — אמת ליעקב
למרות שיהודה אמור להיות המלך, בית שני לא היה אמור להתקיים לעולם ולכן בסיפור של חנוכה לא שמו לב לדין זה.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:13
וַיְחִי 49:13 — חפץ חיים
יששכר אכפת לו מזבולון בדיוק כמו שזבולון אכפת לו מיששכר.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:13
וַיְחִי 49:13 — ספורנו
זבולון קודם ליששכר כי הוא מפרנס אותו, וזה היה גם המטרה של כל המצוות של תרומות ומעשרות.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:13
וַיְחִי 49:13 — טעמא דקרא
תנחומא: זבולון מופיע ראשון כי התורה של יששכר הוא בזכותו. גיטין ס. ורמב"ם ת"ת ו:י כתוב שהת"ח מגיע אפילו לפני המפרנס שלו? 1) לברף קןדם את המפרנס כדי שהאוכל והצרכים יהיו מוכנים כשהת"ח יצטרך. 2) אם התלמיד חכם צריך לחכות הוא ילמד בינתיים. אם זבולון יצטרך לחכות, מה יעשה בזמן ההמתנה?
וַיְחִי
וַיְחִי 49:14
וַיְחִי 49:14 — חפץ חיים
יש לעבוד קשה כמו שור כדי לחזור על התורה, ולעבוד קשה כמו חמור להביא את זה איתך לכל מקום.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:15
וַיְחִי 49:15 — רבינו בחיי
הברכה של יששכר הוא שיהיה לו המנוחה ללמוד תורה, שלימוד התורה צריך מנוחת הגוף ויגיעת הנפש, ומי שרודף אחרי ההבלים של העולם צריך יגיעת הגוף ומנוחת הנפש.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:15
וַיְחִי 49:15 — ספורנו
בגלל שהתלמיד חכם בחר בעול של לימוד והנהגה החברים והשכנים שלו לקחו על עצמם ה"מס" לטפל בעבודה שלו.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:16
וַיְחִי 49:16 — מלבי"ם
דן ילחם את הריבים של כל שבט על ידי שהם מאחרי המחנה, ויכישו את אלו שמנסים להגיע אליהם בפתאומי, כמו נחש שנושך בעקבי הסוס.
וַיְחִי
וַיְחִי 49:21
וַיְחִי 49:21 — בכור שור
האדמה של נפתלי הצמיחה קודם, ולכן הם בשרו חדשות טובות לכולם. כמו כן, המהירות שלו אפשרה לו לרוץ משדה הקרב להודיע לכולם את בשורות הטובות של הנצחון.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:5
וַיְחִי 50:5 — מלבי"ם
יוסף הציג 4 סיבות שילך לקבור את יעקב: א) כיבוד אב, ב) שבועה, ג) לקיים דברי המת, ד) יעקב חפר את הקבר בטור תזכורת למיתת הצדיק, והוא צריך להקבר שם כדי להעיד על הצדקות שלו.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:15
וַיְחִי 50:15 — מלבי"ם
הנקמה הכי טובה הוא להיות נחמד למי שעשה לך רע. האחים קוו שיוסף לא יהיה להם כל כך נחמד להם, שזה שהוא עושה להם חסדים הוא כמו להכות אותם על הראש.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:17
וַיְחִי 50:17 — כתב סופר
למה הלשון הכפול? יעקב אמר לאחים לבקש מחילה מיוסף (את זה הם לא המציאו), כי לבקש מחרטה הוא תשובה יותר טובה מאשר לבקש מפחד נקמה או עונש. האחים לא עשו כשיעקב היה בחיים, ולכן מבקשים מחילה גם על הפשיעה הזאת של להמתין.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:17
וַיְחִי 50:17 — רבינו בחיי
התורה לא כותבת שיוסף מחל לאחיו, ולכן לא נתכפרו וקרה לנו האירוע של עשרה הרוגי מלכות.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:20
וַיְחִי 50:20 — אמת ליעקב
לפעמים חלק גדול מהעם יכל לסבול או להרוויח רק כדי להעניש או לתת שכר לקבוצה מסויימת של יהודים.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:23
וַיְחִי 50:23 — רבינו בחיי
הפסור אומר שבני מכיר יולדו על ברכי יוסף, כדי שנשדע שגם גלעד בן מכיר בן מנשה, שהוא הסבא של בנות צלפחד, החמכות וצדיקות בדורם, גדל בבית של יוסף.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:24
וַיְחִי 50:24 — דרש משה
יוסף העביר את המסורה בגוף ראשון, כי האמין בו כאילו שמע את זה ישר.
וַיְחִי
וַיְחִי 50:26
וַיְחִי 50:26 — רבינו בחיי
יוסף קבר את יעקב וזכה שמשה קבר אותו. משה זכה שה' קבר אותו. זה מלמד אותנו ששכר מצוות קיימות, ועלינו לעבוד קשה כדי לקיים מצוות כתיקונם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:1
שְׁמוֹת 1:1 — אמת ליעקב
הגלות התחילה כשצאצאי אברהם הרגישו כמו גרים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:1
שְׁמוֹת 1:1 — נצי"ב
בהקדמה: שמות נקרא "ספר השני" כי הוא גמר הבריאה כשאנחנו מקבלים את התורה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:5
שְׁמוֹת 1:5 — דרש משה
ה' אהב את העם כי הם היו "את יעקב" (הוא הדריך אותם איך להתנהג).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:7
שְׁמוֹת 1:7 — נצי"ב
למרות שנולדו להם כמה ילדים בבת אחת, הילדים נולדו בריאים והאמהות נשארו חזקות.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:8
שְׁמוֹת 1:8 — באר יוסף
רש"י ע"פ הגמרא מעלה שפרעה לא חדש ממש אלא נתחדש בגזרותיו. מה התחדש? המצב הוא שעם ישראל חפשי (בגושן) ורוב הרכוש של מצרים הוא בבעלות של פרעה, והם כאילו עבדים לפרעה. כדי לגרום שהמצרים יהיו מרוצים ממנו, הוא החזיר את המצב שכל אחד קבל את הקרקע שלו בחזרה ובמקום שהם יהיו עבדים, עם ישראל הם העבדים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:8
שְׁמוֹת 1:8 — בית הלוי
עם ישראל הפסיקו למול את עצמם כדי להחביא את ההבדלים שלהם ממצרים, וזה גרם לתוספת שנאה (ההפך מהכוונה), וזה נכון במהלך כל הגלויות.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:8
שְׁמוֹת 1:8 — דרש משה
רב לא היה יכל לדמיין שפרעה לא ירגיש חובה כלפי האיש שהציל את עמו מרעב.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:8
שְׁמוֹת 1:8 — ספורנו
לא עלה על דעת רב שפרעה יכיר את הקשר בין ישראל ליוסף וירצה להעניש אותם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:9
שְׁמוֹת 1:9 — אמת ליעקב
אולי פרעה צודק בטענה שלו, אבל הטעות שלו הוא החוסר של הכרת הטוב מצדו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — בכור שור
בהתחלה המצרים לא פחדו מהיהודים, רק פחדו שיעזבו ולא יהיו שם כדי לנצל אותם בשעת הצורך. כשפעלו להקטין אותם ולא הצליחו, אז פחדו מהם, ולא רק פחדו שיצטרפו לאויב שלהם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — מלבי"ם
החשש העיקרי של פרעה היה למנוע את בני ישראל לעזוב. לא היו יותר, לא היה שעת מלחמה, אבל דאג שכל זה יקרה ביחד ורצה למנוע את זה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — רבינו בחיי
לשון "בתחכמה" הוא לשון הערמה. פרעה עשה להם תחבולות בשלבים. קודם על ממונם, ואז על גופם, ואז הרג אותם. ה' גם העניש אותם בסדר זה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — רמב"ן
אנשים לא שמו לב לשינויים קטנים, וזה עזר לפרעה להוציא את התכנית שלו לפועל.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — רשימות הגרי"ז
סוטה י: - שלשה היו בעצת פרעה. בלעם יעץ ונהגר. איוב היה שקט ונידון לצער. יתרו ברח וזכה שבני בניו ישבו בלשכת הגזית. כל זה מידה כנגד מידה. איך? איוב חשב שאם ימחה זה לא יעזור. כמו מי שבצער שצועק וזה לא עוזר לו. יתרו ברח מהכבוד של הארמון, וזכה לכבוד של לשכת הגזית.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — ספורנו
התכנית של פרעה היתה להבריח את ישראל, ולא לשעבד אותם. רק אחר כך החליטו לבנות ערים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:10
שְׁמוֹת 1:10 — טעמא דקרא
סוטה יא. - יתרו, בלעם ואיוב היו היועצים של פרעה, ויתרו קבל שכר שברח, בלעם נהרג שהמליץ על השעבוד, ואיוב קבל צער על שנשאר שקט. איך יודעים את זה? הוא מדייק כל זה מהפסוקים! לדוגמה: שמות ט:כ - "הירא" בלשון יחיד, ללמד שרק אחד מהם היה ירא את ה'.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:11
שְׁמוֹת 1:11 — בכור שור
העבדות לא היה כל הזמן, כי המצרים לא רצו לספק אוכל לעבדים ולמשפחותם. לכן הכריחו את עם ישראל לספק כמות מסויימת של עבדים כל הזמן, והשאר עבדו כדי לפרנס את משפחתם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:12
שְׁמוֹת 1:12 — מלבי"ם
היהודים היו עבדים לכם העם, לא רק לפרעה, אבל גם לעבדים אחרים. ולכן כל מצרים היו ראויים לעונש!
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:12
שְׁמוֹת 1:12 — שפת אמת
כמה שיותר שסבלנו כמה שיותר קבנלו שכר, אפילו על הכוונה לצער אותנו שלא יצא לפועל. המתנות הנצחיות האמיתיות (תורה, ארץ ישראל ועולם הבא) מגיעים רק עם יסורים קודם (תרמ"א).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:13
שְׁמוֹת 1:13 — רשימות הגרי"ז
סוטה יא. - "בפרך" בפה רך. שעבדו אותנו על ידי דיבור יפה. מדרש רבה: פרעה לקח סל ומגרפה בעצמו ומי יראה את זה ולא יעזור. זה מה שקורה בכל הדורות. מתחילים בנימוס ואז נוגשים אותנו. העצה הוא לא לקבל את העזרה שלהם בהתחלה וכך לא יכולים לנגוש אותנו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:14
שְׁמוֹת 1:14 — בכור שור
ניסו לתת ליהודים כל כך הרבה עבודה קשה כדי שיהיו עייפים מדי לקיים יחסים ולהוליד ילדים. כשזה לא הצליח, החליטו להרוג את הבנים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:14
שְׁמוֹת 1:14 — קול אליהו
הטעמים על "וימררו את חייהם" הוא קדמא ואזלא. מחמת קושי השעבוד, קדמו ואזלו אחרי 210 שנה במקום 400.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:14
שְׁמוֹת 1:14 — כתב סופר
כל התחלות קשות, אבל אדם יכל להתרגל לכל דבר, אפילו לעבודה קשה. כדי למרר את חייהם, המצרים תמיד החליפו בין התפקידים שלהם, כדי שמיד שהתרגלו לתפקיד מסויים היה להם ללמוד תפקיד חדש.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:15
שְׁמוֹת 1:15 — טעמא דקרא
חזקוני, אברבנאל, מלבי"ם, נצי"ב: פרעה עשה להם בתים כדי שהמצרים ידעו מתי קוראים להם לעזור בלידה (וילכו אחריהם ויהרגו את הילד). לכן חז"ל סוברים ששפרה ופועה היו קרובות (סוטה יא:), כמו יוכבד ומרים, כדי שיוכלו לעזור בלידת משה בלי שהמצרים ישימו לב.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:16
שְׁמוֹת 1:16 — מלבי"ם
פרעה רצה שהמיילדות יהרגו אבל לא צוה להם כי רצה שזה יהיה סודי. כשזה לא עבד, הוא בנה להם בתים כדי שבשעה שיאספו אותם ללידה הם ידעו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:18
שְׁמוֹת 1:18 — חפץ חיים
שבח המיילדות שלא התפטרו, שזה יאפשר למי שכן יקיים את דברי פרעה להחליף אותם בתפקיד.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:20
שְׁמוֹת 1:20 — דרש משה
כשמצווה קשה נעלמת אנשים בדרך כלל שמחים. המיילדות לא שמחו ולכן זכו לעושר.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:21
שְׁמוֹת 1:21 — אמת ליעקב
היראת שמים של המיילדות היא שגרמה להם לסכן את חייהם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 1:22
שְׁמוֹת 1:22 — נצי"ב
התכנית של פרעה היתה שיהיו יותר נשים יהודיות מאנשים יהודים ויצטרכו לישא את המצרים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:1
שְׁמוֹת 2:1 — נצי"ב
עמרם בכוונה נשא אשה זקנה וחכמה ממנו משבט לוי.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:2
שְׁמוֹת 2:2 — רבינו בחיי
משה נולד בז' באדר. שלשה חודשים לאחר מכן הוא ו' סיון, יום מתן תורה (וזה היום שהונח ביאור). 2 מהחודשים האלו הם חסרים, ולכן כתוב ירחים ולא חודשים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:5
שְׁמוֹת 2:5 — רשימות הגרי"ז
מגילה יג. וסוטה יב: - בת פרעה הלכה לרחוץ את הגילולים מבית אביה. רש"י: הלכה להתגייר. איך חז"ל ידעו את זה מהפסוק? חמלה על התינוק. יבמות עט. - ג' סימנים ביהודים: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. משמע שלא כן עם אינם יהודים. מזה שהיא חמלה יודעים שהיא הלכה לרחוץ מהגילולים ולהתגייר.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:7
שְׁמוֹת 2:7 — אמת ליעקב
כל ילד יש לו את הפוטנציאל להיות משה רבנו, ולכן אין להם לינוק מנכריה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:10
שְׁמוֹת 2:10 — רבינו בחיי
בתיה זכתה שהשם שהיא נתנה למשה, שתמיד הזכיר לו על ההצלה, הוא השם שה' קרא לו תמיד.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:10
שְׁמוֹת 2:10 — ספורנו
בתיה הצילה את משה כדי שבעתיד הוא יציל אחרים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:12
שְׁמוֹת 2:12 — גרי"ז סטנסיל
רש"י: משה בדק שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. ש: אם חייב מיתה, מה זה משנה? רמב"ם מלכים י:ו - עכו"ם שמכה יהודי חייב מיתה בידי שמיים, אבל אנחנו לא הורגים אותו. רש"י ב:יב - משה הרג על ידי שם המפורש. זה אומר שזה בידי שמיים. במיתה בידי שמיים, אכן יש שיקולים כמו אם יצא ממנו מישהו שיתגייר.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:14
שְׁמוֹת 2:14 — גרי"ז
כשמשה ראה יהודים רבים הוא רצה לדנם כרוצח. זה אפשרי על ידי בית דין, או על ידי מלך שיכל להרוג גם אם בית דין אינו יכל (רמב"ם רוצח ב:ד) .אז כששאלו אותו מי שמך לשר ושופט, אמרו שאתה לא מלך, ובטור בית דין יש לו רק עד אחד.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:14
שְׁמוֹת 2:14 — רבינו בחיי
עם ישראל היה ראוי לשיעבוד שלהם בגלל לשון הרע. בימי שמואל ושאול חכמים מתו במלחמה כי העם דבר לשון הרע. בימי אחאב, שעבדו עבודה זרה, לא מתו במלחמה כי לא דברו לשון הרע.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:14
שְׁמוֹת 2:14 — שפת אמת
בני ישראל היו בשעבוד בגלל עבודה זרה, ולכן משה עובר מלנסות להבין למה הם בעבדות ללמה יזכו לצאת לחירות (תרמ"א). חלק מהגאולה הוא לקבל את הסיבה לגלות (תרמ"ה).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:16
שְׁמוֹת 2:16 — מלבי"ם
הרועים לא רצו שאחרים יקחו מים כשהם לא שם. משה טען כמה סיבות למה הכללים לא שייכים לבנות של יתרו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:17
שְׁמוֹת 2:17 — חפץ חיים
משה הציל את צפורה מהרועי צאן, והיא הצילה אותו מהמלאך, שזה מראה שמעשים טובים מקבלים את שכרם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:19
שְׁמוֹת 2:19 — באר יוסף
מדרש: משה שאל את ה' למה יוסף זוכה ליכנס לארץ ישראל והוא לו. ה' עונה שיוסף זכה כי הגן על הכבוד של ארץ ישראל ומשה לא. מתי? יוסף נקרא איש עברי על ידי אשת פוטיפר וזה היה לגנאי, והוא שינה את זה לדבר טוב כשהוא קרא את עצמו עברי לשר המשקים. בנות יתרו קראו למשה איש מצרי ומשה לא מחה, וזה גרם ליתרו לחשוב מחשבות טובות על מצרים במקום על ארץ העברים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:19
שְׁמוֹת 2:19 — רבינו בחיי
משה היה שם להציל את בנות יתרו בגלל האיש מצרי. זה האיש מצרי שהציל אותם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:20
שְׁמוֹת 2:20 — אמת ליעקב
יתרו היה רגיש להכרת הטוב, ולכן זכה למשה כחתן.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:21
שְׁמוֹת 2:21 — באר יוסף
הזיווג של משה היה מושלם. משה ניצל על ידי יתרו (כשמשה לקח את הכתר של משה, יתרו הוא זה שהציע את המבחן עם הגחלים). ובנות יתרו ניצולו על ידי משה (הרועים ניסו להטביע אותם ומשה הציל אותם). גם משה וגם ציפורה הוכנסו למים וניצולו. כמו שאנחנו רואים דברים משותפים, כמו כן כל זיווג הוא מושלם וראוי, רק שלא רואים את זה תמיד. כמן כן בשאר החיים, אבל רואים את זה הכי ברור בשידוכים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:21
שְׁמוֹת 2:21 — רבינו בחיי
למרות שיתרו היה כהן לעבודה זרה, משה החליט ללכת אליו, כי א) לפרעה לא היה שליטה באדמה שלו, ב) כי היו לו 7 בנות והיה מוכן לתת אחת אליו להתחתן.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:23
שְׁמוֹת 2:23 — קול אליהו
למא אנחו כשמת המלך? א:טז - פרעה אמר למיילדות להרוג את הבנים. מדרש: נתן להם סימן לבדוק אם זה בן. ש: למה צריך סימן? ואיך התשובה שלהם שהגיעו אחרי הלידה עזרה להם אם אפשר להמית אותו אז? ת: גם מלך אכזר חייב להתנהג לפי חוקים מסויימים, ואם לא ימרדו העם. ולכן יכל רק להגיד למיילדות בסוד, ולכן הצריכו סימן לדעת לפני הלידה, ואי אפשר להרוג אותם אחרי שנולדו. אחרי שפרעה מת, וכולם עושים מה שהם רוצים בלי יראת המלך, ועדייו משועבדים בלי טעם, אנחו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:25
שְׁמוֹת 2:25 — בית הלוי
ה' ידע שבני ישראל עשו עבודה זרה רק בגלל העבדות, דבר שרק הוא יכל לדעת, ששוגג הוא רק שוגג אם לא היה עושה בכוונה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 2:25
שְׁמוֹת 2:25 — רמב"ן
למרות שהגיע הזמן להגאל, לא היו ראויים עד שהתפללו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:1
שְׁמוֹת 3:1 — באר יוסף
מדרש: ה' ראה שמשה דאג לכבש שברח, וראה שדוד אפשר לכבשים הקטנים לאכול קודם, ולכן ידע שהם ראויים להיות מנהיגים טובים. האם זה באמת המבחן הכי טוב? לפעמים מישהו במדרגה גבוהה של רוחניות לא ישים לב לצרכים הגשמיים של האנשים הפשוטים, וזה מראה שהאם ראויים. זה מלמד את כל המנהיגים והשופטים, שלא יתעייפו לשמוע את הטענות של כולם אפילו על דברים קטנים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:3
שְׁמוֹת 3:3 — טעמא דקרא
משה בדווקא מסתכל על הנס של הסנה, כי כשה' עושה נס יש מצוה לראותו (אולי כדי לספר על זה לאחרים). זה נוגע גם לנס של החוט האדום הופל להיות לבן (יומא פז.) ולראות שלחם הפנים נשאר טרי (חגיגה כו:).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:5
שְׁמוֹת 3:5 — חפץ חיים
המקום והזמן שבו אתה נמצא הוא קדוש וראוי שתעשה בו מצוות ותלמד תורה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:5
שְׁמוֹת 3:5 — נצי"ב
להסיר את הנעליים הוא סימן להסרת הגשמיות, שהוא תנאי לקבלת נבואה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:7
שְׁמוֹת 3:7 — כתב סופר
למה הלשון הכפול של "ראה ראיתי"? א) אלו שעזבו את ארץ ישראל היה להם קשה לעזוב להגיע לחוץ לארץ ולהיות במצרים. הדורות אחריהם היו בסדר במצרים, אבל עכשיו קשה להם להיות עבדים. מי שרואה אותם מתלוננים יחשוב שזה רק על השעבוד, אבל ה' קורא מחשבות ויודע שגם מתלוננים על הקושי הראשון שהיה להם. ב) יוסף עזר למצרים. היה אפשר לצפות שיהיה להם הכרת הטוב. במקום הם צערו להם. זה גם כואב. ה' ראה גם את הצער הזה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:7
שְׁמוֹת 3:7 — מלבי"ם
ה' רצה שיעבדו בפרך, אבל הצעקות היו סימן שהמצרים פוגעים בהם, וה' שמע את צעקתם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:8
שְׁמוֹת 3:8 — רמב"ן
ארץ ישראל הוא מקום טוב גם למרעה וגם לבני אדם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:11
שְׁמוֹת 3:11 — גרי"ז
איך האות של ה' (שמשה יקבל את התורה בהר הזה) עונה לשאלה איך משה יוציא את בני ישראל ממצרים? בהגדה כתוב שה' הסכים להוציא אותנו, לא על ידי מלאך או שליח. אם כן משה אומר מי אנכי? זה אמור להיות אתה ה'! לא הבטחת לאבות להוציא אותם? ולכן ה' עונה שאהיה עמך. זה אני שמוציא, רק על ידך (מדבר תוך גרונו).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:11
שְׁמוֹת 3:11 — כתב סופר
מה משה שואל כשהוא שואל איך הוא יגאל את ישראל? א) משה עניו ולכן אם הוא הבחירה הכי טובה לזה אולי אין לעם ישראל זכויות והם לא ראויים להגאל. ב) בני ישראל צריך מנהיג שיהיה להם רחמנות להם. אבל מי שיעניש את פרעה צריך לא לשים לב שצער שיהיה לבנים, נשים, וזקנים של מצרים. איך יעשה גם וגם? ג) ה' יכל לגרום לפרעה רק להחליט לשחרר את העם. אם כן למה הוא צריך את משה כשליח? ואם זה כדי להפחית את הנס, לא ראוי לשליח שמדבר יפה? אם השליח היה מדבר יפה, אנשים לא היו יודעים שזה נס. כשהשליח כבד פה כמו משה, כולם יודעים שזה נס.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:11
שְׁמוֹת 3:11 — כתב סופר
משה שואל מי "אנכי" כי אלך אל פרעה. ה' אמר לאברה שהוא יעניש מי שישעבד אותנו (גם את הגוי אשר יעבודו דן "אנכי"). ה' אומר ליעקב ש"אנכי" אחזיר את העם ממצרים לארץ ישראל. אז מה קרה שה' לא יעשה את זה בעצמו? ה' משחרר אותם מוקדם, ולא בגלל הזכויות שלהם, ולכן הוא יכל לקיים את דבריו עם שליח. אבל בגלל שהוא עושה את זה מוקדם, יהיה להם הכרת הטוב ויקבלו את התורה שלו, כי "אנכי" ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:11
שְׁמוֹת 3:11 — משך חכמה
ה' משרה שכינתו רק למי שעניו ושפל (כמו משה והר סיני).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:11
שְׁמוֹת 3:11 — שפת אמת
משה ידע שבאמת ה' אחראי על הכל, וזה לא באמת משה שיגרום לפרעה לשחרר את העם. אבל רצה לדעת שזה כולו מה' ושלא יוכל להתקלקל על ידי הכשלונות שלו. זה היה המקור של הענוה שלו (תרל"ב).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:12
שְׁמוֹת 3:12 — כתב סופר
איך ה' יכל לתת סימן על העתיד? לבני ישראל היה תכונה אחת טובה: הכרת הטוב. הראיה: לא מרדו נגד מצרים (למרות שהיו 600,000 אנשים). לא ברחו בזמן מכת חושך (ולא נקמו להם אז). למה? כשהגיעו למצרים היו נחמדים להם. ולכן התורה מצווה (דברים כג:ח) לא לשנוא את המצרי בגלל זה. עם כזה ודאי יהיה לו הכרת הטוב לקבל את התורה אחרי שיוציא אותם ממצרים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:12
שְׁמוֹת 3:12 — רמב"ן
ה' נותן 2 סימנים, אחד שהעם יאמין, ואחד שמשה יאמין שה' יעזור.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:12
שְׁמוֹת 3:12 — ספורנו
עם ישראל היו ראויים לגאולה כי אם היו חופשיים היו מקבלים את התורה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:13
שְׁמוֹת 3:13 — רמב"ן
לשאול את השם של ה' הוא לשאול אם ה' יגאל אותם עם רחמים וניסים או דרך הטבע.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:14
שְׁמוֹת 3:14 — כתב סופר
מדרש רבה: בהתחלה ה' רצה שמשה יספר להם על גלות בעתיד (כי שחרר אותם מוקדם) ומשה שכנע אותו לא לספר להם כעת. למה רצה להזכיר? כי לכאורה חסר לבני ישראל אמונה, והמצרים והחרטומים האמינו שזה ה'. פרעה היה מאמין (ובסוף כן מאמין) אם ה' לא היה מכביד את לבו. רק בני ישראל אל מאמינים בכל האותות. למה? ה' אמר לאברהם שזה יהיה 400 שנה, ואברהם ספר ליצחק שספר ליעקב שספר לשבטים. הם האמינו ב100% במסורה. לכן אם מישהו מגיע ואומר להם שעוזבים, לא יאמינו כי זה נגד המסורה. לכן ה' רצה לומר להם שהמסורה אמיתית, רק ששאר הגלות יהיה בעתיד. ומעצם זה שהאמינו כל כך במסורה ידע שיקיימו את התורה - כי היה להם אמונה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:16
שְׁמוֹת 3:16 — משך חכמה
ה' שקל את העבודה זרה שלהם נגד העבדות שלהם והכריז לגאול אותם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:16
שְׁמוֹת 3:16 — רמב"ן
ידעו שמשה לא רק מזכיר את המסורה, כי גדל בארמון ולא שמע את זה שם.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:18
שְׁמוֹת 3:18 — רבינו בחיי
ה'לא אמר למשה לבקש רק 3 ימים כהערמה, אלא כדי להכניס את ישראל לעולם המצוות בשלבים.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:18
שְׁמוֹת 3:18 — רשימות הגרי"ז
מופלא איך 2 אנשים שהמלך לא מכיר יכולים לבוא להגיד לו לשחרר 600,000 אנשים שהם עבדים בשבילו. משה רק טען שפרעה יאמין בה' ושהוא א-להי ישראל. אולי אחר כך יבקש לשחררם. משה טען וגם בזה פרעה כפר.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:19
שְׁמוֹת 3:19 — גרי"ז
רמב"ם תשובה ה - ידיעה היא סתירה לבחירה חופשית. אבל הידיעה של ה' היא שונה מידיעה שלנו, וכך זה אפשרי שהוא יודע ועדיין יש לנו בחירה. "לא מחשבותי כמחשבותיכם". אחרי המכה של ברד, ה' מכביד את לב פרעה, ולכן גם ברמה שלנו אנחנו יודעים את זה כבר.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:21
שְׁמוֹת 3:21 — באר יוסף
למה הנשים בקשו את התכשיטים ולמה אחר כך שמו את זה על הילדים שלהם? ה' ידע שפרעה יפתח את האוצרות שלו כדי לשחוד את הגברים להצטרף איתו לרדוף אחרי בני ישראל, וכך כשיטבעו בים כל הזהב הזה יהיה עם הגופות שלהם, ולכן הגברים יקבלו את כל הזהב הזה ואת כל הבגדים האלו. דווקא הנשים והילדים צריכים בגדים עכשיו, כי הם לא היו אלו שרדפו אחרי בני ישראל.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 3:22
שְׁמוֹת 3:22 — רבינו בחיי
הכלים של כסף וזהב היו מתנה גמורה (ראיה מפסוקים בנ"ך ש"שאל" הוא לפעמים לשון מתנה).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:2
שְׁמוֹת 4:2 — ספורנו
הסימנים שמשה נתן היו ראיה שה' ממית ומחיה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:3
שְׁמוֹת 4:3 — בית הלוי
למה ה' הראה לו נחש? הנחש נושך בלי הנאה לו. פרעה לא שעבד אותם בגלל התועלת של חסכון בכסף, אלא רק בגלל שנאה (ולגרום להם לא לקיים מצוות).
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:3
שְׁמוֹת 4:3 — מלבי"ם
משה הוא מקור לרוחניות. כשהמטה יוצא מידו זה הופך להיות נחש כי הוא כבר לא מושפט על ידו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:6
שְׁמוֹת 4:6 — מלבי"ם
מי שלא עוזר הוא שותף למי שהורס.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:13
שְׁמוֹת 4:13 — רמב"ן
משה היה כזה עניו שהוא חשב שהוא הכי לא מתאים לבוא לדבר אל פרעה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:19
שְׁמוֹת 4:19 — משך חכמה
משה ידע שאין לו חיוב לכנס לסכנה, ולכן לא מל את בנו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:22
שְׁמוֹת 4:22 — בית הלוי
למה להזכיר שיעקב קנה את הבכורה בהקשר של הדיבור עם פרעה? כשיעקב קנה את הבכורה, הוא הסכים שצאצאיו יהיו העבדים, אבל גם יהיו אלו שיעבדו את ה' ויקריבו קרבנות.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:22
שְׁמוֹת 4:22 — מלבי"ם
ה' לא רצה שפרעה ישחרר את היהודים בגלל הכרח אלא מתוך רצונו. ולכן הכביד את לבו שיגיע למצב הזה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:23
שְׁמוֹת 4:23 — בית הלוי
איך פרעה חטא אם ה' הכביד את לבו? פרעה לא רצה לשלחם ועשה רק כדי להפסיק את המכות. ה' הכביד את לבו לתת לו את האפשרות לשלחם לא כדי להפסיק את המכות אלא לשלחם רק אם זה רצונו.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:24
שְׁמוֹת 4:24 — רבינו בחיי
צפורה עשתה את המילה כי או שמשה לא היה שם או שהיה חולה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 4:31
שְׁמוֹת 4:31 — אמת ליעקב
בני ישראל לא יכלו אפילו לחשוב שפרעה לא ישחרר אותם בגלל הכרת הטוב שלו ליוסף.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 5:10
שְׁמוֹת 5:10 — קול אליהו
אמרו להם "קחו" קש לעצמכם כי כמות המלבנים לא נפחתה. קחו לשון של קניו. זאת אומרת: עדיף לכם לקנות קש מלחכות אם תמצאו בחינם, כי הכמות לא נפחתה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 5:13
שְׁמוֹת 5:13 — מלבי"ם
פרעה אמרו שהם יכולים לקחת את התבן, אבל המצרים עצרו אותם והענישו אותם, ולכן מגיע להם עונש.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 5:17
שְׁמוֹת 5:17 — כתב סופר
פרעם אמר שהם עצלנים ולא רצו לעבוד. זה הטענה התמידית של עמי הארץ נגד התורה ותלמידי חכמים שלומדים תורה. הם אומרים שהם לא לומדים לשם שמים ורק בחרו בזה כי הם עצלנים מדי בשביל עבודה אחרת.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 5:21
שְׁמוֹת 5:21 — טעמא דקרא
פרעה עשה את הכל על פי העצה של "עבדיו" (כמו כן בט:ל, ט:לד, וי:א). ולכן הם מוזכרים בפירוש כחלק מהעונש (של צפרדע, ערוב, וארבה). הם יזמו שפרעה ירדוף אחרי בני ישראל בבשלח. ומוזכרים בפירוש שנענשו בסוף וזאת הברכה.
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת 5:22
שְׁמוֹת 5:22 — שפת אמת
משה כמנהיג החליט שהו אשם והוא עשה תשובה (תרל"ז).
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:2
וָאֵרָא 6:2 — באר יוסף
למה הפסוק מתחיל בלשון קשה (וידבר) עם דין/משפט (א-לוהים) ומסיים עם לשון רך ורחמים? משה שואל את ה' למה הוא כל כך קשה לעם ישראל, ה' מתחיל לענות בנזיפה שהאבות לא הקשו לו (רש"י), אבל אחרי שה' הזכיר לו את האבות הוא זכר את הברית שלו איתם ולכן שינה לרחמים.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:2
וָאֵרָא 6:2 — רמב"ן
ה' אמר למשה שהאבות לא שאלו מה שמו, וזה היה תוכחה למשה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:3
וָאֵרָא 6:3 — שפת אמת
קבלנו עשר לשונות של תפילה מהמכות, כי כל צער ויאוש הוא הכנה לתפילה. ולכן מזכירים גאולת מצרים לפני שמונה עשרה, כמו שאומרים "מן המצר" (תרל"ג).
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:6
וָאֵרָא 6:6 — באר יוסף
משה חשב שכל מה שה' אמר לו הוא כדי לשכנע את פרעה, אבל ה' עונה לו עם הרבה יותר למסור לבני ישראל. אפילו אם פרעה יסכים, אם יצטרכן לנטוש את העבודה זרה שלהם כדאי לעזוב את מצרים, בני ישראל לא מעוניין ויצטרך שכנוע. ולכן ה' גרם לתנאיים כל כך גרועים, שירצו לצאת גם אם יצטרך לעזוב את העבודה זרה שלהם.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:6
וָאֵרָא 6:6 — כתב סופר
ד' לשונות הגאולה לא אומרים אותו דבר אלא כל אחד שונה. א) והוצאתי - מההרגש הלא נעים שהחזירו טוב עם רע. ב) והצלתי - מעבודה קשה. ג) וגאלתי - במקום לשכנע את פרעה לשחרר אותנו ונהיה משעובדים לו (כמו שכתוב בהגדה), הוא נאלץ לשחרר אותנו ולא חייבים לו כלום. ד) ולקחתי - המטרה של הכל הוא שנהיה עבדים לה' ולא לפרעה. ירושלמי פסחים י:א - בגלל שהאחרון הוא העיקרי, ולכן אומרים את ההלל הארוך על האחרון.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:6
וָאֵרָא 6:6 — משך חכמה
כל לשון גאולה הוא להנצל מסכנה אחרת, וזה מתאים למצווה אחרת של פסח.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:6
וָאֵרָא 6:6 — נצי"ב
הזרוע נטויה של ה' הוא שלא אפשר לפרעה לחשוב לנוח ולהתארגן ולתקוף את בני ישראל בין כל מכה ומכה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:6
וָאֵרָא 6:6 — נצי"ב
זה דווקא יין שמתאים לכל לשון של גאולה, כי היין משנה מי אתה כבן אדם.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:6
וָאֵרָא 6:6 — שפת אמת
המטרה העיקרית של הגאולה הוא לדעת שה' הוציא אותנו. כששוכחים את זה, מגיעים למצבים רעים עד שנלמד את הלקח, וכך אפשר לסיים את הגלות שלנו (תרל"ד). לאהוב יהודים אחרים הוא חלק מלקבל עול מלכות שמים. אם רצונו הוא רצונך תרצה שגם אחרים יצליחו, כמו אנשים שהם חלק מאותה קבוצה (תרמ"ג).
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:8
וָאֵרָא 6:8 — ספורנו
אם רואים את ההגשמה של ד' לשונות הגאולה, יהיה לך את האמונה להיות ראויים לראות את ההגשמה של החמישי, להגיע לארץ ישראל.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:9
וָאֵרָא 6:9 — אמת ליעקב
עם ישראל התייאש כי חשבו שפרעה רק משעבד אותן בגלל ה', ועכשיו אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו".
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:10
וָאֵרָא 6:10 — רמב"ן
משה קבל נבואה שלימה, ולא רק רמזים.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:12
וָאֵרָא 6:12 — רמב"ן
משה היה במדרגה גבוה בעיני מצרים, וזה היה מידה כנגד מידה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:12
וָאֵרָא 6:12 — שפת אמת
אם תקבל עול מלכות שמים לא יהיה לך עולים אחרים. אם לא תוכל לקבלו עכשיו, זה שאתה רוצה לקבלו ומתאווה לכך הוא התחלה טובה (תרנ"ד).
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:14
וָאֵרָא 6:14 — נצי"ב
הגדלות של משה היה בגלל העבודה שלו, ולא בגלל הייחוס שלו בשבט לוי.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:14
וָאֵרָא 6:14 — רבינו בחיי
הסיבה שמציגים עכשיו את הייחוס של משה הוא שזה היה הזמן לגאולה, והתורה מציגה את הייחוס של העם להפריד ביניהם ובין המצרים.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:20
וָאֵרָא 6:20 — דרש משה
ההורים של משה מוזכרים רק אחרי שברור שמשה ישתמש בכשרונות שלו לטובה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:20
וָאֵרָא 6:20 — מלבי"ם
התורה מדגישה מי שחשוב ומדלג על מי שפחות חשוב. זה מסביר מי שמוזכר כאן עם שנים וסיפור רקע.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:26
וָאֵרָא 6:26 — באר יוסף
רואים בפשט שמשהו ואהרן היו ענוים וצדיקים, שמשה סירב את תפקיד הקרוב ואהרן שמח באמת להיות העוזר של משה. אבל כשהפסוק כתב "הוא משה ואהרן" זה מוסיף לומר לנו שהם נשארו כך אפילו אחרי שהיה להם את התפקיד, והכח לא שינה אותם ואת דעתם.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:26
וָאֵרָא 6:26 — כתב סופר
הפסוק כותב אהרן ואז משה, והפסוק השני כותב משה ואז אהרן. רש"י מסביר ששקולים היו. א) כדי לדבר אל בני ישראל, אהרן יותר טוב, אבל כדי לדבר אל פרעה, משה יותר טוב. ב) משה היה ברמה יותר גבוהה של נבואה, אבל הוא היה לבד במדבר, אבל אהרן היה במצרים ותמיד הכאיב לו לראות השעבוד, והשכינה שורה רק בשמחה (שבת ל:). הפסוק מלמד אותנו שהיו שקולים בעיני ה', שאהרן במדרגה שלו הצליח לקבל רמה מסויימת של נבואה, אבל במדרגה שלו שזה היה באותה רמה של משה, ואין להשוות אחד לשני.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:26
וָאֵרָא 6:26 — כתב סופר
הפסוק כותב אהרן ואז משה, והפסוק השני כותב משה ואז אהרן. רש"י מסביר ששקולים היו. השל"ה שואל שמשה הוא אכן הנביא הכי גדול (פסוק בדברים ואחר מהעיקרי אמונה) ועונה שזה בסוף, אבל בזמן הפסוק הזה היו שקולים. ש: למה שמשה נבחר להיות המנהיג במקום אהרן? ת: אהרן היה פחות בזמן שמשה נבחר, אבל אחרי ששמח עבור משה, והלך איתו לתרגם את דבריו, הוא נעלה ונהיה שקול למשה מאז.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:26
וָאֵרָא 6:26 — מלבי"ם
השם של אהרן מופיע ראשון לגבי לספר להם (בני ישראל). השם של משה מופיע ראשון לגבי לדבר אל פרעה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:26
וָאֵרָא 6:26 — רשימות הגרי"ז
ברכות מא. (לגבי ז' מינים) - מה שמוקדם פסוק יש לו יותר חשיבות (קדימות לברכה). למה? אפילו אם הם שקולים חייבים לכתוב אחד לפני השני! ת: אין "הכרח" בתורה. ראיה: רש"י - כתוב משה ואהרן וגם אהרן ומשה לומר ששקולים. מזה רואים שאם לא כתוב כך הם לא שקולים.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 6:36
וָאֵרָא 6:36 — דרש משה
אפילו אם בהשוואה למשה אהרן היה פחות, הוא היה שווה לו בזה שצריכים אותו והגשים את הפוטנציאל שלו.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:1
וָאֵרָא 7:1 — גרי"ז
רש"י: ה' מנה את משה להיות שופט כדי להעניש את פרעה. כי המכות לא היו כדי לשחרר את העם. בלך לך ה' הבטיח "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו". עדיות פרק ב - המכות היו ה"משפט" של מצרים. לכן כל מכה מענישה פרעה, עבדיו או עמו.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:1
וָאֵרָא 7:1 — שפת אמת
ה' גרם שפרעה יכבד את משה, וזה ראיה שה' הוא מלך הכבוד האמיתי, שמאפשר לאחרים להיות מלכים. מלך בשר ודם ידאג יותר מדי להפסיד את המלכות שלו ולכן נמנע לתת כבוד לאחרים (תרל"ה).
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:3
וָאֵרָא 7:3 — חפץ חיים
לא היה מחסום לפרעה לעשות תשובה, רק שלא קבל עזרה מן השמים כדי לעשות תשובה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:3
וָאֵרָא 7:3 — מלבי"ם
אות הוא שינוי בטבע שמסמל משהו. מופת הוא משהו מדהים. בני ישראל האמינו בה', אז להם זה היה אות. פרעה לא האמין בה', ולכן בשבילו זה היה מופת.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:3
וָאֵרָא 7:3 — משך חכמה
מצרים בזמנו היה הכי מחונך, מאורגן ומשוכלל.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:3
וָאֵרָא 7:3 — רבינו בחיי
הסנה היה משל לפרעה שהקשה את לבו ולא מקשיב, כמו שהסנה בוער ואיננו נשרף.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:3
וָאֵרָא 7:3 — רמב"ן
פרעה התחיל עם בחירה חפשית, וזה נלקח ממנו כדי שימות בלי שיעשה תשובה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:3
וָאֵרָא 7:3 — ספורנו
המטרה של ט' המכות הראשונות הוא לגרום לפרעה להכיר את ה'. לא נמנע ממנו התשובה, רק את היכולת לשחרר את העם כדי להמנע מענישה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:6
וָאֵרָא 7:6 — כתב סופר
למה לומר שמשה עשה כמו שצוה ה' ולהזכיר עכשיו את הגילים שלהם? לא חפשו כבוד, ועשו רק כי כך ה' צוה. הראיה: כבר היום בני 80 ו83. גם יודעים שמשה לא רצה את הכבוד (שסירב כמה פעמים). אבל זה מזכיר את הגיל של אהרן להראות שהוא לא עשה בגלל כבוד, ואפילו היה מוכל להיות רק המתרגם, ועשה את הכל עבור ה'.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:7
וָאֵרָא 7:7 — ספורנו
משה היה זקן בזמן תחילת השליחות שלו, אבל עדיין קיים את התפקיד שלו בזריזות.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:9
וָאֵרָא 7:9 — באר יוסף
אם היועצים של פרעה יכלו לעשות נחשים מהמטה שלהם, למה ה' בחר בזה כסימן? ה' רצה לרמוז למצרים שאמנם שה' הכריז על השעבוד לעם ישראל, הם היו אכזריים מדי (שהשליכו את הבנים ליאור) ועליהם להיות יותר כמטה, שלא מכה יותר, ופחות כנחש, שנושך אפילו שאין לו הנאה מזה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:9
וָאֵרָא 7:9 — ספורנו
האותות הצליחו לשכנע את עם ישראל שה' שלח את משה ולשכנע את פרעה שה' הוא הא-לוהים האמיתי היחידי.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:11
וָאֵרָא 7:11 — מלבי"ם
החרטומים עשו אחיזת עיניים להדמות כאילו שינו את המטה שלהם לנחש, אבל לא באמת עשו את זה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:17
וָאֵרָא 7:17 — רבינו בחיי
המים נהיו לדם, ולא רק במראה, אלא גם בטעם וריח.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:18
וָאֵרָא 7:18 — מלבי"ם
המטרה של ג' המכות הראשונות היה ללמד את פרעה שה' קיים, ובשביל זה היה מספיר להכות רק את הנילוס. אבל משה רצה להעניש את כולם ולכן כל המים בכל מקום נהיה לדם. החרטומים עשו את זה על מים שלא יכלו לשתות.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:18
וָאֵרָא 7:18 — טעמא דקרא
למה הדגיש שהדגים מתו? להראות שהמים באמת הפכו לדם, ולא סתם מראה אדום.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:20
וָאֵרָא 7:20 — בכור שור
המים לא השתנו לדם לעולם, אלא רק זמני, אבל זה גרם לדגים למות והמים הסריחו ולא יכלו לשתות אותו. ולכן החרטומים יכלו למצוא אחר כך מים כדי לשנותו לדם, כי זה נהיה לדם רק זמני. ולכן כי יכלו לעשות אותו דבר, פרעה לא השתכנע.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:22
וָאֵרָא 7:22 — אמת ליעקב
אין כישוף היום כי אנחנו פחות טובים בתורה ולא צריכים אל זה כדי לבלבל אותנו.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:22
וָאֵרָא 7:22 — רבינו בחיי
איפה החרטומים מצאו מים לשנות לדם? א) רק היאור נהיה לדם ולא שאר המים (הוא חושב שזה לא התשובה הנכונה). ב) רק מים גלויים הוכו (לא מה שחופרים). ג) רק דימו לעשות את זה, וקודם הוכה היאור והם עשו את זה למים אחרים שטרם הוכו. או ד) היאור ושאר המקורות הוכו בשלבים.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 7:24
וָאֵרָא 7:24 — רבינו בחיי
הרב סעדיה גאון: אי אפשר ללכת 7 ימים בלי לשתות. לכן המכה היתה על מים רגילים והם שתו מי מלח.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:2
וָאֵרָא 8:2 — דרש משה
מיד אחרי שה' הוכיח את משה הוא שבח אותו.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:2
וָאֵרָא 8:2 — טעמא דקרא
בשם אביו הסטייפלר: הרמב"ן כתב שהיה רק צפרדע אחד, וכל פעם שהכו אותו הכפיל את עצמו. למה לא הפסיקו? כך מדת הכעס. במקום לתת למצב להרגע, גורמים לעוד כעס.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:5
וָאֵרָא 8:5 — רבינו בחיי
רש"י: משה יתפלל מיד להסיר את המכה בשעה שפרעה יבחר. רמב"ן: משה יתפלל בשעה שפרעה יבחר והתפילה תצליח מיד. הפשט יותר נראה כמו רש"י.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:5
וָאֵרָא 8:5 — רמב"ן
פרעה בחר ב"מחר" עבור סוף המכה כדי לתת את הזמן הכי קצר.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:5
וָאֵרָא 8:5 — טעמא דקרא
רמב"ן: פרעה חשב שמשה ידע שהמכה עומדת להסתיים, ולכן ביקש שיסתיים מחר כדי לנסות אותו. למה שיחשוב כך? במיוחד שמשה לא הגיע אליו אלא פרעה שלח עבורו - אז למה שיחשוב כך? הוא חשב שמשה יגיד שהמכה תסתיים כשישלח את בני ישראל, ואין לו לשנות את דעתו. אבל אחרי שמשה שאל מתי רוצה שיגמר, הוא חשב שמשה ידע את קיצו ורצה לנסותו.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:14
וָאֵרָא 8:14 — בכור שור
החרטומים לא ניסו לעשות את המכה של הכינים, אלו להגן נגדו שזה לא יפעל. לעשות את זה בעצמם לא יראה אם זה מה' (אולו גם הם וגם משה עושים מכישוף). אבל להחזיר את הכינה כמו שהיה יראה שזה כישוף ולא מה'. כשלא הצליחו הכריזו "אצבע א-לוהים היא".
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:15
וָאֵרָא 8:15 — מלבי"ם
החרטומים חשבו שהכינים הגיעו מהאלוהים שלהם, כי זה הגיע בלי התראה, ואחרי שאמרו את זה החזיקו כך את דעת פרעה לסרב למשה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:15
וָאֵרָא 8:15 — רמב"ן
פרעה הפסיק לקרוא לחרטומים כי הודו שה' עשה את הניסים ולא אהרן.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:17
וָאֵרָא 8:17 — באר יוסף
למה ערוב הוא על שם הערבוב של החיות, ולא על שם החיות (כמו שאר המכות)? המכה כוללת בעלי חיים ממזגי אוויר שונים, ולכן החידוש היה הערבוב. הפסוק מדגיש גם הנזק לאדמה, כי כל בעל חיים הגיע ממזג האוויר שלו, והשינוי הפתאומי קלקל את האדמה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:19
וָאֵרָא 8:19 — נצי"ב
כל המכות חוץ מחושך לא השפיעו אפילו על החוטאים שבישראל כדי לא לגרום לאנשים לחשוב שזה מכה.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 8:22
וָאֵרָא 8:22 — מלבי"ם
יש שתי סיבות לא לשחוט את הצאן במצרים: א) מסוכן לשחוט את האלוהים שלהם בפני עיניהם. ב) זה לא יושר וכבוד לעשות את זה לאלוהים שלהם בפני עיניהם.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:14
וָאֵרָא 9:14 — קול אליהו
למה הברד הוא "כל" מגפות ה'? יש לה' אש, רוח ומים. סדום הותקף על ידי אש, המבול היתה עם מים, ומגדל בבל הותקף עם רוח. מצרים הותקף עם כולם: דם וצפרד עם מים, ארבה עם רוח, שחין עם אש (הכבשן). הברד כולם ביחד: מים ממולא באש, והרעש בפסוק הוא מהרוח.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:14
וָאֵרָא 9:14 — רבינו בחיי
הברד כלל הרבה מכות על בני אדם ובעלי חיים, כולל הרס של מקורות מזון (וכמה מהם לעולם), ולכן זה נקרא "כל מגפותי".
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:22
וָאֵרָא 9:22 — גרי"ז
הברד נפל רק על אדם, בהמה, או עשב, לא בכל מקום. לא ירד בבתים לא בגלל שהבית מגן, אלא כי הנבואה לא אמרה שיגיע לשם.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:27
וָאֵרָא 9:27 — רבינו בחיי
פרעה הודה ועשה וידוי על עצמו (שכפר בה') ועל עמו. מלך יכל להוכיח אותם ולדברן אותם בדרך הישר.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:30
וָאֵרָא 9:30 — מלבי"ם
אנשים מפחדים רק כשיש להם מה להפסיד. ה' גרם לברד להשאיר קצת אוכל כדי שהארבה יהיה להם גם לאיום.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:33
וָאֵרָא 9:33 — דרש משה
זה שהברד עצר באמצע האוויר הוא לא יותר נס מזה שנפל בכלל וכל הטבע בכלל.
וָאֵרָא
וָאֵרָא 9:33
וָאֵרָא 9:33 — דרש משה
ה' הסיר את הארבה ממצרים מיד. כמו כן, עלינו לקיים את מצוותיו לגמרי, בלי דיוקים וסברות.
בֹּא
בֹּא 10:1
בֹּא 10:1 — באר יוסף
ה' מזהיר את משה שפרעה יפסיק להיות נחמד אליו, כי ה' מכביד את לבו כדי להעניש אותו (כדי שדורות האחרים ידברו על איך שה' התעלל בפרעה).
בֹּא
בֹּא 10:1
בֹּא 10:1 — כתב סופר
למה דוקא בארבה כולם ידעו שזה ה'? מי שרוצה לכפור היה אומר שמשה עושה הכל לבד. אבל להכביד את לב פרעה זה רק על ידי ה'. עד עכשיו יכל פרעה להכחיש את הכל. אבל אחרי ארבה, שאין אוכל בכלל למצרים, אפילו עבדיו אומרים לו, ולכן ודאי שה' הכביד את לבו. לכן מסתכל זה ברור שהוא מה', ולכן הכל היה מה'.
בֹּא
בֹּא 10:2
בֹּא 10:2 — בכור שור
בשביל הארבה הפסוק מדגיש החובה לספר את זה לדורות בעתיד, כי לפעמים יגיע הארבה וטבעי לומר "זה לא ארבה, אם הייתם רואה..." (זה פותר מנין נאמר למשה על ארבה בעתיד, כי ארבה כן הגיע ביואל פרק א').
בֹּא
בֹּא 10:2
בֹּא 10:2 — באר יוסף
חלק מהמצוה הוא לדבר על איך שה' התעלל בפרעה. א) פרעה אמר למשה לא לראות את פניו, ואז פרעה הצטרך ללכת לחפש את משה. ב) המצרים הבינו שהם גרמו לעצמם שעם ישראל גם יצא וגם יקחו את ממונם. ג) פרעה חשב את עצמו לאלוהים כי פרנס את עמו, ועכשיו הוא כבר לא יכל. ד) אחרי ברד המצרים יצאו לשדה וחזרו בשמחה כי ראו שעדיין יש להם אוכל. זה היה רק לזמן קצר כי אז הארבה הגיע ואכל את הכל. התנוחה הקצרה היתה מידה כנגד מידה, כמו כל פעם שפרעה הסכים לשלחם ואז שינה את דעתו.
בֹּא
בֹּא 10:3
בֹּא 10:3 — גרי"ז
כל המכות עד ארבה, נאמר לפרעה לשלוח את העם. עכשיו אומרים לו "עד מתי מאנתם". רמב"ם תענית - מקבלים עונש אם הולכים עם ה' "בקרי" (במקרה, לא לשים לב לחזור בתשובה כשדבר רע קורה לנו). משה אומר לפרעה שהוה נענש גם על זה.
בֹּא
בֹּא 10:3
בֹּא 10:3 — מלבי"ם
פרעה קבל שה' הוא א-להים, רק שהוא חשב שהוא גם אלוהים, ולכן קבל עונש מארבה, אחד מהבריות הקטנות של ה'.
בֹּא
בֹּא 10:7
בֹּא 10:7 — באר יוסף
למה המצרים מגיעים לפרעה דוקא אחרי ארבה? ולמה המשל למוקש? אחרי כל מכה, המכה סרה והחיים המשיכו. אבל אחרי ארבה, לא היה להם אוכל ולא יצמח שוב לעוד שנה, והזה השאיר רושם להרבה זמן. היה להם אוכל באוצרות, אבל לא בשדה, לכן לא הרגישו את זה עדיין אבל ירגישו את זה אחר זמן, כמו מוקש שלא מזיק מיד, אלא כשמישהו נוגע בו לאחר זמן.
בֹּא
בֹּא 10:8
בֹּא 10:8 — מלבי"ם
עבודה זרה לעבוד את הפועל הטוב הוא רק ע"י בני אדם, והעבודה של הפועל רע הוא על ידי קרבנות (בלי נשים וילדים), ולכן פרעה אמר לשלוח או הם או הם.
בֹּא
בֹּא 10:9
בֹּא 10:9 — באר יוסף
כל חג הוא בתאריך מסויים, אבל משה מבקש חג ביום לא מסויים. כשמישהו מביא קרבן, הוא נאסר במלאכה באותו יום, כמו בחג. ולכן הצריכו גם את הילדים, כדי לחגוג את החג ביחד.
בֹּא
בֹּא 10:10
בֹּא 10:10 — באר יוסף
פרעה השתמש בארבה כראיה שבני ישראל לא מתכוונים לחזור אחרי שלשה ימים. אם הארבה יאכל את כל האוכל, לא יהיה אוכל גם לבני ישראל. אפילו אם יש אוכל בגושן, המצרים יקחו אותו. זה שלא אכפת להם הוא סימן שלא מתכוונים לחזור.
בֹּא
בֹּא 10:11
בֹּא 10:11 — כתב סופר
משה כבר אמר שנלך בבנינו ובבנותינו, ופרעה אמר שאתם וילדיכם, בלי להזכיר את הנשים. למה לא להזכיר אותם? הוא ידע שהנשים לא יהיו השוחטים, והסיבה היחידה בשבילם שם הוא לטםל בבנים שיהיו שם. והוא רצה להשאיר את הילדים מאחור כדי שלא יברחו מהמדבר. לכן אין צורך בכלל בנשים (ויתר מזה: צריכים את הנשים לטפל בכל הילדים שהשאירו במצרים).
בֹּא
בֹּא 10:14
בֹּא 10:14 — כתב סופר
ביואל כתוב שהיה ארבה שלא היה כמוה בהסטוריה. איך? פעם הראשונה שמרגישים אי-נעימות הוא הכי גרוע, אפילו אם זה היה קטן ביחס למקרה יותר גדול אחר כך. אפילה שהיה יותר בכמות ממצרים, באיכות הצער היה פחות.
בֹּא
בֹּא 10:14
בֹּא 10:14 — רשימות הגרי"ז
מסוף מכת ארבה עד היום, ארבה לא אוכל את הצומח במצרים. זה נס שעלינו לדבר עליו מבחינת "שיחו בכל נפלאותיו" (רמב"ן). בתשי"ט, מושב קוממיות שמר את השמיטה והיישובים והקיבוצים לידם לא שמרו, ואפילו אמרו להם שהם מאחרים לנטוע לשנה שאחרי שמיטה. הגיע ארבה ואכל את של אחרים ורק של מושב קוממיות לא נאכל כי לא הצמיח עדיין. הרב מבריסק אמר ע"פ הרמב"ן הזה שיש חובה לספר את המעשה הזה.
בֹּא
בֹּא 10:21
בֹּא 10:21 — בית הלוי
לכל מצרי היה "חוב" של חשך המגיע לו אישית, וכשה' עשה את מכת חושך, כל מצרי קבל גם את העונש הזה המגיע לו.
בֹּא
בֹּא 10:22
בֹּא 10:22 — אמת ליעקב
ה' עשה מכת חושך כדי להרוג את היהודים שהיו מונעים יהודים אחרים מלצאת ממצרים.
בֹּא
בֹּא 10:24
בֹּא 10:24 — בית הלוי
פרעה חשב שה' ציווה רק לאנשים, ומשה הוא זה שמבקש עבור הילדים והבעלי חיים. לכן כשפרעה נכנע לשלחם, הוא רצה להראות שהוא זה שבוחר, ולכן תלה שליחת הילדים בהשארת בעלי החיים מאחורה.
בֹּא
בֹּא 10:29
בֹּא 10:29 — ספורנו
משה לא יראה את פרעה שוב... בחיים. (לא כמו רש"י שכתב שלא יראה אותו בארמון של פרעה).
בֹּא
בֹּא 11:1
בֹּא 11:1 — רמב"ן
היה לה' לדבר עם משה כשהיה עדיין בבית פרעה, כדי לאפשר שמשה יקיים את ההבטחה שלו לא לראות את פרעה שוב.
בֹּא
בֹּא 11:2
בֹּא 11:2 — אמת ליעקב
ה' שמר את ההבטחה שיצאו ברכוש גדול, למרות שהוציא אותם לפני 400 שנה.
בֹּא
בֹּא 11:2
בֹּא 11:2 — קול אליהו
ברכות ט. - ה' ביקש ממשהו לבקש מבני ישראל לבקש כסף וזהב מהשכנים במצרים כדי שאברהם לא יגיד שה' לא קיים את הבטחתו. וזה משווה אותם לאסיר שנאמר לו שיצא לחרות בקרוב ויהיה עשיר והוא עונה שהוא מוותר על העשירות אם יצא יותר מוקדם. ש: יש לה' לקיים את דברו אפילו אם אברהם לא יטען עליו? וההשוואה לאסיר לא טוב כי אם האסיר יכל לצאת עכשיו וגם להיות עשיר, כן ירצה? ת: הגאולה האמיתית היא בקריעת הים, כשמענישים למצרים על הילדים שהשליכו ליאור. זה גם חלק מההבטחה של ה'. זה יקרה רק בעוד כמה ימים, ולכן הכסף וזהב עכשיו הוא רק בגלל ההבטחה לאברהם.
בֹּא
בֹּא 11:2
בֹּא 11:2 — מלבי"ם
עם ישראל שאלו את הכלים מהמצרים, אבל כשגרשו אותם, המצרים מחלו (גם בני ישראל השאירו במצרים בתים ושדות שיכולים לשלם על הכל). שאלו גם מיהודים אחרים כדי שהמצרים לא ישימו לב.
בֹּא
בֹּא 11:2
בֹּא 11:2 — נצי"ב
עם ישראל עזרו למצרים בזמן מכת חושך, ונהיו "חברים" כדי שכשבקשו לשאול כלי כסף וזהב הם הסכימו.
בֹּא
בֹּא 11:2
בֹּא 11:2 — רבינו בחיי
הם לא שאלו את הכלים (שאם כן זה גנבה), אלא קבלו כמתנה גמורה, קיום של שליחת העבד עם הענקה.
בֹּא
בֹּא 11:2
בֹּא 11:2 — רשימות הגרי"ז
לשון "נא" הוא בקשה ולא מצוה. ה' צוה למשה לבקש מבני ישראל לאסוף את הזהב והכסף (לקיים את ההבטחה שיצאו ברכוש גדול). סוטה יג. משבח את משה שעסק במצוה של עצמות יוסף כשבני ישראל אספו את הזהב והכסף, כי זה מצוה וזה "רק" בקשה.
בֹּא
בֹּא 11:3
בֹּא 11:3 — משך חכמה
משה היה כל כך מעל כבוד של בני אדם, כי הכבוד שלו לא היה בגלל מעשיו אלא שביצע את העבודה של ה'.
בֹּא
בֹּא 11:3
בֹּא 11:3 — רמב"ן
המצרים לא שנאו את משה בגלל המכות. הם רק הוסיפו לו כבוד בעיניהם.
בֹּא
בֹּא 11:4
בֹּא 11:4 — רבינו בחיי
בכל מכה, החרטומים האמינו בנבואת משה והשגחת ה' יותר ויותר, ולכן משה שינה ל"כחצות" כדי לא לקלקל את זה ולגרם חילול ה'.
בֹּא
בֹּא 11:7
בֹּא 11:7 — נצי"ב
הכלבים יכלו להרגיש את נוכחות השכינה, אבל היו אלו בבני ישראל שלא יכלו להרגיש את זה.
בֹּא
בֹּא 11:7
בֹּא 11:7 — טעמא דקרא
זה מספיק לומר שמצרים צועק ועם ישראל בנחת. למה להזכיר את הכלבים? ב"ק ס: - נביחת הכלב הוא סימן למשחית שיבא. ה' אמר שהוא עושה לבד, לא על ידי מלאך או שליח, ולכן הכלב לא נבח.
בֹּא
בֹּא 11:10
בֹּא 11:10 — כתב סופר
איך ה' הכביד את לב פרעה? אין לה' צורך בשליחים לעשות את הניסים שלו. לכן פרעה חשב שמשה ואהרן לא נשלחו על ידי ה'. זה איך שה' הכשיל את פרעה לא להאמין.
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — באר יוסף
מה הקשר בין קידוש החודש לקרבן פסח? ולמה הדגש על הבתים? ה' הוציא את בני ישראל, גוי מקרב גוי, כמו להוציא בעל חיים מרחם אמו. בזמן ההריון, התינוק תקוע שם ומחובר ותקוע בכל מיני דרכים. רק כשתינוק מנסה לצאת אפשר לעזור לו. כמו כן, בני ישראל היו מחוברים במצרים, עושים עבודה זרה ואין להם ברית מילה. לכן ה' ציווה להם למול, לזבוח את העבודה זרה שלהם, לצלות אותו, למרוח את דמו, ולאסור על האכילה עם אינם יהודים וערלים, וציווה להם להשאר בבית כדי לא לבלות עם החברים המצריים באותו לילה. כמו ירח שאין לו אור משלו, האור יותר חזק כשהוא רחוק מהשמש מאשר כשהוא ליד השמש הזוהר.
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — דרש משה
ניסן הוא ההתחלה ולא סיון, כי קבלו את התורה בגלל התהליך השלם.
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — אמת ליעקב
משתמשים בשמות לא יהודיים עבור החודשים כדי להראות את הגולות. גם בבית שני ידעו שלא ישאר לעולם.
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — כתב סופר
מי שלא מאמין בהשגחה של ה' אומר שה' ברא את העולם ומאז נטש אותו. אנחנו מאמינים שה' ממשיך לברוא את העולם (המחדש בטובו בכל יום תמיד). בים האמינו סוף סוף שזה ה'. להכזיר על החודש הזה הוא תזכורת להאמין בבריאה ובהשגחה של ה'. לברך את הירח כך חודש הוא להכריז על זה בציבור.
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — רמב"ן
אנחנו סופרים את החודשים על פי פסח, ואת הימים על פי שבת, כדי שתמיד נזכור אותם.
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — שפת אמת
כח הדיבור מאפשר לנו לקדש את החודש ולספר את הסיפור של פסח, שהוא עיקר המצוה (תרנ"ו).
בֹּא
בֹּא 12:2
בֹּא 12:2 — ספורנו
הזמן יהיה שלהם, לא כמו עבדים.
בֹּא
בֹּא 12:3
בֹּא 12:3 — משך חכמה
לא לצאת לפני שהוכרחו לקח הרבה משמעת, ולבחור את הצאן ארבע ימים מראש היה חלק מזה.
בֹּא
בֹּא 12:3
בֹּא 12:3 — רמב"ן
אנחנו שחטנו טלה כי המזל של טלה בכוחו הגדול בחודש הזה, ורוצים להראות שה' הוציא אותנו, לא המזל.
בֹּא
בֹּא 12:4
בֹּא 12:4 — דרש משה
בוחרים את השכנים לשנו (בוחרים לגור אצלם), ובוחרים שיהיו צדיקים. במיוחד בוחרים עם מי לאכול את קרבן הפסח.
בֹּא
בֹּא 12:6
בֹּא 12:6 — אמת ליעקב
להיות לא מהול היה סימן לגאווה במצרים.
בֹּא
בֹּא 12:6
בֹּא 12:6 — שפת אמת
לא זכו לצאת ממצרים בלי קיום מצווה, ולכן עליונ לזכור לקיים אפילו מצוה אחת אפילו בתנאיים לא מושלמים שאי אפשר לקיים את כולם.
בֹּא
בֹּא 12:7
בֹּא 12:7 — בכור שור
בניגוד לרש"י (שאומר שהדם היה כלפי פנים עבור בני ישראל), הבכור שור אומר שהדם היה כלפי חוץ כסימן למשחית (שה' יביא לתוך מצרים בעצמו) וככפרה. הראיה: שמות יב:יג - וראיתי את הדם ופסחתי עליכם.
בֹּא
בֹּא 12:7
בֹּא 12:7 — טעמא דקרא
משה כבר אמר לפרעה (אחרי מכת ערוב) שאם שוחטים את האלוהים של מצרים לעיניהם הם יסקלו אותנו. איך עכשיו מורחים את דם הפסח על המזוזות לעיניהם? יכל להיות שזה כל אחד בביתו הפרטי ואין בעיה, אבל פרעה ומשה דברו על אירוע פומבי מרכזי, עם הרבה שחיטה ביחד, וזה יגיע לסקילה.
בֹּא
בֹּא 12:8
בֹּא 12:8 — בית הלוי
בנוסף לזכירת השעבוד, המרור מזכיר אותנו שהגאולה היתה מוקדם, ונצטרך עוד גלות. ולכן ליל הסדר הוא תמיד אותו יום בשבוע כמו תשעה באב. וזה גם הסיבה שאוכלים ביצה בליל הסדר.
בֹּא
בֹּא 12:11
בֹּא 12:11 — נצי"ב
ה' פסח ודילג על בתי בני ישראל, ולכן אוכילים אותו כמי שעומד על הדרך וממהר ומדלג לצאת.
בֹּא
בֹּא 12:11
בֹּא 12:11 — ספורנו
עם ישראל התלבשו לצאת למסע אפילו שהיו עדיין עבדים.
בֹּא
בֹּא 12:12
בֹּא 12:12 — רמב"ן
האלוהים שלהו הוכו, גם אם לא הוזכרו.
בֹּא
בֹּא 12:13
בֹּא 12:13 — בית הלוי
ה' עשה את המכה בעצמו, ודלג על הבתים עם דף על המזוזות. אבל עצם המוות יגרום להרבה גופות והרבה סרחון ומחלות (ועוד מוות). ה' הבטיח שזה גם לא ישפיע על בני ישראל.
בֹּא
בֹּא 12:13
בֹּא 12:13 — רבינו בחיי
זה לא הדם שמונע את המכה ליכנס לבית, אלא שהאדם היה מוכן להראות בפומבי שהוא מקיים מצוות וסומך בה', הוא שמציל אותו מהמכה.
בֹּא
בֹּא 12:15
בֹּא 12:15 — משך חכמה
אנחנו חוגגים שה' הציל אותנו, ולא שנצחנו את הצד השני, ולכן חוגגים 7 ימים ולא רק אחד.
בֹּא
בֹּא 12:17
בֹּא 12:17 — נצי"ב
מצוה עם טיפול מרובה צריך הרבה שמירה (אין מצוה לשמור על הלולב). עלינו להיות זהירים בהכנה שי כך ה' גאל את עם ישראל, בזמן שהם עבדו (להכין את הפסח).
בֹּא
בֹּא 12:21
בֹּא 12:21 — רבינו בחיי
אנשים מצווים להיות קרובים עם המשפחות שלהם כדי לחגוג איתם בזמן חגים ובזמני גאולה.
בֹּא
בֹּא 12:22
בֹּא 12:22 — משך חכמה
מצוות מפרידות אותנו מהגויים, אבל הסייגים מפרידים אותנו עוד.
בֹּא
בֹּא 12:22
בֹּא 12:22 — רמב"ן
כמו שהשומרים של מלך מונעים מאנשים לראות אותו, גם עם ישראל לא יצא מביתם בליל המכה.
בֹּא
בֹּא 12:22
בֹּא 12:22 — שפת אמת
לוקחים את הערבה כי היו למטה והצטרכו לאסוף אותם, וכך מבינים שרק באחדות ולהבנין שאנחנו כלום בלי ה' נזכה לדברים (תרמ"א).
בֹּא
בֹּא 12:22
בֹּא 12:22 — ספורנו
שלשת ההזאות מסמלות פעמיים בעבר ופעם לעתיד לבוא, שהחיים והקשר שלנו עם הקב"ה הוא נצחי.
בֹּא
בֹּא 12:23
בֹּא 12:23 — דברי אליהו
למה להזכיר את המשחית אם ההגדה מדגישה שה' עשה את מכת בכורות בעצמו? אפילו מי שהיה אמור למות באותו יום לפי הטבע לא מת, כדי למנוע מהמצרים לחשוב שזה מכה נגד כולם.
בֹּא
בֹּא 12:24
בֹּא 12:24 — משך חכמה
המשקוף והמזוזות היו במקום המזבח.
בֹּא
בֹּא 12:27
בֹּא 12:27 — אמת ליעקב
עם ישראל הביא קרבן כדי לפייס את דעת ה' כי חשבו שחסדי ה' נגמרו.
בֹּא
בֹּא 12:27
בֹּא 12:27 — נצי"ב
הרשע לא עושה מה שהוא לא מבין. המעשים של הגדולים הגנו על הרשעים, גם אז וגם היום.
בֹּא
בֹּא 12:28
בֹּא 12:28 — דרש משה
צדיקים חייבים לא רק לעשות את הדבר הנכון אלא גם להיות מעל החשד.
בֹּא
בֹּא 12:28
בֹּא 12:28 — כתב סופר
למה כתוב שגם משה ואהרן עשו את זה? המצוה של פסח הוא לא רק לאכול אותו (וזה נעשה על ידי כל אדם), אבל גם לקחתו ולצלות אותו, וזה אפשר שיעשה על ידי נציג/שליח החבורה. משה ואהרן עשו את זה בעצמם מכבוד המצוה. וזה מה שמפריע לבן הרשע. ממילא אוכלים אותו ומקיימים מצוות, אבל למה להכין את זה בעצמך? אומרים שלא היה נגאל כי לא היה מתעסק בו בעצמו.
בֹּא
בֹּא 12:29
בֹּא 12:29 — דרש משה
הסיבה להשאר בפנים הוא להראות למצרים שאנחנו עוזבים כי כך ה' אמר, ולא כי המצרים גרשו אותנו.
בֹּא
בֹּא 12:29
בֹּא 12:29 — רבינו בחיי
כל מכה היתה מידה כנגד מידה, וכל מכה היה חלק מהדרך שמלך שלוחם נגד מלך אחר היה מכניע את האויב שלו.
בֹּא
בֹּא 12:31
בֹּא 12:31 — רשימות הגרי"ז
פרעה אמר למשה שב"יום" שיראה אותו שוב ימות. לכן פרעה מדגיש כשהוא מחפש אותם שהוא לילה, ואין להם להפחד מלראות אותו.
בֹּא
בֹּא 12:32
בֹּא 12:32 — רמב"ן
פרעה ביקש ממשה שיתפלל גם עבורו.
בֹּא
בֹּא 12:34
בֹּא 12:34 — שפת אמת
פסח/מצה היה לנה כמצווה ראשונה, והיינו כל כך שמחים לקיים אותו, ועיקר השמחה היה בגלל שמקיימים את הרצון שלו. (תרמ"ב)
בֹּא
בֹּא 12:35
בֹּא 12:35 — נצי"ב
אסיר יעדיף לעזור יותר מוקדם בלי כסף. אבל עם ישראל לא הבינו שזה היה בגלל הרכוש הגדול שזכו בכלל לצאת.
בֹּא
בֹּא 12:40
בֹּא 12:40 — גרי"ז
ה430 שנה מתחיל בברית בין הבתרים. ה400 שנה להיות גר מתחיל בלידת יצחק. באמת היו רד"ו שנה, והזדרז בגלל הצער. ה' גרם שכל התאריכים האלו יסתיימו באותו ט"ו ניסן שיצאו ממצרים.
בֹּא
בֹּא 12:40
בֹּא 12:40 — כתב סופר
רש"י: מניין ת"ל שנים מלידת יצחק. ש: איך זה "וענו אותם"? כשאברהם שמע את זה, זה ממש ציער אותו, וכשיצחק שמע את זה מאברהם בילה כל ימיו בצער ויגון. וכן ביעקב. הצער והכאב שלהם היה כל כך חזק שזה היה כמו שהם היו בעצמם בגלות ועינוי. ולכן אפשר לומר שהשהייה במצרים כן ציער אותם למשך ת"ל שנה.
בֹּא
בֹּא 12:42
בֹּא 12:42 — באר יוסף
פותחים את הדלת בליל הסדר לזכור את ליל השימורים רק אחרי האפיקומן, לזכר קרבן הפסח, כשלא רצו שיוצאיו אותו בחוץ מהבית, ומישהו מבחוץ היה נוגע בו, ולכן אכלו עם דלתות נעולים, ופתחו רק אחרי שסיימו את הכל (ועלו לגג לומר הלל).
בֹּא
בֹּא 12:43
בֹּא 12:43 — רשימות הגרי"ז
מדרש: לא כולם נמולו. כשמשה התחיל לצלות את פסחו ה' גרם שהרוח הביא את הריח הטוב לכולם, ואז כולם הגיעו כדי לימול. כולם נימולו על ידי משה או יהושע, ואהרן עשה להם את הפריעה. ש: האם זה ראיה שעדיף ללכת לתלמיד חכם להיות סנדק אפילו אם זה יגרום לברות יותר ארוך או רחוק? ת: אין ראיה, כי משה הצליח למול את כולם לפני חצות (הזריזות של משה גם עזר לו לכתוב 13 ספרי תורה ביום מותו).
בֹּא
בֹּא 13:2
בֹּא 13:2 — נצי"ב
ה' הוא המלך, הגדולים הם השרים שלנו, והתורה הוא הכלי נשק שלנו.
בֹּא
בֹּא 13:2
בֹּא 13:2 — שפת אמת
צריכים לזכור שיציאת מצרים הוא רק ההתחלה, והעיקר היה להיות חלר מהמלכות של ה' (תרמ"א).
בֹּא
בֹּא 13:5
בֹּא 13:5 — חפץ חיים
ארץ ישראל הוא גוף, ותורה הוא הנשמה, ואחד בלי השני לא שווה כלום.
בֹּא
בֹּא 13:5
בֹּא 13:5 — נצי"ב
אנשים מוצלחים יותר עלולים לשכוח את ה' מאשר עניים שסמוכים עליו.
בֹּא
בֹּא 13:6
בֹּא 13:6 — דברי אליהו
הפסוק מזכיר מצוות אכילת מצה בגוף שני, ומצווה למצה שתאכל בנפעל. הפעם הראשונה בלי "ו". רמ"א או"ח תכט - יש חובה לחלק מצה לעניים. ולכן יש לכל אחד חובה פרטית לאכול מצה, ואפשר לאכול כמות מצומצמת, אבל יש לו חובה גדולה יותר לדאוג שמצה תאכל בשפע על ידי העניים.
בֹּא
בֹּא 13:8
בֹּא 13:8 — בית הלוי
הרשע אכן מאמין בה' וקבל את המצוות, אבל הוא מאמין שהם כבר לא רלוונטיים (כמו רפורמי), שטעם המצווה כבר לא שייך. התשובה לרשע הוא שעושים מצוות כי כך ה' ציווה, והטעם הוא משני (ולמעשה המצווה הגיע קודם, אפילו לפני יציאת מצרים). חלק מהתשובה לרשע הוא להדגיש את זה גם לעצמנו (ולא רק לענות לטענה שלו).
בֹּא
בֹּא 13:8
בֹּא 13:8 — כתב סופר
מכילתא: הפסוק הזה (שהוא התשובה לשאינו יודע לשאול) הוא רמז לתשובה לרשע. איך? הורה חייב להתחיל ללמד את בנו הצעיר (לפני שאפילו יודעים לשאול) לקיים מצוות ולהאמין בה', לפני שיש לו השפעות אחרות ומתחיל לתמוה. כשהורה לא מצליח להתחיל בזמן, ייתכן מאד שיהיה לו בן רשע. (לא מופיע בגירסה באינטרנט בשבט תשפ"ג).
בֹּא
בֹּא 13:8
בֹּא 13:8 — משך חכמה
העיקר של קיום המצוות הוא לא כשחיים על המן ושאר הניסים אלא אחר כך.
בֹּא
בֹּא 13:9
בֹּא 13:9 — חפץ חיים
תפילין הוא סימן למצרים, בריאת העולם, וכו'. אבל המטרה העיקרית שלו הוא להיות מדרגה לתורה, וזה מה שיביא את הגאולה.
בֹּא
בֹּא 13:9
בֹּא 13:9 — חפץ חיים
ה' נתן לנו את התורה לחיי נצח, ולכן ה' לא מוותר על ביטול תורה בלבד, כמו אבא שלא עומד ומסתכל כשבנו הולך לבלוע רעל.
בֹּא
בֹּא 13:9
בֹּא 13:9 — משך חכמה
מי שמניח תפיליו דומה ללומד תורה.
בֹּא
בֹּא 13:9
בֹּא 13:9 — נצי"ב
אנחנו מזכירית את יציאת מצרים בקיצור הרבה פעמים במהלך השנה, ובמלא פעם בשנה. התפילין גם עושה את זה.
בֹּא
בֹּא 13:9
בֹּא 13:9 — שפת אמת
על ידי זכירת יציאת מצריים זוכים לתורה (תרל"ח). ולכן יש לנו מצוות כמו תפילין להזכיר לנו את יציאת מצרים (תר"ן).
בֹּא
בֹּא 13:12
בֹּא 13:12 — נצי"ב
עלינו ללמוד מבעלי חיים שמי שראוי לגדולה ולא מגיע לשם הוא יותר גרוע ממי שלא ראוי לזה בכלל.
בֹּא
בֹּא 13:14
בֹּא 13:14 — משך חכמה
הרשע לא שואל, הוא רק אומר ומוכיח.
בֹּא
בֹּא 13:15
בֹּא 13:15 — אמת ליעקב
מפדיון הבן לומדים שעדיף להעלות את הגשמי מאשר לחיות חיים שהוא רק רוחני.
בֹּא
בֹּא 13:16
בֹּא 13:16 — דרש משה
מסתכלים על התפילין ולמודים לקח מהם. אחרים יראו את התפילין וישוחחו על גדלות ה'.
בֹּא
בֹּא 13:16
בֹּא 13:16 — נצי"ב
קודם שמים את השל יד כי עלינו לעבוד את ה' קודם עם הרצון ואחר כך עם השכל.
בֹּא
בֹּא 13:16
בֹּא 13:16 — רמב"ן
התפילין הוא אחד מהמצוות שעוזרים לנו לזכור שה' ברא את העולם ושולט בכל.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — באר יוסף
א) כמה להיות נוגע בדבר משפיע: הם ידעו שה' מעניש מידה כנגד מידה. ולכן החליטו להשליך את הבנים ליאור, כי ה' כבר הבטיח לא להביא עוד מבול לעולם. כאילו זה אומר שהם לא יענשו. ב) פרעה אמר שלא ישלח את בני ישראל, ולכן ה' הצטרך לגרום לו לשלוח אותם, וזה גרם למידה כנגד מידה של לטבוע בים. זה מסביר את הפסוק שהמסלול שלהם היה בגלל שפרעה שלח אותם.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — חפץ חיים
ה' בחר להעביר את עם ישראל דרך המדבר בלי אוכל במקום לעבור דרך הפלשתים עם סכנת התבוללות.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — אמת ליעקב
שבט אפרים סבלו הכי הרבה בעבדות, כי הם חיו תחת יוסף.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — כתב סופר
מדרש רבה: זה המקור שגם עני בישראל חייב להסב (ולשתות יין) בליל הסדר. למה? כשמנחמים מישהו, לספר לאנשים בצער שאחרים במצבם הצליחו זה יותר טוב מלספר להם שלא רק שיצאו מזה אלא גם יעלו. כי לא יאמינו. כשנאמר למשה ד' לשונות גאולה, העם לא היה מאמין לו. זה יותר מדי להאמין. לכן משה התחיל רק אם החרות שלהם, בלי להזכיר להם ארץ ישראל. בים סוף, היה להם הכי הרבה ייאוש, וה' הציל אותם. ה' בדוקא בחר במסלול הזה ללמד אותם את הלקח הזה. זה לקח חשוב ולכן אפילו עני חייב לזכור אותו בליל הסדר.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — כתב סופר
מ"ויהי" לומדים שמשה התחרט על הדרך (וי מלשון אוי או למה). כי זה מסלול שהצטרכו מים, ושם הוא חטא. במסלול השני זה לא היה קורה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — משך חכמה
עם ישראל הצטרך את הזמן במדבר כדי להסיר את הנטיעה שלהם לעבודה זרה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — רבינו בחיי
כשה' עושה נס, הוא לפעמים מעדיף לעשות נס יותר גדול, ולכן בחר להעביר את העם דרך המדבר ולתת לנו את המן, השליו ומים במקום לעבור דרך ארץ פלישתים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:17
בְּשַׁלַּח 13:17 — ספורנו
ה' הביא את בני ישראל בדרך עקיפין כדי שלא יפגשו אנשים בדרך שיספרו להם שהמצרים רודפים אחריהם, וכך לא יוכלו להכין להם ויצטרכו להשען רק על ה'.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:18
בְּשַׁלַּח 13:18 — בכור שור
חמושים היו כי יצאו ממצרים עם מזונות (אוכל), ולכן לא בקשו את המן עד ט"ו אייר (מכילתא). [זה נגד רש"י שמזכיר חומש או מזויינים.]
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:18
בְּשַׁלַּח 13:18 — באר יוסף
חז"ל אומרים שה' לקח אותנו מסביב ("ויסב") ולכן יושבים בליל הסדר בהסיבה. באמת אין קשר בין המילים. אבל פרעה מתישהו היה משחרר אותנו, והיינו משעובדים לו (מהכרת הטוב), ובמיוחד ששלחו אותנו עם כסף וזהב. כדי שנבין שאין לנו להכיר לו (ולהם) טובה, ה' גרם להם לרדוף אחרינו (כשהלכנו מסביב). ולכן עושים הסיבה כדי להודות יש לנו להודות רק לה' ולא לפרעה - וזה נגרם על ידי "ויסב".
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:18
בְּשַׁלַּח 13:18 — באר יוסף
תרגום יונתן: חמושים יצאו, ולכן שמונים אחוז מהמבוגרים מתו, והיה לכל משפחה ששרדה לאמץ את הילדים שלהם. באר יוסף: לפעמים משפחה נדיבה יביא ילד עני (או יתום) איתם לטיול משפחתי. אבל כשיוצאים למקום לא ידוע, לא מביאים איתם. זה ה"חסד נעורייך" שבטחו בה' מספיק לאמץ את הילדים האלו אפילו כשלא ידעו לאן הולכים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:19
בְּשַׁלַּח 13:19 — דרש משה
יוסף היה עניו ולא חשב שעם ישראל יכיר לו טובה. משה למד ממנו איך להיות עניו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:19
בְּשַׁלַּח 13:19 — אמת ליעקב
משה בחר לטלפ בעצמות במקום יוסף, כי זה היה מצווה מוזנחת.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:19
בְּשַׁלַּח 13:19 — אמת ליעקב
המצריים שמרו על הקבר של יוסף כדי שלא יאשימו אותם על איך התנהגו עם הקרובים שלו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:21
בְּשַׁלַּח 13:21 — רבינו בחיי
עם ישראל נסעו גם ביום וגם בלילה כחלק מהזריזות שלהם לקבל את התורה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 13:22
בְּשַׁלַּח 13:22 — רשימות הגרי"ז
א) סופרים כ:ב לומד מהפסוק הזה שמדליקים נרות חנוכה בשקיעה. איך? אפילו אם הזמן להדליק הוא בשקיעה, חייבים להדליק קצת לפני שקיעה. כמו כן, עמוד האש הגיע קצת לפני החושך. ב) רש"י לומד מכאן שעמוד האש ועמוד הענן השלימו זה לזה (הגיעו קצת מוקדם כדי שלזמן מועט שתיהם הופיעו ביחד). הראיה? אולי אחד הלך ומיד השני הופיע? שבת לד: - יש דעה שבין השמשות הוא כהרף עין ואין אדם יכל לראות אותו. הדרך שכולם יראו שאין שניה בלי עמוד האש ועמוד הענן הוא רק אם היו ביחד לדמן מועט.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:1
בְּשַׁלַּח 14:1 — רשימות הגרי"ז
תנחומא: ה' בדווקא עצר את בני ישראל ליד בעל צפון כדי שפרעה יאמין שבעל צפון הוא אלהים אמיתי (ה' הרס את כל האחרים והשאיר רק אותו). ע"ז נה. - לפעמים אדם מתפלל לעבודה זרה עבור גשם או להתרפאות ומקבל את בקשתו. מזה לומדים הכח העיקרי של עבודה זרה. אין לו כח לרפאות, לתת גשם או להעשיר, אבל יש לו כח לשכנע אותך שהוא כן יכל לעשות את הדברים האלו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:2
בְּשַׁלַּח 14:2 — שפת אמת
בני ישראל הצטרכו לחזור טיפה למצרים כדי שהגאולה תהיה קבועה, ולהראות לעולם שה' אחראי על כל העולם, ושעם ישראל יכל להשתלט על ה"טבע" עם מעשים טובים (תרל"א, תרל"ד).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:5
בְּשַׁלַּח 14:5 — אמת ליעקב
אם יש אפשרות לטעות בענייני בטחון, אנשים משוכים לזה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:5
בְּשַׁלַּח 14:5 — טעמא דקרא
כשהוא נקרא מלך מצרים הוא פועל על פי מה שהוא חושב יהיה הכי טוב למצרים. כשהוא נקרא פרעה הוא פועל על מה שיהיה הכי טוב עבור עצמו, אפילו הוא לא הכי טוב למצרים. בפסוק הזה הוא נקרא גם וגם, ולכן הכבוד האישי שלו ורצונו האישי הוא מתאים גם למה שהוא חושה הוא הכי טוב עבור מצרים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:5
בְּשַׁלַּח 14:5 — טעמא דקרא
מהפסוק משמע שרצו את ישראל בחזרה כעבדים אבל מטו:ט (החרב) משמע שרצו להרוג את ישראל כשרדפו אחריהם? כשהמיס סיבב אותם הם כעסו והחליטו לנקום בהם, אפילו אם זה אומר שלא יקבלו אותם כעבדים בחזרה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:5
בְּשַׁלַּח 14:5 — טעמא דקרא
למה משמע שהוא מופתע כשנאמר לו שהם ברחו? זה מה שהוא חשד כל הזמן (ולכן הציה להשאיר מאחור את הילדים או הצאן). ירושלמי בבא מציעא ד:ג (לגבי אונאה - ביטול מקח כששלמו יותר מדי): המכירה בוטלה כי האדם לא רוצה שיאמרו עליו שניצלו אותו. רמת הבושה היא ענין גדול. כמו כן, פרעה דאג ל"שם" שלו ורצה להגן עליו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:10
בְּשַׁלַּח 14:10 — רמב"ן
אלו שצעקו עבור הצלה לא היו אלו שבכו לחזור למצרים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:10
בְּשַׁלַּח 14:10 — שפת אמת
ה' עוזר כשאנחנו לא ראויים, כדי שיהיה לנו סיכוי שיעזור לנו עוד יותר אחרי שנתקן את המעשים שלנו בעתיד (תרל"ו).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:11
בְּשַׁלַּח 14:11 — מלבי"ם
יש אנשים שמעדיפים מוות לעבדות, ויש אנשים מעדיפים עבדות למוות. כשהם פחדו, הבחינו שמשה החליט עבורם להעדיף מוות לעבדות, אבל באמת העדיפו עבדות למוות.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:11
בְּשַׁלַּח 14:11 — ספורנו
בני ישראל פחדו מלמות מרעב שנגרם על ידי מבצר של הצבא של פרעה באותה רמה שפחדו למות על ידי שירצחו אותם.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:13
בְּשַׁלַּח 14:13 — מלבי"ם
יותר טוב מלא לראות את מצרים שוב הוא לראות אותם מתים, וכך לא ירדפו אחריהם ולא ישקלו אם לחזור אליהם.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:13
בְּשַׁלַּח 14:13 — רמב"ן
לא לראות שוב את מצרים הוא לא הבטחה (רש"י) אלא לאו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:15
בְּשַׁלַּח 14:15 — אמת ליעקב
ה' שחרר את העם למרות שהיו עובדי עבודה זרה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:15
בְּשַׁלַּח 14:15 — משך חכמה
משה היה לפני העם במדבר, אבל בים הוא בדוקא היה מאחרי העם.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:15
בְּשַׁלַּח 14:15 — נצי"ב
אפילו שהיו מובטחים לנצח, משה התפלל על הבטחון של כל חייל בנפרד.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:15
בְּשַׁלַּח 14:15 — שפת אמת
אפילו שהובטח למשה עדיין צעק, כי הצדיק יודע שתפקידו להתפלל אפילו אחרי שהובטח לו (תרל"א).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:15
בְּשַׁלַּח 14:15 — ספורנו
ה' הוכיח את משה שחשד בבני ישראל שלא ישמעו לו ליכנס לים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:16
בְּשַׁלַּח 14:16 — רבינו בחיי
למשה נאמר להסיר את המטה שלו מהים בזמן הקריעה כדי לשכנע את המתמיהים שחושבים שהכח מגיע מהמטה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:19
בְּשַׁלַּח 14:19 — מלבי"ם
הענן הסתיר בין המצרים והים כדי שיכנסו לים ולא יפחדו כשיראו ניסים שנעשו עבור עם ישראל.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:21
בְּשַׁלַּח 14:21 — באר יוסף
למה הים נקרע עבור עצמות יוסף יותר מעבור משה ואהרון. יוסף נצח על הטבע כשהצליח לא להכנע לאשת פוטיפר. הים ידע מראש שעליו ליקרע עבור עם ישראל, אבל זה רק בזמן הנכון. כשראה שם את העצמות של יוסף, שלא היו טורחים להביא רק עבור דרך שלשת ימים, הים הבין שזה הזמן הנכון.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:21
בְּשַׁלַּח 14:21 — רמב"ן
כשה' קרע את הין היה נראה לאנשים שהרוח גרם ולא ה', וזה היה בכוונה כדי שהמצריים ירדפו אחרי בני ישראל.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:21
בְּשַׁלַּח 14:21 — טעמא דקרא
רש"י: כל המים בעולם נקרע, ולא רק בים. למה יש צורך לנס כזה? זה גרם למצרים לחשוב שזה תופעה מוזרה בכל העולם ולא נס שנעשה במיוחד עבור ישראל. בלי זה לא היו רודפים אחרי בני ישראל לתוך הים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:22
בְּשַׁלַּח 14:22 — קול אליהו
הפסוק מזכיר ללכת בתוך הים ביבשה, ובפסוק כט כתוב ביבשה בתוך הים. ובפעם השניה החומה כתובה חסר, וחז"ל מקישה לחמה (כעס). יש ב' קבוצות של יהודים. אלו שהאמינו באמונה שלמה, והיו מוכנים לקפוץ לים ולצפות שזה יהיה כמו הליכה ביבשה. אבל יש אלו שלא האמינו (שהמלאך השווה לעובדי ע"ז), שנכנסו לים רק כשראו אחרים שעשו והצליחו. ולכן יש אלו שהלכו בים ביבשה, ואלו שהלכו ביבשה בים, והגיע להם החמה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:27
בְּשַׁלַּח 14:27 — רבינו בחיי
כשהים נקרע, כשהאריות לא אכלו את דניאל, כשהאש לא שרף את חנניה, כשהשמש עצר עבור משה - כל אלו תכננו מראש על ידי ה' בעת הבריאה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:29
בְּשַׁלַּח 14:29 — משך חכמה
כשכתוב שלא נענשים על לאו שאין בו מעשה, זה לגבי יחיד, לא לגבי העם.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:30
בְּשַׁלַּח 14:30 — כתב סופר
איך ה' לקח ממנו את הבחירה? זה טעות להבין כך שהכביד את לבו. ה' מעניש מידה כנגד מידה. זה חסד של ה', שהעונש מזכיר לאדם על חטאו כדי שיוכל לחזור בתשובה. ה' עצר את החסר הזה עבור פרעה, ולכאורה לא היה קשר בין החטא והעונש, וזה אפשר לו לשכנע את עצמו שזה לא קשור לשעבוד של עם ישראל. הכביד את לבו שלא הראה לו החסד של מידה כנגד מידה. אבל בים סוף, המצרים נענשו מידה כנגד מידה. כשעם ישראל ראה את זה, סוף סוף האמינו שהכל מה', והבינו שהכל לפני זה גם היה מה', רק בלי המידה כנגד מידה. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בשבט תשפ"ג).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:30
בְּשַׁלַּח 14:30 — טעמא דקרא
פסחים קיח: - כדי להראות ליהודים שהמצרים מתו, ה' אמר לים להפליט אותם לצד השני. כדי שזה יקרה ה' הבטיח להם את השלל של הצבא של סיסרא במקום הגופות של מצרים. ש: למה זה נצרך? היה אפשר לפלוט אותם ולבלוע אותם שוב? ת: זה יעניש אותם פעמים, במקום שהמים יקחו אותם רק פעמים. ש: זה לא עונש כפול שיפלוט אותם לצד? ת: זה היה מידה כנגד מידה, כי הם השליכו בני ישראל לים, ואז הוציאו את הגוף מהים כדי לעשות מהם לבנים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:31
בְּשַׁלַּח 14:31 — בית הלוי
רק עכשיו העם ירא מה' כי עד עכשיו הניסים היו להעניש את המצרים (והם ניצולו תוך כדי), אבל עכשיו הם ראו שהנס להציל אותם היה גם נס להעניש את המצרים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:31
בְּשַׁלַּח 14:31 — חפץ חיים
אנשים לפעמים רואים שתהליך היה נס רק בסופו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:31
בְּשַׁלַּח 14:31 — כתב סופר
ילקוט תהלים: הים ראה את הארון של יוסף "וינס". אבן עזרא שואל למה עם כזה גדול לא נלחם להגן על עצמו? ענה שלא ידעו להלחם. אבל אם כן, איך מיד אחר כך נלחמו עם עמלק? משה הצטרך להתפלל. כולם יכולים לראות שזה לא תשובה טובה. כמו בדברים כג שנאמר לנו לא לתעב את המצרי (רש"י: שנתנו לנו מקום לגור), כמו כן משה לא רצו שילחמו נגד המצרים מתוך הכרת הטוב. גם ליוסף היה אפשרות לחטוף את החולצה שלו בחזרה, אבל זה גם יהיה חוסר הכרת הטוב. הים גם לא הצטרך לקרוע (כי היה אפשרות להלחם). אבל הים ידע לנוס כשראה את יוסף. זה גם מה שיתרו שמע (רש"י ששמע על קריעת הים והמלחמה עם עמלק). למה בדווקא ב' ניסים אלו? יתרו נתן מקום מגורים למשה. האם היה להם הכרת הטוב? כששמע שהים נקרע במקום שילחמו, חשב אולי יש להם את המדה של הכרת הטוב. אבל אולי זה היה בגלל שלא ידעו להלחם? כשנלחמו עם עמלק, ידע שזה בגלל שיש להם את המדה ויהיו מוכנים לקבל אותו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:31
בְּשַׁלַּח 14:31 — נצי"ב
עם ישראל עכשיו האמינו שמשה נשלח על ידי ה' ולא רק עשה תחבולות בעצמו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 14:31
בְּשַׁלַּח 14:31 — שפת אמת
בני ישראל האמינו בה' ובמשה, וזה היה המסירות נפש שהצטרכו כדי להיות ראויים לניסים, שעדיין לא היו ראויים לנס המקורי (אבל ה' ידע שלא יכל לחכות עוד). (תרל"ז)
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:1
בְּשַׁלַּח 15:1 — בית הלוי
לא רק שמשה השתמש עכשיו באותה מילה שהשתמש בעבר להיות בספק לגבי ה', אבל שבח את ה' שמה שהיה נראה לו כרע הוא באמת היה חלק מהברכה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:1
בְּשַׁלַּח 15:1 — שפת אמת
אחרי יציאת מצרים היה עדיין צורך לקריעת הים כדי להראות שגם הכח הקודם של פרעה היה חלק מההגשחה של ה' (תרל"ג).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:2
בְּשַׁלַּח 15:2 — דרש משה
עלינו לייפות את המצוות שלנו, כמו הבית, הריהוט, האוכל והבגדים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:2
בְּשַׁלַּח 15:2 — קול אליהו
רש"י: ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, ובפסוק כתוב "זה א-לי". גר"א: בגמ' כתוב שגר המביא בכורים לא יכל לומר את הטקסט של הארץ שניתנה לאבותינו. לכן סו, הפסוק כאן שמזכיר את האבות נאמר על ידי שאר עם ישראל, אבל ראש הפסוק כאן נאמר גם על ידי השפחות.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:6
בְּשַׁלַּח 15:6 — בית הלוי
ה' לא רוצה להעניש את הרשעים, אלא שעושה כן כדי שאחרים לא ילמדו מהם, ולהוסיף את יראתו, ולהציל את האחרים מהרשעים. עמלק היו רשעים שפעלו רק כדי לגרום צער, ולכן כשתקפנו אותם בסיפור של פורים לא לקחנו מהם שלל (זה היה רק להציל את עצמינו).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:11
בְּשַׁלַּח 15:11 — משך חכמה
אחרי שראו את הטלגרף, פחות הפתיעו אנשים לראות טלפון. כמו כן בניסים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:13
בְּשַׁלַּח 15:13 — חפץ חיים
עם ישראל הבינו שלא היה להם תקווה להנצל מפרעה, ולכן עשו ברית של חסד ביניהם, וזה גרם להם לגאולה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:18
בְּשַׁלַּח 15:18 — משך חכמה
הגוף מיד מגיב למחשבות טובות, ומגיבה לאט למחשבות מזיקות.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:25
בְּשַׁלַּח 15:25 — בכור שור
ה' המתיק את המים, כמו מי שעושה מעשה טוב עבוד אדם קשה, בתקווה שהאדם ישנה את דרכיו. לפי הבכור שור, המילה "חוק" פה הוא אוכל (כמו בראשית מז:כב, ולא כמו רש"י שהוא אומר שזה לגי חוקים, כמו משפט).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:25
בְּשַׁלַּח 15:25 — אמת ליעקב
ה' נתן להם את השבת בדווקא להראות להם שהפרנסה ממנו, ונתם להם את פרה אדומה להראות להם שלפעמים חכמת התורה מעל החכמה שלנו. זה הכין אותם לקבל את התורה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:25
בְּשַׁלַּח 15:25 — רמב"ן
ה' נתן להם חוקים (כללים) כדי לחיות לפיהם (לא נתן להם את ה"חוקים" של פרה אדומה, כמו שרש"י אמר).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:26
בְּשַׁלַּח 15:26 — בכור שור
כמו שרופא אומר מה לאכול ומה לא לאכול כדי להיות בריא, ה' אסר נבלות, שקצים, רמשים, וכל בעל חיים, ציפור, או דג לא כשר, כדי שנהיה בריאים. הפסוק לא אומר לנו שה' הוא הרופא שלנו שירפא אותנו אחרי שנהיינו חולים, כי להיות חולה הוא קללה, ולא ברכה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:26
בְּשַׁלַּח 15:26 — כתב סופר
רמב"ן: זה לגבי משא ומתן באמונה, שזה שווה לכל התורה. איך? שבת לא. - זה השאלה הראשונה שנשאלים בעולם הבא. סוכה ל. - מי שגונה כדי לקיים מצווה הוא פסול. לומדים מזה שמי שעושה עסק לא ישר ומשתמש בכסף לקיים מצוות (לקנות לעצמו תפילין, ציצית, אתרוג, וכו'), לא יקיים את חובתו. לכן לפני ששואלים אותך על איזה מצוות קיימת, קודם כל שואלים אותך על מקור הכסף שלך. בלי זה אי אפשר לקיים את התורה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 15:26
בְּשַׁלַּח 15:26 — מלבי"ם
המצוות הם לא ציווי של אדון לעבד עבור טובת האדון, וכשיש עונש אין שום קשר. המצוות הם הוראות של רופא לטובת המטוםל, ותוצאות שליליות הם בגלל אי הקשבה להוראות הרופא.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:4
בְּשַׁלַּח 16:4 — בכור שור
ה' בדווקא נתן לנו מן משמים כל יום, כדי שלא נוכל לקחת יותר ממה שהוא נותן לנו, ועדיין סומכים עליו. אם אנחנו סומכים עליו, יש לו תקוה שלא נמרוד ונקיים את התורה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:4
בְּשַׁלַּח 16:4 — רבינו בחיי
כשיש למישהו את האמצעיים, עליו לבזות את זמנו בלימוד תורה ובקיום מצוות, כי ה' משתמש בנסיונות של עוני ועשירות, צדקות/רשעות כדי ללמד את הבריות שלא מכירים אותו שהוא שולט על הכל.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:4
בְּשַׁלַּח 16:4 — רמב"ן
הנסיון היה שעברו במדבר במקום דרך ערים בנויים שיכלו לקנות שם אוכל.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:4
בְּשַׁלַּח 16:4 — שפת אמת
ה' סיפק מן ל"חייליו" וזה מה שאנחנו עושים כל שבת (תרמ"ז, תרמ"ט).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:4
בְּשַׁלַּח 16:4 — ספורנו
המבחן של המן היה האם ישתמשו בזמנם לטוב.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:6
בְּשַׁלַּח 16:6 — רמב"ן
לאכול את המן היה כמו הזנה מהשכינה כמו מלאך.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:6
בְּשַׁלַּח 16:6 — ספורנו
משה הכין להם ארוחות כדי שיהיו בני אדם, לא כמו בעלי חיים או עבדים שאין להם שליטה מתי יאכלו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:7
בְּשַׁלַּח 16:7 — מלבי"ם
אם ה' ברא מישהו או משהו, חלק מכבודו שהוא גם ברא לו פרנסה, ולכן תוכן הטענה שלהם היה מוצדק (אפילו אם צורה ששאלו לא ראויה).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:8
בְּשַׁלַּח 16:8 — מלבי"ם
משה מלמד זכות על התלונה של עם ישראל, שזה באמת רק לגבי אוכל, ולא בגלל המנהיגות של משה ואהרן או שהוציאו אותם ממצרים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:10
בְּשַׁלַּח 16:10 — מלבי"ם
אהרן נתן מוסר לעם ישראל והם פנו למדבר. זה היה תשובה (והגיעה השכינה) כי החטר שלהם היה שפנו מהמדבר (ורצו לחזור למצרים).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:15
בְּשַׁלַּח 16:15 — כתב סופר
כדי לקיים מצוות אדם צריך בטחון לדעת שהכל מה'. בלי זה, מי שמצליח עלול לחשוב שזה בא מכוחו. לכן משה אמר להם לשמור קצת מן להזכיר להם שהכל מה'. המן, שמיטה, שבת, ועוד מלמד אותו שפרנסה באה מה'. לכן חז"ל אמרו לנו שהתורה ניתנה לדור אוכלי המן. התורה ניתנה לאלו שמבינים את המסר הזה מהמן: שפרנסה מגיעה מה'.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:15
בְּשַׁלַּח 16:15 — כתב סופר
למה כתוב "לאכלה"? ה' נתן לנו הרבה מאכלים להנות מהם, ואפשר לשפר את הטעם עם מתכון, אבל לא יכולים לשנות את הטעם מבשר לדג, או מלחם לשמן. עם מן היה אפשרי. ולכן זה שמו: "מן הוא"ץ כשרואים משהו פעם הראשונה שואלים מה שמו. אין צורך בפעם השנייה. לא כן האוכל הזה, שכל פעם היה צורך לשאול את השני מה הוא אוכל. המן לימד אותנו על השגחה כללית (השליו לימד אותם על השגחה כללית). ה' ידע בדיוק איזה טעם כל אחד רוצה ושם את הטעם הזה במן שלו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:20
בְּשַׁלַּח 16:20 — משך חכמה
משה כעס כי המן היה אמור להיות נסיון על הבטחון שלהם, וכשהם השאירו ממנו ונהיה מתולע, כבר לא היה נסיון. ה' לא כעס כי לא היה דרך שידעו על נס המן בשבת אם לא הבאיש בימי חול.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:21
בְּשַׁלַּח 16:21 — רבינו בחיי
המן גילה סודות, כי הכמות הנכונה הגיע לכל בית, וזה גילה להם למי באמת שייך כל עבד וכל ילד.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:25
בְּשַׁלַּח 16:25 — אמת ליעקב
לאכול את האוכל האחרון שלך בלי דרך להשיג עוד הוא מדרגה גבוהה של אמונה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:28
בְּשַׁלַּח 16:28 — ספורנו
משה היה אשם שלא לימד את בני ישראל את הלכות שבת.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 16:29
בְּשַׁלַּח 16:29 — שפת אמת
לכל יהודי יש דבקות לשבת, וזה נובע מהשמחה של קבלת שבת וההכנה לשבת ביום שישי (תרל"ג).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:3
בְּשַׁלַּח 17:3 — נצי"ב
נענשו בצמאון כי התלוננו על המים בלי שהיו צמאים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:7
בְּשַׁלַּח 17:7 — נצי"ב
עם ישראל האמינו בה' רק שלא היו בטוחים אם ההשגחה של ה' היה בגלל משה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:8
בְּשַׁלַּח 17:8 — באר יוסף
למה משה צוה ליהושע להלחם נגד עמלק ולא לחם נגד עמלק בעצמו? למה לקח איתו את המטה להר? למה הידיים שלו נהיו כבדים, שהוא היה מספיק חזק להלחם נגד ענקים ולבנות את כל המשכן בעצמו? אנשים חשבו שיש למשה הרבה כח, ולמטה שלו יש כוחות של קסם. משה רצה להראות לכולם שהכל מה', ולא מהמטה. לכן הוא לא הלך לקרב בכלל, והתרחק משם עם המטה. כשכולם האמינו בה' הם גברו במלחמה, וכשלא האמינו הם הפסידו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:8
בְּשַׁלַּח 17:8 — טעמא דקרא
רפידים נכתב כאן חסר, ביז:א כתיב מלא. מכילתא: רפו ידיהם מן התורה (שהפסיקו ללמוד) ונענשו עם עמלק. לכן השם האמיתי המלא מופיע, וכאן שגרם להם המלחמה מופיע בלי. רפידים= רף ידם.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:9
בְּשַׁלַּח 17:9 — רמב"ן
משה התפלל על ההר והעם התפלל איתו שה' יחריב את עמלק.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:11
בְּשַׁלַּח 17:11 — רמב"ן
משה לא היה יכל להשאיר את ידיו למעלה שלש שעות רצופות כי זה אסור.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:14
בְּשַׁלַּח 17:14 — קול אליהו
ה' אמר למשה לכתוב בתורה את הציווי למחוק את עמלק וגם להגיד את זה ליהושע. ש: אם זה בתורה, לא מספיק כדי שיהושע יקרא את זה? למה עליו לספר לו גם? ת: ב"ב כא: - כשדוד אמר ליואב למחוק את עמלק הוא השאיר את הנשים בחיים. והוא טען שכך לימד אותו המלמד שלו שכתוב "זכר" (עם קמץ) עמלק, הזכרים. ולכן אפילו עם ציווי מפורש הכתוב, יש צורך באמירה בעל פה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:14
בְּשַׁלַּח 17:14 — כתב סופר
רש"י: כאן רמז ה' שמשה לא יכנס לארץ ישראל. למה עכשיו? מדרש: משה בחר ביהושע להלחם עם עמלק כי הוא מצאצי יוסף, ויוסף אמר שהוא ירא א-להים, ועל עמלק כתוב "לא ירא א-להים". למה יוסף? במלחמה עם עמלק נצחו כשמשה הרים את ידיו. למה? כי הסתכלו אל השמים. כשפעלו *רק* בשביל ה', נצחו, אבל כשפעלו גם בשביל רצון עצמי או נקמה, הפסידו. יוסף הצליח להעניש את אחיו והגביל את זה, שהוא דבר יוצא מן הכלל. היכולת הזאת נתנה ליהושע זכות להלחם נגד עמלק. משה לא לחם איתם בעצמו כי לא ידע אם יצליח להשאיר את רצונו האישי מאחורה, שהרמב"ם אומר שלמשה היה קצת מדה של כעס (שזה גרם לחטאו במי מריבה). לכן הוא בחר ביהושע במקומו. ולכן ה' רמז לו כאן: מאותה סיבה שאתה לא נלחם עם עמלק בעצמך (הכעס) לא תזכה לכנס לארץ ישראל.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:15
בְּשַׁלַּח 17:15 — דרש משה
לראות את המזבח או את הגולים אמור להשפיע עלינו להיות יותר טובים.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:15
בְּשַׁלַּח 17:15 — כתב סופר
למה משה קרא את המזבח על שם הנס הזה (ולא על שם ניסים אחרים)? נאמר לנו למחוק את עמלק, אבל באמת הגיע לנו שתקפו אותנו (רש"י: שרפו ידיהם מן התורה). אם כן, למה עמלק נענש? (כמו ששואלים על מצרים או המן) הם פעלו מתוך השנאה שלהם, ולא רק לקיים את רצון ה'. כמו כן, כשנלחמים עם עמלק, חייבים לפעול *רק* עבור ה', בלי הרצון האישי שלנו. לכן המזבח על שם זה - ללמד אותו את הלקח הזה.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:15
בְּשַׁלַּח 17:15 — מלבי"ם
משה קרא למזבח ה' ניסי על שם א) שניסו את ה' ב) סימן שכולם הסתכלו לכיוון הידים של משה ג) והניסים שקרו.
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:16
בְּשַׁלַּח 17:16 — דרש משה
שמו של ה' לא שלם בגלל עמלק (אם הם קיימים) ועבור זוג שמתחתן (שעליהם לקיים מצוות להשלים את שמו).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:16
בְּשַׁלַּח 17:16 — משך חכמה
הפטרה: עבירה לשמה (כמו של יעל) עדיפה ממצוה שלא לשמה (כמו האמהות שנולדו להם השבטים).
בְּשַׁלַּח
בְּשַׁלַּח 17:16
בְּשַׁלַּח 17:16 — רמב"ן
ה' ערב שכסאן לא יהיה שלם עד שעמלק נחרב.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — דרש משה
יתרו הצטרף לעם ישראל כי דאג שצאציו יהיו רשעים כמו עמלק.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — כתב סופר
רש"י: יתרו שמע על קריאת הים ועל מלחמת עמלק. למה החליט להצטרף? יש מצוה לחקור את המצוות, אבל קודם כל יש לקבל על עצמך את המצוות, שאם לא כן החקירה יכלה לגרום לו לסטות. יתרו חקר וזה הביאו לה'. הוא חשב שהוא יכל לבד. אבל כשהוא שמע שעם ישראל ראה את כל הניסים ועדיין הסתפקו (עמלק היה להם עונש על זה), הוא הבין שעליו להצטרף כדי לחזק את עצמו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — כתב סופר
יתרו לא רצה לידבק לעם ישראל כי ידע שקשים גרים לישראל כספחת וחשב על עצמו שהוא לא ראוי. אבל אחרי ששמע שאפילו אחרי שראו את קריעת ים סוף עדיין היו מסופקים עם ה' איתם, ידע שהוא כן ראוי.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — רבינו בחיי
יש מחלוקת אם יתרו הגיע לפני או אחרי מתן תורה. יותר הגיוני שהוא הגיע לפני. הסיפור מופיע שם ללמד שיתרו היה ההפך מעמלק: הם הגיעו מקרוב (ייחוס של עשיו) לפגוע בנו, והוא הגיע מרחוה להיטיב לנו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — שפת אמת
בני ישראל היו ראויים שכולם יפחדו מהם בגלל שאמרו נעשה ונשמע, ועמלק תקף אותם "לשמה", ולכן הם ראוים להיחרב (תרל"ה). משה הקשיב לעצת יתרו כי יתרו שמע מה שה' עשה והגיע, ושמע את עצת בלעם וברח (תרנ"א).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — טעמא דקרא
רש"י: כשפגש אהרן את משה בדרך למצרים, ציפורה ובניו היו איתו. אהרן אמר לו "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם". ש: אבל שבט לוי לא היו בשעבוד (בהנחה שגם הנשים). ת: נצטערו בצער אחיהן.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:1
יִתְרוֹ 18:1 — טעמא דקרא
הפסוק קורא לו יתרו כשהוא מציג את עצמו, וחותן משה כשהוא מתנהג כמו חותנו. כשדאג למשה שישב כל היום בדין הוא אמר זה כחותנו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:3
יִתְרוֹ 18:3 — חפץ חיים
משה קרא את בנו הראשון גרשום להזכיר לו שהוא גר וללא ללמוד מהסביבה שלו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:3
יִתְרוֹ 18:3 — דרש משה
למרות שמשה ניצל מפרעה לפני שנשאר דתי במדין, אין תכלית של הקודם בלי השני.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:3
יִתְרוֹ 18:3 — רמב"ן
השמות של הבנים של משה מוזכרים לא במקומם כי משה רצה להזכיר את ההכרת הטוב שלו (עיין בספר "שם דרך").
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:6
יִתְרוֹ 18:6 — ספורנו
לומדים דרך ארץ מיתרו שהתרה לפני שהגיע, ולא סתם הגיע בהפתעה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:7
יִתְרוֹ 18:7 — ספורנו
משה יצא לקראת יתרו, למרות שזה היה מתחת כבודו, בגלל הכרת הטוב.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:8
יִתְרוֹ 18:8 — גרי"ז סטנסיל
משה סיפר ליתרו את כל הדברים הטובים שקרו להם, וזה קיום של תהלים קז:כב וקח:ב. עד עכשיו לא היה למשה מישהו לספר, כי כולם גם חוו את זה. יש גם חובה לספר לאחרים, יותר מהחיוב לומר תודה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:8
יִתְרוֹ 18:8 — מלבי"ם
יתרו התרגל לע"ז לרע, והניח שהמכות נעשות על ידי פועל רע, והמן נעשו על ידי פועל טוב. מהם הסביר לו שכולם היו טובים וכולם נעשו על ידי ה'.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:8
יִתְרוֹ 18:8 — רשימות הגרי"ז
יש ב' חובות: להודות לה' על הניסים ולספר לאחרים על הניסים. משה לא יכל לקיים את השני עד שיתרו הגיע (כל שאר האנשיו חוו את הניסים ואין מה לספר להם).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:9
יִתְרוֹ 18:9 — ספורנו
יתרו שמח שעם ישראל ניצל, אבל היה גם אמור להיות שמח שהמצרים נענשו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:10
יִתְרוֹ 18:10 — באר יוסף
סנהדרין צד. - גנאי למשה וכלל ישראל שלא אמרו ברוך עד יתרו. באר יוסף: למה לא אמרו? אבל אמרו שירה - למה זה לא מספיק? ת: היו כל כך מופלאים במעשי ה' בים סוף ששרו שירה, אבל שכחו להודות לה' על ההצלה שלהם (כי היו כל כך נשגבים מעל זה). אבל אפילו במדרגה הזאת, היו מודים לה'.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:10
יִתְרוֹ 18:10 — גרי"ז סטנסיל
אונקלוס מתרגם "זדו" כ"חשיבו" (זה מה שהם התכוונו לעשות). המצרים רצו לעשות לבני ישראל יותר ממה שעשו להם בפועל. וקבלו עונש מידה כנגד מידה גם על המחשבות האלו. יתרו היה נוכח בתוכניות האלו ׁ(סוטה יא) ולכן ידע, והוא מזכיר את זה עכשיו. (סיפור: פעם שר רוסי שאל את ר' איצלה מוואלאזין למה כתוב בהלל שכל הגוים ישבחו את הקב"ה עבור כל חסדו לעם ישראל? הוא ענה כי רק הם יודעים כמה דברים ניסו לעשות לנו שה' הציל אותנו.)
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:10
יִתְרוֹ 18:10 — כתב סופר
סנהדרין צד. - גנאי לישראל שלא אמרו ברוך עד יתרו. אבל אמרו שירה? 1. יתרו אמר את זה גם על הרע למצרים וגם על הטוב לישראל. 2. יתרו לא היה חלק מהנס ואמר את זה כי שמח עבורנו. כל אחד אמר את זה רק על הצלתו האישית, לא על החברים שלו שה' הציל אותם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:11
יִתְרוֹ 18:11 — בכור שור
ה' העניש את המצרים שהרעו לנו באותה צורה שהם התנהגו איתנו. סוטה יא. - באותו סיר שבישלו לנו. איך? הם הטביעו את הילדים שלנו והם הוטבעו. הלשון של "זדו" קשור לנדיד עדשים שהכין יעקב.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:11
יִתְרוֹ 18:11 — גרי"ז
אונקלוס אומר ש"זדו" הוא "חשיבו" (שחשבו או התכוונו לעשות). המצרים באמת התכוונו לעשות הרבה יותר לישראל מאשר באמת עשו. ונענשו מידה כנגד מידה גם על המחשבות האלו. רק יתרו שהיה נוכח בזמן שתכננו את זה (סוטה יא) ידע את זה, ולכן הוא מזכיר את זה עכשיו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:11
יִתְרוֹ 18:11 — רבינו בחיי
יתרו ראה שהעונש של ה' היה עבור מה שהמצרים עשו יותר ממה שה' אמר שהם יעשו (שהרגו את הבנים).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:11
יִתְרוֹ 18:11 — רשימות הגרי"ז
אונקלוס אומר ש"זדו" הוא "חשיבו" (שחשבו או התכוונו לעשות). המצרים באמת התכוונו לעשות הרבה יותר לישראל מאשר באמת עשו. ונענשו מידה כנגד מידה גם על המחשבות האלו. רק יתרו שהיה נוכח בזמן שתכננו את זה (סוטה יא) ידע את זה, ולכן הוא מזכיר את זה עכשיו. פעם שר רוסי שאל את ר' איצלה מוואלאז'אן למה בהלל כתוב "שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" - למה עליהם לשבח את ה' בגלל חסדו לישראל? ענה מיד שרק הם יודעים את כל הדברים שהתכוונו לעשות לנו ולא יצא להם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:11
יִתְרוֹ 18:11 — ספורנו
יתרו היה משוכנע שה' הוא הא-להים האמיתי היחיד בגלל המדה כנדה מדה שראה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:15
יִתְרוֹ 18:15 — רמב"ן
משה הסביר ליתרו שהעם מגיע אליו עבור הרבה סוגים של שאלות.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:16
יִתְרוֹ 18:16 — חפץ חיים
הפתרון של יתרו להקל על החיים של משה היה ללמד את כולם להתנהג לפנים משורת הדין.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:16
יִתְרוֹ 18:16 — מלבי"ם
משה גם ענה על שאלות עבור בעל דין יחיד שרצה לוודא שלא יעבור על איסור פוטנציאלי, בנוסף לכל הדינים בין 2 בעלי דינים. וכולם עמדו מסביב ושמעו את הפסק וידעו שהם שומעים דבר ה', וזה לא היה רק הסברא של משה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:16
יִתְרוֹ 18:16 — נצי"ב
משה מספר ליתרו שלכל המצוות יש פרטים שהם לא הגיוניים ולכן צריכים רב או מסורה לגביהם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:18
יִתְרוֹ 18:18 — בכור שור
יתרו דאג לכל האנשים שעמדו וחיכו כל היום כדי שישמע המשפט שלהם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:19
יִתְרוֹ 18:19 — נצי"ב
יתרו רצה שמשה יפעל יותר כנציג העם כלפי הקב"ה במקום להיות הנציג של ה' כלפי העם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:21
יִתְרוֹ 18:21 — מלבי"ם
הדיין חייב להיות ירא ה', איש אמת, ושונאי בצע. גם שנים מתוך שלש לא מספיק.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:21
יִתְרוֹ 18:21 — נצי"ב
לבחור שופטים מתוך העם, אפילו מישהו שהוא לא תלמיד חכם, אבל אז עליו לירא יותר את ה' מאשר את העם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:21
יִתְרוֹ 18:21 — רבינו בחיי
כל מה שצריך דיין להיות קשור למדות (לא לחכמה). כמו כן, השבח של התורה לגבי האבות הוא לגבי המדות שלהם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:23
יִתְרוֹ 18:23 — נצי"ב
משה נתן את הפסק, אבל עם שופטים חדשים יוכלו לקבל גם פשרה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 18:26
יִתְרוֹ 18:26 — נצי"ב
יתרו אמר להביא למשה את הדבר הגדול, ומשה כשיישם את הצעת יתרו שינה להביא אליו את הדבר הקשה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:2
יִתְרוֹ 19:2 — נצי"ב
למה כתוב שיצאו מרפידים אם כבר ידענו את זה (פרק יז)? מכילתא - הגיעו לסיני לקבל את התורה וגם יצאו מרפידים כדי לקבל את התורה. זה מלמד אותנו שבשביל קדושה יותר הכנה מועילה. זה גם נלמד מרבי חייא (ב"מ פה:) שדאג להכין את הרשת ולתפוס צבי כדי להכין קלף ללמד תורה לילדים, ולא קנה סתם עור.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — בית הלוי
אין לעם ישראל להתייהר יותר מדי שהם העם שקבלו את התורה, שה' אמר להם קודם על החלק החיובי והשכר, וכשספר לאומות הוא ספר להם קודם על החלק השלילי והעונשים קודם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — חפץ חיים
בגלל של המלאכים לא רצו להרשות שהתורה תנתן למשה, עלינו להפנים שיש לו ערך גדול.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — דרש משה
משה קודם לימד את הנשים כדי שיוכלו ללמד את הקטנים, כי חינוך מתחיל בגיל צעיר.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — אמת ליעקב
משה דאג לא להוסיף או לגרוע אפילו אות אחת כדי שיקבלו את התורה כמו שצריך.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — מלבי"ם
רש"י: לנשים בלשון רכה, ולגברים עם עונשים ופרטים. יש בני אדם שמזכירים רק את הדברים הטובים. אבל מי שמעריך מה זה קבלת עול מלכות שמים, נותנים להם את כל הפרטים, לפי הרמה שלו. לכן יש מחל' בגמרא אבל המסקנא הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — שפת אמת
אם משה חייב לומר את הכל בדיוק כמו שה' אמר, איך רש"י יכול לומר שמשה אמר דברים רכים לנשים וקשים לגברים? הוא אומר אותו דבר לכולם, רק שכולם לוקחים מדברים את החלק שמתייחס אליו (תר"ן).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:3
יִתְרוֹ 19:3 — טעמא דקרא
שמות רבה: למה לומר קודם לנשים? הם זריזות למצוות. ירושלמי פסחים: הם עצלנים. סתירה? בנוגע לעידוד אחרים (בנים ובעלים) הם זריזות, ולעצמם עלולים להתעצל.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:4
יִתְרוֹ 19:4 — נצי"ב
ה' מסכים לפרנס אותנו אם נקבל אותו, כמו שהחתן מסכים לפרנס את הכלה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:5
יִתְרוֹ 19:5 — בית הלוי
מי שעובד חייב לחשוב על התורה, כך א) לא יעבור איסורים בזמן העבודה, ב) מראה שהיה רוצה ללמוד ורק עובד כי מורכח, וזה גורם ללימוד שלו לפני ואחרי העבודה להיות מחובר (ואין צורך לעוד ברכת התורה).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:5
יִתְרוֹ 19:5 — בית הלוי
אין לאדם לקבל על עצמו משהו בלי לדעת מה הוא מקבל. אבל מי שנהיה עבד (קנין גופו) הוא גם התחייב לקיים גם ציווי עתידי. עם ישראל נהיה הקנין של הקב"ה, וכך התחייבו כבר לכל החידושים העתידיים של תורה שבעל פה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:6
יִתְרוֹ 19:6 — מלבי"ם
הצורך להיות ממלכת כהנים וכו' הוא רק לגדולים, ולא להמון עם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:6
יִתְרוֹ 19:6 — נצי"ב
רצון התורה הוא שנהיה טובים יותר משורת הדין.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:7
יִתְרוֹ 19:7 — גרי"ז סטנסיל
ש"ע או"ח ריט:ד - אפשר לברך הגומל על טוב שקורה לחבר. רמ"א: זה לא ברכה לבטלה כי זה שבח כללי עבור שמחתו על הטוב שקרה לחבר. ט"ז - רק אם באמת שמח, ולא אומר רק מנימוס. גרי"ז: רואים שיתרו באמת שמח.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:8
יִתְרוֹ 19:8 — כתב סופר
האם המילה "יחדיו" מיותר? נדרים כ. - כל מי שאין לו בושה סימן שאבותיו לא עמדו בהר סיני. למה? ודאי שהיו אנשים שלא קבלו את התורה בלב שלם, ואם היית שואל אותם בפרטי לא היו מקבלים את התורה. אבל ביחד ברבים בפומי, כולם הצטרפו מחמת הבושה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:8
יִתְרוֹ 19:8 — משך חכמה
נעשה את המצוות המוטלות עלינו ונשמע (נעזור ומלמד לאחרים) המצוות שעליהם לעשות.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:9
יִתְרוֹ 19:9 — דרש משה
קודם היה לנו לשמוע שה' מדבר על משה, ולקבל את התורה על ידי משה, כדי שנדע שמקיימים את כל המצוות רק כי קבלנו אותם דרכו (ולכן 7 מצוות בני נח נשנו על ידו).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:9
יִתְרוֹ 19:9 — מלבי"ם
ה' רצה שכל עם ישראל יגיע לרמה נמוכה של נבואה כדי לשמוע שה' מדבר עם משה, כדי שאם יום יבוא שמישהו מנסה לשנות את התורה העם ידע שזה רק יכל לקרות על ידי ה' בפני כולם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:9
יִתְרוֹ 19:9 — רמב"ן
ה' מופיע בענן כדי שכולם ירגישו את הנבואה ולא יהיו מסופקים בנושא.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:12
יִתְרוֹ 19:12 — חפץ חיים
גם ההר (שאין לו רגשים) קבל קדושה מהתורה, כל שכן עלינו להקפיד על הכבוד של תלמידי חכמים.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:12
יִתְרוֹ 19:12 — ספורנו
אם מישהו יעלה בהר ימותו, וזה יגרום טומאה ואבילות, וזה ימנע השראת השכינה שם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:17
יִתְרוֹ 19:17 — חפץ חיים
אם עם ישראל יסרבו את התורה כל העולם היה נחרב (וכולנו מקבלים אוכל בזכות לומדי התורה).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:17
יִתְרוֹ 19:17 — משך חכמה
בני ישראל היו כל כך ברגש ממה שחוו שהיה כאילו לא היה להם ברירה חוץ מלקבל את התורה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:18
יִתְרוֹ 19:18 — רבינו בחיי
התורה מתארת את ההר עשן כמו כבשן, כי התורה משתמשת בלשון של בני אדם לתאר מה שאנחנו באמת לא יכולים להבין, כמו שמתארים את הכח של ה' כמו אריה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:19
יִתְרוֹ 19:19 — נצי"ב
חייבים לציית ולשמוע לתורה ששמענו ממשה לא פחות מתורה ששמענו ישר מה'.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:20
יִתְרוֹ 19:20 — בית הלוי
הסיבה שאוכלים חלבי בשבועות הוא שקבלנו את התורה ולא המלאכים, כדי שנוכל לקיים מצוות עם הגוף שלנו. מראים את זה עם ההפרדה בין חלב ובשר (לא כמו המלאכים שאכלו בשר בחלב בביקור אצל אברהם).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 19:24
יִתְרוֹ 19:24 — אמת ליעקב
אנשים עלולים לטעות ולחשוב שהחוויה הרוחנית של לעלות להר סיני היה שווה העונש.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:1
יִתְרוֹ 20:1 — משך חכמה
האמונה שלנו הוא לא מבוסס על הניסים אלא על גילוי אחד פומבי והמסורה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:2
יִתְרוֹ 20:2 — בכור שור
במקום לומר אני ה' אשר הוצאתיך מארץ ממצרים, היה יכל לומר שהוא ברא את העולם, שברא אותנו, שהלביש אותנו, שעושה לנו חסדים, שיכל להמית או להחיות אותנו, לספק לנו בגדים ואוכל, וכו'. אבל הוא עושה את כל זה גם עבור אחרים, וזה לא היה מסביר למה דוקא אנחנו מצווים לקיים את התורה. לכן ה' הזכיר את החס הפרטי שלנוL להוציא עם מקרב עם עם יד חזקה, מה שלא עשה עבור עם אחר.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:2
יִתְרוֹ 20:2 — מלבי"ם
כשה' התחיל לומר "אנכי" כל אומה חשבה שה' מדבר אליהם. רק כשהוסיף לגבי מצרים הבחינו שה' מדבר עם עם ישראל. עם ישראל הוא הכלי לגרום למלכות ה' להתפשט בעולם.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:2
יִתְרוֹ 20:2 — משך חכמה
הדת מבוססת גם על אמונה וגם על מעשים.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:2
יִתְרוֹ 20:2 — נצי"ב
ה' הוציא אותם ממצרים גם פיזית וגם רוחנית.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:2
יִתְרוֹ 20:2 — רמב"ן
לקבל את ה' כא-להים הוא תקדים לקבל המצוות שלו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:2
יִתְרוֹ 20:2 — שפת אמת
אנכי הוא לא ציווי אלא מאמר שכמה שיותר שנקבל את ה' כא-להים שלנו, ה' יופיע יותר בעולם, וזה מראה לנו שכביכול זה בשליטה שלנו (תרל"ה). כשה' אמר אנכי כל עם חשב שהוא מדבר אליהם, ורק כשהמשיך במשפט ודבר על מצרים הבינו שהוא מדבר אל עם ישראל. התפקיד שלנו הוא לגרום למלכות שלו להתפשט לעולם (תרל"ט).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:3
יִתְרוֹ 20:3 — משך חכמה
שמענו ב' דברות, שהם כללו 5 מצוות, ישר מה'.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:3
יִתְרוֹ 20:3 — רמב"ן
יש איסור לעשות, לקיים, לשמור, ולהאמין בכל האלוהים האחרים.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:4
יִתְרוֹ 20:4 — כתב סופר
אם אב לא מלמד את בנו נכון, הוא נענש על זה. "על בנים" = בגלל הבנים.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:4
יִתְרוֹ 20:4 — רבינו בחיי
אדם יכל לחשוב שלהכין פסל כדי לזכור את ה' והניסים שלו הוא דבר טוב, כמו שיש לנו עוד מצוות להזכיר לנו את הניסים, כמו סוכה, פסח ומצה. לכן התורה מצווה לא לעשות את זה כדי שלא נשתחווה לו או נעבוד אותו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:5
יִתְרוֹ 20:5 — בכור שור
כתוב שה' מעניש ילדים עבור חטא אביהם. דברים כד - כל אחד מת עבור חטאו? ה' לא מעניש כל חוטא מיד, ונותן לו הזדמנות לשוב, או לגדל בן צדיק. אפילו בנו לא נענש מיד וגם נותן לו סיכוי, וכן לדור השלישי והרביעי. כשגם הדור הרביעי חוטא, ה' מעניש אותו, כי כבר יש לו חזקה של רשעות. מה גרם לו לעונש? ההורים והסבים וכו' שחטאו. מכל מקום העונש שלו הוא בגלל החטא שלו, אבל לא היה נענש עבורו אם הוריו לא כבר חטאו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:5
יִתְרוֹ 20:5 — רמב"ן
ה' נותן זמן לחוטאים לחזור בתשובה במקום להעניש אותם מיד.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:6
יִתְרוֹ 20:6 — כתב סופר
לפעמים אנשים אומרים על ה' שהוא כל כך נשגב שהם כופרים שהוא צופה במה שקורה פה. "לא תשא" הוא מלשון התנשאות. מגילה לא: - כשמזכירים את גדלות ה' מזכירים גם את הענוה שלו. כך לא יחשבו שהוא לא צופה במעשים שלנו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:6
יִתְרוֹ 20:6 — משך חכמה
אברהם לא היה מצווה בקידוש ה' אבל עשה את זה בכל מקרה מאהבה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:6
יִתְרוֹ 20:6 — רמב"ן
להיות אוהב ה' הוא להיות מוכן למות עבורו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:7
יִתְרוֹ 20:7 — בית הלוי
עם ישראל הצטערו בסיפור של פורים בגלל שעברו על איסורי דרבנן של בישול עכו"ם, אבל ניצולו בגלל ששמרו את הדרבנן של להנות ממעשה נכרי בשבת.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:7
יִתְרוֹ 20:7 — קול אליהו
למה הפסוק מזכיר לעבוד שאר ימי השבוע אם אין כזה חובה? שבת סט: - אם אדם הולך במדבר ולא יודע איזה יום שבת, עליו לשמור כל יום שביעי. וכל יום, כולל שבת, יכל לעבוד מספיק כדי לאכול. זאת אומרת, שאן זוכרים מתי שבת אפשר לעבוד כל מה שרוצים בשאר הימים, ולא רק את המינימום, ואז יזכה לא לעבוד בשבת. ואין דבר שלא מרומז בתורה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:7
יִתְרוֹ 20:7 — כתב סופר
רש"י: לזכור את השבת הוא לשמור בשר טוב שמקבלים בימי חול לשבת. א) ביצה טז. - בית שמאי היה שומר הבשר הטוב לשבת עד שמצא יותר טוב והיה אוכל את הפחות טוב. כתובות ז: - שבת קשה לעני בגלל השינוי באכילה שלו (שהוא אוכל בשר ואוכל יותר), לכן ב"ש אכל בשר בימי חול כדי להנות מהבשר יותר בשבת. ב) רמב"ן: האם רש"י כאן כמו ב"ש? כתב סופר: בית הלל אמר לעשות כל מעשיו לשם שמים. ב"ש דאג שהוא לא ברמה כזאת. אנחנו אפילו פחותים ממנו, ולכן ודאי שפוסקים כמו ב"ש בזה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:7
יִתְרוֹ 20:7 — רבינו בחיי
אדם עלול לחשוב ששבועת שווא הוא לא כל כך נורא, אבל יש דרכים שהוא גרוע יותר מרציחה או ניאוף. א) אלו לא עושים כל הזמן בגלל הפחד, ב) אחרי שעושים את אלו נגמרה התאווה שלהם (לפחות זמנית), אבל אדם יכל להישבע הרבה פעמים בשעה ולא יהנה ממנו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:7
יִתְרוֹ 20:7 — רמב"ן
יש איסור להשתמש בשם ה' סתם (לא רק עבור שקר).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:8
יִתְרוֹ 20:8 — באר יוסף
זכור ושמור היו בדיבור אחד להראות שמי של מקיים שמור (לדאוג שגם אחרים ישמרו את השבת) גם לא מקיים זכור.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:8
יִתְרוֹ 20:8 — מלבי"ם
השבת מעידה על מעשה בראשית כי ה' עצר לברוא דברים חדשים ביום השביעי. בכל השנים מאז הבריאה אין שום דבר שנברא, וזה מראה שאכן היה בריאה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:8
יִתְרוֹ 20:8 — רמב"ן
מזכור ושמור אנחנו לומדים שאהבה היא יותר חזקה (ולכן עשה דוחה לא תעשה).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:8
יִתְרוֹ 20:8 — שפת אמת
הברכה של שבת מגיעה כשאדם בשבת חושב שכל מלאכתו נעשתה, וכשהוא מצפה ומתגעגע לשבת במהלך כל השבוע (תרל"ז).
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:11
יִתְרוֹ 20:11 — מלבי"ם
כיבוד אב ואם קשור לשבת כי כאשר ה' הפסיק לברוא דברים חדשים ואנשים חדשים, הוא נתן את היכולת הזאת להורים, להיות שותפים לו.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:11
יִתְרוֹ 20:11 — משך חכמה
אנשים טועים וחושבים שהכוכבים (ולא ה') שולטים על דברים כמו הים.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:12
יִתְרוֹ 20:12 — חפץ חיים
חלק מכיבוד אב ואם הוא לכבד (ולא לגנות) מה שחשוב להם - התורה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:12
יִתְרוֹ 20:12 — מלבי"ם
חמשת הדברות הראשונות היו בין אדם למקום, במחשבה, דיבור, ומעשים. חמשת האחרונים היו בין אדם לחבירו בכסף, מעשה, דיבור ומחשבה. חמשת האחרונים הוצרכו אפילו אם הם גם לפי הסברא כי בגלל תאווה אנשים עלולים לא לשים לב למה נכון.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:12
יִתְרוֹ 20:12 — נצי"ב
אפילו מצוה הגיונית כמו כיבוד אב ואם הוא מתאים יותר לחיים בארץ ישראל.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:12
יִתְרוֹ 20:12 — רמב"ן
הדברות הם במסלול הגיוני של ה', הורים ואחרים.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:13
יִתְרוֹ 20:13 — קול אליהו
יש טעם עליון וטעם תחתון לעשרת הדברות. במילה תרצח יש קמץ בטעם עליון ופתח בטעם תחתון. עבודה זרה יט - משווה מי שלא ראוי לפסוק ופוסק לרוצח, וכן מי שראוי לפסוק ולא פוסק. והיינו, מי שפתח (את פיו) ולא היה אמור לפתוח, ומי שקמץ את פיו ולא היה אמור לקמוץ, גם כלולים בלא תרצח.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:13
יִתְרוֹ 20:13 — משך חכמה
יש ב' סוגים של רציחה (רציחה בשביל קבלת תועליות או ממון או שאר הנאות או ללא הנאה). לכן יש גם טעם עליון וגם טעם תחתון.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:14
יִתְרוֹ 20:14 — בית הלוי
כמו שאדם שעומד על קרח דק לא חושב על אוכל או תאוות אחרות, כי הוא מפחד על חייו, כמו כן היראת שמים שלנו אמור למנוע שנחמוד את האשה של מישהו אחר.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:17
יִתְרוֹ 20:17 — רשימות הגרי"ז
רק לעמוד בהר סיני הוסיך לנו את יראתו. וזה מסביר את השורה בדיינו שאילו קרבנו לפני הר סיני אנחנו מודים לו אפילו לא נתן לנו (בלבד) את התורה.
יִתְרוֹ
יִתְרוֹ 20:22
יִתְרוֹ 20:22 — דרש משה
רק כתוב "אם" תבנו מזבח, כי מזבח הוא מצומצם ויציב, ועלינו תמיד לצמוח ולגדול.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — באר יוסף
במסכת בבא בתרא ח: יש שבח לדיין שדן דין אמת. ירושלמי סנהדרין - רשב"י אומר ב"ה שהוא לא דיין. למה? דיין חייב להיות לא מושפע משני הצדדים. לכן אדם עלול לחשוב שעליו להיות סגור בבית המדרש. אבל אז לא ידע איך לחקור עדים ובעלי דינים לגלות שקר. לכן עליו להיות מעורב עם הבריות. אבל לא יותר מדי או שהוא יהיה מושפע על ידם. רשב"י היה במערה, ולא ידע איך להתייחס לצרכי בני אדם, ולכן שבח את ה' שהוא לא דיין.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — באר יוסף
רבי ישמעאל אומר שכל המצוות כללותיהם נאמרו בסיני והפרטים מאוחר יותר, אבל המשפטים גם הפרטים נאמרו בסיני. כדי להיות ראויים לתורה צריכים שיהיה לנו מדות טובות. המשפטים הם באמת מבוססים במידות. אי אפשר לדעת איך להתנהג עם לווה או עבד עברי בלי הבסיס הזה, להבין שהכללים הם שורת הדין ולא לפנים שורת הדין. לכן המפשטים צריכים להיאמר בסיני, כדי שהמדות האלו יהיו הבסיס לקבלת שאר התורה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — דרש משה
התורה מתייחסת לפרטים של החיים היומיומיים שלנו, ולא רק בכללי או רק באירועים רוחניים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — דרש משה
מורה חייב ללמד את הסיבה מאחרי כל הלכה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — כתב סופר
מדרש רבה: משה אמר שה' נתן לנו את התורה, אבל אם לא נשמור את הדינים הוא יקח את זה בחזרה. למה הדינים? שבת לא. - זה השאלה הראשונה שמקבלים אחרי המוות. סוכה ל. - מי שגונב כדי לקיים מצוה הוא פסול. מזה אפשר ללמוד שמי שעוסק במשא ומתן לא באמונה, ואז משתמש בכסף שלו למצוות (ציצית, תפילין, אתרוג וכו') לא יקיים את המצווה. לכן לפני ששואלים איזה מצוות שמרנו, שואלים אותנו על הכסף. בלי זה, אי אפשר לקיים את התורה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — רבינו בחיי
לפניהם, ולא לכותים, כי זה המקור של הרבה עבירות, יותר גרוע מרציחה, כי אפשר לפעמים לקבל מחילה על רציחה (כמו קין). אבל גזילה חייבים להחזיר כדי לקבל תשובה (ולא תחזיר כי לא תחשוב שהכסף שמגיע לך דרך הפסק של בית דין הוא גנוב) וחילול ה'.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — רמב"ן
כדי לעזור לשמור את עשרת הדברות ה' מיד נתן את המשפטים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:1
מִּשְׁפָּטִים 21:1 — שפת אמת
למרות שהמשפטים נמסרו לבני אדם (השופטים), הם מה' והם לא פחות חשובים. דרך הפנמה של הדינים (דרך ארץ) אדם יהיה יותר מוצלח לגדול בתורה (תרל"ד, תרל"ה, תרל"ח, תרמ"ב).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:2
מִּשְׁפָּטִים 21:2 — אמת ליעקב
במשפטים אנחנו מוצאים את היסודות של החוקים (ולכן הם רק עבור היהודים).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:2
מִּשְׁפָּטִים 21:2 — רמב"ן
לשחרר את העבד בשנה השביעית מזכיר לנו את מצרים ושבת.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:9
מִּשְׁפָּטִים 21:9 — רמב"ן
שאר, כסות ועונה כולם קשורים לקיום יחסים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:10
מִּשְׁפָּטִים 21:10 — ספורנו
פשט הוא כרבא, שאין לישא עוד אשה אלא אם הוא יכל לפרנס גם את הראשונה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:13
מִּשְׁפָּטִים 21:13 — קול אליהו
יש ב' סוגי שגגות: אלו שהיה אפשר למנוע עם יותר זהירות (כמו מי שמפיל עץ והורג מישהו) ואלו שאי אפשר למנוע (מי שהדרגה בסולם שלו נופלת והוא נופל והורג). כי מישהו עשה את הראשון בלי עדים, ה' מארגן שיעשה גם את השני כדי שיתחייב גלות. זה מרומז בלשון הפסוק.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:13
מִּשְׁפָּטִים 21:13 — ספורנו
גלות הוא לכפר על החטא שהביא לרצח, לא לכפר על הרצח (שמתכפר על ידי מיתת הכהן הגדול).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:14
מִּשְׁפָּטִים 21:14 — משך חכמה
כהנים הם יותר חשודים להרוג אדם אחר ולישא את אשתו (כי אסור להם להתחתן עם גרושה).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:14
מִּשְׁפָּטִים 21:14 — רבינו בחיי
אפילו אם הרוצח מחזיק למזבח, אינו נכון לרחם עליו, אלא להוציאו משם ולהעניש אותו, אפילו אם העד הוא באמצע העבודה עליו לעצור וללכת להעיד, כי ה' מעדיף משפט לקרבנות.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:15
מִּשְׁפָּטִים 21:15 — רמב"ן
לקלל גורם לעונש חמור יותר מלהכות, כי הוא יותר מצוי (לגנוב בני אדם גם גורם לקללה ולהכות).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:19
מִּשְׁפָּטִים 21:19 — חפץ חיים
עלינו לשים לב שמקבלים כפרה ממי שעושה לנו רע, וגם ה"שליח" הזה נבחר לכך על ידי ה'.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:19
מִּשְׁפָּטִים 21:19 — דברי אליהו
הפסוק הזה הוא המקור לרשות לרופא לרפאות. אבל אין רשות לרופא להכריז שאין תקווה ואין תרופה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:19
מִּשְׁפָּטִים 21:19 — רבינו בחיי
כשבני אדם עושים רפואה זה מקבל דגש. כשה' עושה רפואה אין דגש. הרפואה שלו ללא צער, והרפואה שלו יכל להיות גם למחלה פנימית.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:24
מִּשְׁפָּטִים 21:24 — רבינו בחיי
הפשט של עין תחת עין הוא כמו חז"ל שהוא ממון. א) אם תכאב לו, תצטרך לשלם גם שבת וריפוי. ב) אם תעשה לו אותו דבר הוא יכל למות, וזה לא עין אלא עין ונפש. ג) זה לא "כן יעשה לו" (ויקרא כד) אם לא תעשה בדיוק אותו רוחב/אורך/עומק. לכן זה ודאי מדבר על כסף, כי זה מדבר לעשות לו רע כמו שנעשה לנחבל.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:24
מִּשְׁפָּטִים 21:24 — ספורנו
הפשט הוא להוציא את העין. צריכים מסורה לדעת רק לשלם כסף.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 21:26
מִּשְׁפָּטִים 21:26 — דברי אליהו
ברכות ה - יסורין מכפרים, נלמד מק"ו משן ועין. ש: למה כתוב "שן ועין" אם אחד מספיק? ת: המקור לעבדות הוא הקללה של נח לחם (בראשית ט:כה). מה עשה חם? בט:כב כתוב שהוא ראה את נח ערום (עם העין) והלך וסיפר לאחיו (עם הפה). ולכן היה אפשר לחשוב שלא יצא חינם בשן או עין. ולכן ה' אומר שהוא כן יוצא, והקל וחומר הוא משניהם.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:2
מִּשְׁפָּטִים 22:2 — ספורנו
אנשים נמכרים לשלם על גניבה כדי להגן את הציבור נגד גנבים עניים שאין להם מה להפסיד.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:14
מִּשְׁפָּטִים 22:14 — בכור שור
התורה כותבת "בא בשכרו" אבל לא מסביר את זה (בבא מציעא פ: - יש מחלוקת אם זה שומר חינם או שומר שכר). מהשבועה שבתורה, איפה שיש "רגלים לדבר" (שיש סיכוי טובה לשקר), חז"ל למדו לקבוע שבועה גם במקרים אחרים (כמו מי שמשלם בלי נוכח הבעל דין השני, כמו אריס, אפוטרופוס, וכו'). גם שבועות מאוחרות בגלל שקר. במקרים האלו, אי אפשר לסמוך רק על דין התורה, אבל יש לפעול לפי הצרכים של כל מקרה וכל זמן, כמו בבא קמא צו: שרב נחמן שם קנס על גנב ידוע.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:17
מִּשְׁפָּטִים 22:17 — רבינו בחיי
הכישוף אסור אפילו אם זה נגד רצון ה', כי הוא עובר על ההכרזה של המלך. עם ישראל היו מאד קרובים לזה כי יצאו ממצרים, וזה ממש מחמיר. זה לא רק מות יומת אלא גם לא תחיה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:20
מִּשְׁפָּטִים 22:20 — רמב"ן
לא לחשוב שאין לגר מישהו לעזור לו או להציל אותו. ה' יציל אותו כמו שהציל אותנו ממצרים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:22
מִּשְׁפָּטִים 22:22 — ספורנו
מי שעינה אלמנה או יתום יגרום לעינוי כזה למשפחתו.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:23
מִּשְׁפָּטִים 22:23 — מלבי"ם
ה' כועס רק על עבודה זרה. אם ה' כועס על עינוי הגר, סימן שהוא גרוע כמו עבודה זרה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:24
מִּשְׁפָּטִים 22:24 — דברי אליהו
ב"מ עה - ה' לא עונה לזעקה של מי שמלווה בלי עדים. ההפך נכון לגבי צדקה: עדיף בסתר. ולכן הפסוק כותב "עמי" כאן, ובצדקה כתוב "עמך" - לבד.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:24
מִּשְׁפָּטִים 22:24 — כתב סופר
מה המשמעות של "את עמי"? יש ב' סוגים של הלוואות: א) לתלמיד חכם שלא עובד. למה לדרוש ממנו ריבית, אם הוא לא מרוויח עם הכסף שנתנו לו? הוא ה"עמי". ב) מי שלווה כסף כדי להשקיע במשהו מסחרי, ועליו דורשים ריבית. "או העני עמך" - ממנו היינו רוצים לדרוש ריבית, אבל לא עושים כן כי ה' אמר שהוא מהציווי, כמו שלא היינו מבקשים ריבית מהתלמיד חכם.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:26
מִּשְׁפָּטִים 22:26 — מלבי"ם
ה' מצפה שנחזיר את המשכון לעני לא מצד הדין, אלא מצד החנינה, כמו שהוא מחזיר לנו את הנשמה כל יום מתוך חנינה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:26
מִּשְׁפָּטִים 22:26 — נצי"ב
העשיר לובש בגדיו החיצוניים עבור כבוד. העני כדי לכסות על בגדיו הפנימיים הקרועים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:26
מִּשְׁפָּטִים 22:26 — רמב"ן
ה' שומע גם צעקות מאנשים לא ראויים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:26
מִּשְׁפָּטִים 22:26 — ספורנו
אם תגרום לעני לצעוק אני אקח את הכסף "המיותר" שלך ואני אתן לו אותו.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:27
מִּשְׁפָּטִים 22:27 — נצי"ב
לא לקלל רב או דיין הוא גם מצוה וגם הבטחה (לגדל בניים ראויים).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:30
מִּשְׁפָּטִים 22:30 — אמת ליעקב
לומדים מהכלב שה' נותן שכר לכל בריאה בשכר הראוי.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:30
מִּשְׁפָּטִים 22:30 — מלבי"ם
אנחנו לומדים מוסר מבעלי חיים מתנהגים לפי הטבע. נותנים בשר לכלב בשכר שהציל את הטריפה (ובשכר שלא חרץ את לשונו במצרים כמו שרש"י אמר) כדי שנלמד שכר ועונש מאלו שמתנהגים טבעי (והכרת הטוב).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:30
מִּשְׁפָּטִים 22:30 — משך חכמה
לדבר ולקבל לשון הרע גורם לנו להיות טריפה, ויום כיפור לא יתקן את זה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:30
מִּשְׁפָּטִים 22:30 — נצי"ב
משליכים את הטריפה לכלב שהציל אותה מאכילה על ידי הטורף (הגרסה באינטרנט לא שלם בשבט תשפ"ג).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 22:30
מִּשְׁפָּטִים 22:30 — רמב"ן
כדי להיות ראויים לדבר עם ה' עלינו להמנע מאכילת מאכלים מסויימים.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:1
מִּשְׁפָּטִים 23:1 — חפץ חיים
מי שמדבר לשון הרע ראוי להשליך אותו לכלבים, כי לפחות הכלבים ידע מתי לא לחרוץ את לשונו.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:1
מִּשְׁפָּטִים 23:1 — מלבי"ם
האיסור הוא לא רק לשבועת שקר, אבל אפילו לעזור לרשע כעד, אפילו לעמוד ליד עוד עד כדי שבעל דין יחשוב שיש שני עדים כשיש באמת רק עד אחד.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:2
מִּשְׁפָּטִים 23:2 — דברי אליהו
סנה' לו - בדיני נפשות, השופט הצעיר אומר את דעתו לפני האחרים, כי אם הגדול מדבר ראשון האחרים יפחדו לחלוק. וזה נלמד מהפסוק הזה. זה מסביר את גיטין נו "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בתינו". ש: למה מהענוה שלו ולא מצדקותו או חסידותו? ת: האחרים רצו להרוג את בר קמצא. אבל הוא אמר שלא והם לא רצו לחלוק עליו. היה עליו לדבר אחרון, אבל בגלל הענוה שלו הוא דבר ראשון. אם לא כן, היו הורגים את בר קמצא ומונעים את החורבן.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:4
מִּשְׁפָּטִים 23:4 — חפץ חיים
אם עלינו לרחם על בעל חיים תועה בדרך, כל שכן שיש לנו לרחם ולעזור ליהודים שתועים מהדרך.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:4
מִּשְׁפָּטִים 23:4 — מלבי"ם
האדם הזה הוא לא באמת האויב שלך, רק שיצר הרע גרם לך לחשוב כך.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:5
מִּשְׁפָּטִים 23:5 — חפץ חיים
אם סוס היה נושא תרופות מצילות חיים לבית חולים, היינו עוזרים לו אפילו אם הסוס היה של איש זר או השונא שלנו, כל שכן שיש לנו לעזור לתרום לראשי ישיבה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:6
מִּשְׁפָּטִים 23:6 — מלבי"ם
אדם אינו יכל להטות משפט לטובת עני, אפילו שעל העשיר לפרנס את העני, וכמו כן אין להטות נגד הרשע.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:6
מִּשְׁפָּטִים 23:6 — נצי"ב
אנחנו עלולים לחשוב לעזור לעני לחסוך כסף או לעזיר לעשיר לא להתבייש.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:7
מִּשְׁפָּטִים 23:7 — אמת ליעקב
שקר הוא קשור לחטא של אדם הראשון.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:7
מִּשְׁפָּטִים 23:7 — טעמא דקרא
ב"מ כג: ת"ח יכל לשנות בדיבור עבור מסכת, פוריא ואושפיזא. רש"י: משום ענוה, צניעות וכדי שלא יקפצו בנ"א שאינם מהוגנין. תוס': מדוע לא חשיב משנים מפני דרכי שלום? זה שייך בכל אדם. הני תלת רק עבור ת"ח. כי אסור לרמות, ורק מותר כשאין חבירו מרומה. לדוגמה: יחשבו כולם שהת"ח באמת למד את המסכת ורק אמר שלא בגלל ענוה. אבל ע"ה לא כן.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:7
מִּשְׁפָּטִים 23:7 — טעמא דקרא
רש"י: אם מישהו עוזב את בית דין כזכאי, אפילו אם למישהו אחר יש ראיה שהוא אשם, לא מחזירים אותו (רק שה' יעניש אותו). למה לא להחזיר אותו ולהעניש אותו? מי שנהרג על ידי בית דין יש בזה בושה. ה' החליט שאדם זה יקבל רק את העונש שלו, בלי הבושה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:12
מִּשְׁפָּטִים 23:12 — משך חכמה
ההבטחה של שכר שבת לא מאפשרת לנו להקל במצוות בכלל.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:12
מִּשְׁפָּטִים 23:12 — משך חכמה
יש גם חובה שהעבד שלך ינוח בשבת כדי שתעדיף לקנות עבד דתי (ולא ללמוד מידות רעות מעבדים כנעניים).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:13
מִּשְׁפָּטִים 23:13 — נצי"ב
לומדים תורה בשבת כדי שנדע איך לשמור את התורה במהלך השבוע.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:14
מִּשְׁפָּטִים 23:14 — בכור שור
שלש פעמים בשנה יש לנו שמחה יתירה, וה' רוצה שנתמקד עם השמחה כלפיו, לכלול אותו בשמחה שלנו.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:16
מִּשְׁפָּטִים 23:16 — אמת ליעקב
החגים קשורים לחקלאות ללמד אותנו שגם גשמיות הוא חלק מעבודת ה', ורואים את ההשגחה של ה' בגידול שלנו.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:19
מִּשְׁפָּטִים 23:19 — טעמא דקרא
למה התורה מזכירה בשר בחלב שלש פעמים? א) פסיקתא כו - המלאכים רצו את התורה אבל אכלו בשר בחלב (אצל אברהם). קבלנו את התורה בגלל המצוה הזאת, לכן היא מופיעה שלש פעמים. ב) גיטין ס: - ה' עשה איתנו ברית דוקא עבור התורה שבעל פה. לכן הפסוק מזכיר רק בישול גדי בחלב אמו, שרוב המצוה הזאת היא תורה שבעל פה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:21
מִּשְׁפָּטִים 23:21 — נצי"ב
שר יכל למחול מי שלא מכבד אותו, אבל לא לפני המלך.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 23:25
מִּשְׁפָּטִים 23:25 — כתב סופר
טבע של בני אדם הוא שמי שיש לו כסף ירצה יותר כסף. ה' מברך אותנו שאם נשמור את התורה הוא יתן לנו היכולת להיות שמח במה שיש לנו. זה מחלה שלא נראית לבני אדם, כי העשיר נראה לכולם כמצליח אבל כאב לו בפנים. ה' ירפא את הכאב הזה. לכן בפסוק הבא כתוב שלא תהיה עקרה וכולם יחיו חיים ארוכים. יש ב' סיבות שאנשים מנסים לצבור יותר כסף עבור דאגה שלא יהיה לו מספיק בזקנה או עבור הילדים. ה' אומר שאם נקיים את המצוות הוא ידאג לנו גם בזיקנה וגם לילדים - ואז נוכל להיות שמחים במה שיש לנו.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:3
מִּשְׁפָּטִים 24:3 — משך חכמה
לעבור על איסור בין אדם למקום הוא גם איסור בין אדם לחבירו כי העונש שלו ישפיע על כולם.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:7
מִּשְׁפָּטִים 24:7 — בית הלוי
אמירת נעשה ונשמע היתה ראויה לשבח כי לא רק שקבלנו לקיים מצוות, וללמוד איך לקיימם, אלא גם ללמוד רק למטרת הלימוד (לא רק כאמצעי).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:7
מִּשְׁפָּטִים 24:7 — דרש משה
חג השבועות לא מוזכר בתורה כחג מתן תורה, כי התורה הוא תהליך מתמשך (דרך לימוד מהגדולים שלנו).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:7
מִּשְׁפָּטִים 24:7 — נצי"ב
נעשה היה לגבי תורה ועבודה, נשמע היה לגבי גמילות חסדים (לעשות את זה למען ה' ולא בגלל הסברא כמו שעשו את זה בעבר).
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:7
מִּשְׁפָּטִים 24:7 — רשימות הגרי"ז
ה' שאל מי גילה לישראל את הסוד של המלאכים כשהקדימו נעשה לנשמע? מה הסוד? למלאכים אין חוש שמיעה. הם שומעים רק אם זה חלק מהציווי שלהם. ולכן עבורם לשמוע הוא חלק מקיום הציווי. בני אדם יכולים לשמוע סתם וזה לא חלק מהקיום. כשאמרו ונשמע אחרי, הם גרמו לזה שלשמוע הוא גם חלק מקיום המצוה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:8
מִּשְׁפָּטִים 24:8 — רבינו בחיי
משה חתם את הברית עם דם, שהם התייחסו אליו כ"עדי", שהם הסירו אחרי חטא העגל. הסמלות הוא שאם לא נשמור את התורה ה' מתיר את הדם שלנו למיתה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:11
מִּשְׁפָּטִים 24:11 — כתב סופר
רש"י: היו ראויים לעונש כי אכלו בזמן כזה. ש: איך אנשים כל כך טובים וקדושים יכלו לעשות את זה? רמב"ן: עשו סיום. ש: אם כן למה ה' רצה להעניש אותם? שבת פז. - ה' הכריח אותן לקבל את התורה. מי שמוכרח לא ירצה לאכול. האנשים האלו היו הכי טובים וקבלו את התורה בשמחה, ולכן יכלו לאכול ולשמוח. הפסוק אומר לנו שה' לא הכריח את האנשים הטובים האלו. לכן בפסחים סח: כתוב שכולם מודם שבעצרת (שבועות) בעינן "לכם". אוכלים כדי להראות שמחה שקבלנו את התורה, ולא מרגישים לחוצים. ולכן גם מרדכי עשה סעודה ומשלוח מנות הם חלק מהמצוה של פרעה, כי מראים שמחה שקבלנו שוב את התורה בלי הכרח.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:11
מִּשְׁפָּטִים 24:11 — נצי"ב
לעלות למדרגה דתית שהוא למעלה מאיפה שאתה באמת נמצא הוא יכל להזיק לך.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:11
מִּשְׁפָּטִים 24:11 — רמב"ן
ראוי לעשות מסיבה אחרי שמסיימים משהו גדול בתורה.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:11
מִּשְׁפָּטִים 24:11 — ספורנו
הסעודה הייתה השמחה הטבעית אחרי ראיית ה'.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:18
מִּשְׁפָּטִים 24:18 — דרש משה
רש"י מזכיר שה' עשה מסלול בענן עבור משה ללמד שלא לומדים בקלות אלא במאמץ יתר, כמו שלא יודעים לנווט בתוך ענן.
מִּשְׁפָּטִים
מִּשְׁפָּטִים 24:18
מִּשְׁפָּטִים 24:18 — אמת ליעקב
יש דרך ספציפי ללמד את התורה בכל דור ודור. (מסביר למה יש יותר מוקד על גמרא היום.)
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:1
תְּרוּמָה 25:1 — רמב"ן
לפעמים מקבלים כמה מצוות בקיצור בהתחלה, אבל הם חלק ממערכת גדולה של דינים שנקבל מאוחר יותר.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — בכור שור
ה' צוה למשה להכין את הלוחות, והוא הצטרך מקום לשים אותם, ולכן צוה לו להכין את הארון, והצטרך מקום לארון ולכן צוה להכין משכן עם קודש הקודשים. שם השכינה תשרה, עם בני ישראל מסביבו, כמו שהמלאכים הם מסביבו כסאו בשמים. [רמב"ם: המשכן היה כדי שעם ישראל יעבוד את ה'. רמב"ן: המשכן היה הבית של ה'. בכור שור: ערבוב של שניהם.]
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — באר יוסף
כשמקבלים את התורה ונונתים צדקה, אנחנו כאילו קונים גם את ה'. משל למלך עם בת יחידה. הוא מבקש מהחתן לעשות לו חדר שיבוא ויגור ויבקר אצלם. זה רק כשהחתן מכבד את אשתו (ה' רק יבוא לשכון אצלנו כשאנחנו לומדים את התורה ומכבדים אותה כמו שצריך).
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — בית הלוי
פרשת משפטים מופיעה לפני פרשת תרומה כי לפני שנותנים צדקה חייבים לוודא שהכסף לא הגיע אלינו בגניבה. כשלומדים תורה או עושים משפט אנחנו אמורים לקחת את ה' איתנו. כשאנשים שלא לא מאמינים עושים מעשים טובים, הם פחות טובים כי חסר להם האמונה במצווה. אבל כשאנחנו עושים מעשים טובים (אפילו לא לשמה - שיחיה בני) אנחנו מאמינים שזה מצווה, ואנחנו שמחים שעשינו מצוה אפילו אם לא נקבל את המטרה (אם הבן ימות). כשאנחנו אוכלים ביום טוב כדאי לחשוב שזה לשם מצווה כדי שזה לא יהיה זולל וסובא. הכסף שאנחנו נותנים לצדקה הוא הכסף היחיד שבאמת יש לנו.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — דרש משה
ה' רצה כסף רק ממי שיודע שהכסף באמת שייך לה'. רק אלו שרצו לתת היה בציווי לתת, וזה היה להם שכר כי נהיו מצווים ועושים.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — אמת ליעקב
יש הרבה סוגים שונים של קדושה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — כתב סופר
במדרש רבה כאן כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו". מה הקשר? לפני המשכן והמקדש, לא היה מסלול קל לעשות תשובה, והיה לנו לשמור את עצמינו מלחטוא יותר. אחרי המקדש, עלול אדם להיות פחות זהיר ולחטוא יותר, פחות זהיר לשים כל מחשבותיו על ה' והתורה. ה' אמר "ועשו לי מקדש" ולא להוציא את המחשבות עלי מהלבבות שלכם, "תורתי אל תעזובו".
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — כתב סופר
מדרש: למה פרשת תרומה מופיעה מיד אחרי פרשת משפטים? "עשיתי משפט וצדק" (תהלים קיט:קכא). חולין ז: - בני ישראל קדושים, יש אנשים שאין להם כסף אבל לא רוצים לתת אותו. למה זה יגרום להם ליקרא קדושים? חולין צא. - הכסף שיש לצדיקים חביב להם מאד כי מקפידים לא לגנוב. לפעמים זה גורם להם שלא רוצים להפרד ממנו עבור צדקה או הכנסת אורחים. אבל מי שגונב, יותר קל לתת את זה במתנה לאחרים. "שלי שלך" יותר פשטי כשגם "שלך שלי". אבל זה לא דרך הישר. במקום: לא לגנוב, אבל גם להיות נדיב לחלק את הכסף עם אחרים. זה מה שדוד אמר "עשיתי גם משפט וגם צדק. לכן תרומה מיד אחרי משפטים.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — כתב סופר
למה קודם כתוב "ויקחו לי" ברבים ואחר כך "תקחו" ביחיד? אם משה ואהרן היו יוצאים לאסוף את כל התרומות בעצמם, יש אנשים שהיו תורמים רק כדי לא לסרב למשה ואהרן. ה' רצה שאנשים יתרמו עבור הסיבה הנכונה ולכן כתוב "ויקחו לי". אז "תקחו את תרומתי" ואפשר לדעת שכל מה שמביאים היה נתרם בלב שלם.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — כתב סופר
מדרש רבה - ה' בחר בשם של משה ולא את העושר של קורח. קורח לא הכחיש שה' דבר עם משה, רק שאחרי שיש לנו משכן כולם יכולים לדבר עם ה'. קורח היה עשיר ותרם הרבה כסף לעשות את המשכן. אבל ה' דבר עם משה לפני שהיה משכן. ולכן אפילו שקורח תרם הרבה, ומשה לא תרם כלום (כי לא הצטרך את המשכן כדי לדבר עם ה'), ה' בחר במש ולא בקורח, כי דרך משה כל המשכן קרה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — מלבי"ם
כל דבר שייך לה', אבל כשמשתמשים בו עבור ה' (כמו צדקה) זה נהייה שלנו.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — רשימות הגרי"ז
למרות שהתרומות חייבות להגיע מהרצון של נדיבי לב, יש חובה על בית דין לאפשר שזה יקרה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:2
תְּרוּמָה 25:2 — שפת אמת
למה כתוב ויקחו ולא ויתנו? באמת אי אפשר לתת שום דבר לה', חוץ מהרצון שלנו לתת. ה' תלה את המצוות ברצון שלנו (תרל"ג).
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:6
תְּרוּמָה 25:6 — בכור שור
למה באמצע כל ההוראות של הבנין יש פסוק לגבי הבאת השמן למאור? אין פסוק להביא חיטה, בעלי חיים, או עצים! זה לא ראוי למלך להגיע לבית חשוך. ראוי שהאור ידלק לפני שיגיע.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:8
תְּרוּמָה 25:8 — חפץ חיים
אי אפשר להאכיל את ה' ולהכניס אותו לגור בבית. ה' רוצה שנעשה כמיטב יכולתנו והוא יעשה את השאר.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:8
תְּרוּמָה 25:8 — רבינו בחיי
ושכנתי הוא שהמקדש קדוש מהשכינה, והוא ושכן ת"י (שנה של מקדש הראשון) וגם ושני ת"ך (שנה של מקדש השני).
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:8
תְּרוּמָה 25:8 — ספורנו
בגלל שאין צורך למשכן אם לא חטאו בעגל, ה' לא אומר שישכון בו, אלא שישכן ביניהם, כי הוא נגיש לכולם גם בלי המשכן.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:9
תְּרוּמָה 25:9 — דרש משה
היה רק דרך אחד לבנות את המשכן, אבל כל בית יהודי שונה וראוי לבנות אותו איך שמתאים לו.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:9
תְּרוּמָה 25:9 — כתב סופר
אפשר לעשות משכן, ולגייס תרומות עבורו, עם המטרה להביא את השכינה מתוך אהבה של ה', או עבור כבוד ותפארת בעיני העמים. כדי להזהיר אותנו, ה' אמר "ועשו לי מקדש" להכינו עם הכוונה רק אליו. וכן תעשו - הראתי לכם את זה מתוך האהבה שלי אליכם, ועליכם להכינו רק מתוך אהבה עבורי.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:9
תְּרוּמָה 25:9 — כתב סופר
המדרש, מובא בהקדמה לעין יעקב: בן זומא - שמע הוא הפסוק הכולל בתורה. בן ננס - יותר כולל "ואהבת לרעך כמוך". בן פזי - "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". רבי: הלכה כבן פזי, כמו שכתוב "ככל אשר אני" (הפסוק הזה בשמות כה:ט). הסבר: שמע הוא קבלת עול מלכות שמים, להכריז שה' אחד, ואין עוד, והוא מפרנס את כולם. כל מי שמאמין את זה חייב לשמור את תורתו. אבל גם יפעל כדי שגם אחרים ישמרו את התורה. "ואהבת לרעך כמוך" אומר שגם אכפת לך מהזולת, להיות עמו בצער ולשמוח עמו בשמחתו. זה כולל לאכפת ממצוותיו כדי שיכנס לעולם הבא. אבל הפסוק השלישי מלמד שמצווה של הציבור, כמו תפילה, לימוד, או צדקה, יותר טוב מאלו שנעשו על ידי היחיד. ומה שהציבור עושה הוא כמו שכל יחיד גם עשה. ולכן כשמביאים את קרבן התמיד, כאילו שכולם הביאו אותו. ה' רצה את זה עבור כל מצוה. ה' הראה את המשכן ואמר לעשות אותו כך, עם תרומות מכולם, שיהיה לכולם חלק בו. ולכן בכל המצוות.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:10
תְּרוּמָה 25:10 — חפץ חיים
כולם היו מחוייבים להכין את המנורה, כמו שכולם מצווים ללמוד תורה או לפרנס את אלו שלומדים תורה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:10
תְּרוּמָה 25:10 — קול אליהו
אמתיים וחצי ארכו (של הארון). סנה' כט. - זה המקור למי שמוסיף גורע. רש"י: אם היה כתוב "מאתים" (200.5 במקום 2.5). מהרש"א: עדיין לא היינו יודעים מאתיים של מה (טפח, אצבע וכו'). גר"א: זה מה"ו". אם זה היה "אמתיים וחצי אורכו" אז ב' אמות הוא חצי ארכו, וארכו המלא הוא ד'.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:10
תְּרוּמָה 25:10 — רמב"ן
בצלאל הוא זה שיצר את הכלים, אבל אחרים רצו לעזור ולכן גם הם קבלו שכר.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:10
תְּרוּמָה 25:10 — טעמא דקרא
פה ארון כתוב מלא ובפרשת ויקהל כתיב חסר. יומא עב: - הארון מסמל את התורה. תנא דבי אליהו זוטא 4 - כשהלוחות נשברו, הוכרחנו ללמוד תורה במצבים של צער, עוני, כלא וכו'. לפני חטא העגל הארון היה מלא, שתלמידי חכמים היו מלאים ברכת ה'. בויקהל, אחרי העל, כתיב חסר, כי אנחנו תקועים במצבים פחות טובים.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:11
תְּרוּמָה 25:11 — בית הלוי
עלינו לפרנס תלמיד חכם לא רק עם הצרכים ההכרחיים אבל גם לדאוג שיתלבש יפה כדי שיכבדו אותו. כשאנחנו מקיימים מצווה אנחנו נותנים קדושה לחפץ, שהאתרוג או הסוכה יהיו קדושים במקום להיות סתם פרי או קרשים, כמו כן כשנותנים צדקה חייבים לתת בלי ביזיון כי העני נהיה החפץ הקדוש של המצווה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:12
תְּרוּמָה 25:12 — נצי"ב
הבדים היו בשליש העליון (כמו דדי האשה גם בזה).
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:14
תְּרוּמָה 25:14 — נצי"ב
השולחן (עבודה) והארון (תורה) מחוברים בכל דור.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:15
תְּרוּמָה 25:15 — אמת ליעקב
אלו שמפרנסים את התורה הם חשובים כמו אלו שלומדים את התורה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:15
תְּרוּמָה 25:15 — משך חכמה
הבדים חייבים להשאר בפנים גם כשלא סוחבים את הארון כי תומכי התורה נצרכים תמיד.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:16
תְּרוּמָה 25:16 — דרש משה
הארון לא תפס את מקומו (והיה מלא תורה) - כדי שנלמד תמיד.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:16
תְּרוּמָה 25:16 — ספורנו
הארון היה הכלי היחיד שהוא לא קשור לעבודה, ולכן השימוש בו מוזכר באמצע הציווי לעשות אותו.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:18
תְּרוּמָה 25:18 — נצי"ב
הכרובים היו זוג, לא רק 2 של אותו דבר - זכר ונקבה
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:18
תְּרוּמָה 25:18 — רבינו בחיי
הכרובים הם עדות לקיום המלאכים, שעלינו להאמין שקיימים (כמו שמאמינים שה' קיים), כי בלי זה אין נבואה או תורה. יש 2 כרובים כדי שלא נחשוב שכך ה' נראה, והכנפיים כלפי מעלה כדי להראות שהרשות האמיתית הוא ה'.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:20
תְּרוּמָה 25:20 — נצי"ב
יש אנשים שנוזנים כי עובדים את האדמה ויש אנשים שניזונים כי מגנים על עובדי האדמה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:23
תְּרוּמָה 25:23 — חפץ חיים
עלינו ללכת למנורה בדרום כדי להתחכם. אין לנו למהר לעבודה מבית הכנסת, אלא להשאר ללמוד קצת.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:23
תְּרוּמָה 25:23 — רבינו בחיי
השולחן במקדש היה מקור הברכה (דרך לחם הפנים), והשולחן שלנו הוא המקור לברכה דרך סיפוק מזון לעניים.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:24
תְּרוּמָה 25:24 — רמב"ן
מלחם הפנים מגיע אוכל לעולם, כמו השמן של אלישע ואליהו.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:31
תְּרוּמָה 25:31 — חפץ חיים
אפילו הפרחים של המנורה היו ממקשה אחת, כדי להראות שפרטי ההלכה הם חלק מהתורה.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:31
תְּרוּמָה 25:31 — מלבי"ם
משה ראה תמונה של המנורה ואז זה נעשה מעצמו בכל מקרה. כי עלינו רק לרצות שיהא רצונו הרצון שלנו ואז המטרה של קיום מצוותיו מתגשמת.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 25:31
תְּרוּמָה 25:31 — שפת אמת
אם המנורה נעשתה מעצמה, למה היה לה' להראות תמונה של המנורה למשה מראש? מהרצון של משה לקיים את הרצון של ה', לעשות את חלקו הקטן, ה' גרם לשאר לקרות, כמו שמשה ניסה ללמוד את התורה על הר סיני, וה' נתן לו את התורה כמתנה (תרל"א).
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 26:15
תְּרוּמָה 26:15 — באר יוסף
יומא עב - הקרשים של המשכן יתקיימו לעולם (רש"י - ואנחנו מתגעגעים לחזרה שלהם). למה? א) כשיעקב יורד סוף סוף למצרים לראות את יוסף אחרי כ"ב שנה, הוא מפסיק בדרך לחתוך עצים ולהביאם למצרים. ב) כשעם ישראל יוצא סוף סוף ממצרים הם לא מביאים אוכל (ברכות ט - אפילו לא רצו את הכסף והזהב כי לא רצו לסחוב אותו), אבל דאגו להביא את העצים האלו למסע שלהם. זמן הזה של מסירת נפש הוא קשה לה' לבזבז, ולכן השכינה שלו תחזור אל העצים בעתיד.
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 26:15
תְּרוּמָה 26:15 — אמת ליעקב
יעקב נטע עצים שיצטרכו למשכן, וזה היה להם מקור לתקוה בימי השעבוד (כי יש עוד עצים בעולם...).
תְּרוּמָה
תְּרוּמָה 27:19
תְּרוּמָה 27:19 — דרש משה
עלינו להתאמץ להיות כמו יתד, לא לזוז עם הרוח של השטויות של העולם.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — באר יוסף
למה המצווה של הדלקת הנרות מופיעה באמצה הציווי על הכלים, במקום אחר כך, אחרי בניית המשכן? ולמה התורה קוראת לזה "חוקת עולם"? ה' לא צריך משכן, ואין לו צורך בקורבנות שלנו. המתנות שלנו לא שוחדים אותו לעשות את הרצון שלנו. ה' גם האיר את המדבר עם עמוד אש ארבעים שנה, אז אין לו צורך שנדליק לו נרות במשכן. הכל חוק. דור המדבר הבין את זה, כי הם ראו את עמוד האש. אבל דורות מאוחרות יותר לא יבינו, ולכן זה חוק עולם, ולכן הוא מופיע בין חלקי המשכן.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — דברי אליהו
למה משה לא מוזכר? יום הפטירה שלו תמיד בשבוע של תצווה (לפעמים לפני ולפעמים אחרי). בתצווה יש ק"א פסוקים. גמטריא הנסתרת של משה הוא ק"א (מ - 40, י"ן - 60, א - 1). זה מרמז שמשה הפסיד את גופו החיצוני אבל עדיין נשארנו עם המסר הפנימי שלו - התורה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — אמת ליעקב
הגשמיות מסופקת על ידי העם, אבל הרוחניות על ידי ה', ולכן השם של משה לא מוזכר.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — כתב סופר
רש"י: שמן זית זך למנורה, ושמן באיכות פחותה יותר למנחות. תנחומא: זה ההפך ממלך בשר ודם שאוכל את הזך ומדליק את הפסולת. חתם סופר: בגלל שהמנורה מסמלת את החכמה והשלחן את האוכל, זה מלמד אותנו להתמקד על תורה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — משך חכמה
אור המנורה מאפשרת את הבהירות שצריכים עבור דין.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — נצי"ב
משה דומה למלך ולא אמור לבנות את הארמון בעצמו. לגבי חידוש ופלפול הוא המלך.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:20
תְּצַוֶּה 27:20 — שפת אמת
עם ישראל דומה לזית רענן. יש להם קדושה פנימית שהיא טובה, אבל לפעמים חייבים לעבוד לגלות את ה"שמן" הטוב בפנים (תרל"ה, תרל"ח, תרל"ט).
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 27:21
תְּצַוֶּה 27:21 — דרש משה
התפקיד של המחנך דומה להדלקת המנורת - להדליק אותם עד שהנר דולק מעצמו.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:1
תְּצַוֶּה 28:1 — כתב סופר
אדם עלול לחשוב שאהרן לא נבחר בגלל זכות עצמו אלא בזכות משה. אבל גם בני אהרן נבחרוף ובני משה לא ממשיכים את התפקיד שלו. לכן כדי להוכיח שאהרן נבחר בזכות עצמו ולא בזכות משה, גם בניו נבחרו בזכות אהרן. שאם זה היה בזכות משה, הם לא היו היורשים, כמו שבני משה לא ירשו את התפקיד.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:1
תְּצַוֶּה 28:1 — מלבי"ם
ה' רצה מישהו שיפעול כנציג של עם ישראל אבל שעדיין יהיה מבני ביתו, ולכן יש לנו כהן גדול.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:2
תְּצַוֶּה 28:2 — מלבי"ם
הבגדים מסמלים מידה פנימית, אבל הבגדים החיצוניים נעשו על ידי אומנים. לגרום למדות שלהם להיות מסומנים בבגדים היה התפקיד של משה (ולכן הציווי להכין את הבגדים היה בגוף שני אל משה).
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:2
תְּצַוֶּה 28:2 — נצי"ב
אהרן היה אמור להתנהג עם יותר פרישות וחסידות מאחרים, ולכן הבגדים עזרו לו להיות מעל החשד שהוא פועל עבור מטרות אחרות.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:2
תְּצַוֶּה 28:2 — רמב"ן
אפילו להכין את הבגדים שצריכים לעבודה צריכה כוונה מיוחדת.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:2
תְּצַוֶּה 28:2 — ספורנו
הבגדים של הכהנים היו לכבוד ולתפארת. הכבוד של מי? של ה'.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:4
תְּצַוֶּה 28:4 — חפץ חיים
יש דברים במשכן שלא משמיעים קול, לרמוז לנו שהשכר הכי גדול מגיע למי שבולם פיו במקום לומר משהו פוגע.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:5
תְּצַוֶּה 28:5 — דרש משה
אפילו לסחוב את הזהב היה עבודה רק לאלו שנבחרו לכך. כמו כן, רב הקהילה הוא זה שחייב להחליט אם משהו הוא ההחלטה שלו, לא הקהילה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:8
תְּצַוֶּה 28:8 — משך חכמה
המילה "וחשב" מלמדת שבנוגע לעבודה זרה מחשבה כמעשה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:12
תְּצַוֶּה 28:12 — באר יוסף
למה הכהן הדול צריך לישא את שמות בני ישראל על כתפיו ועל הלב בזמן שהוא מתפלל? הוא תמיד צריך לחשוב על הצרכים שלנו, גם גשמי וגם רוחני, אפילו לצאת זכאי במשפט. זה חלק מהצרכים של העם, שהוא נושא. הבגדים שלו הם לא רק לכבוד ולתפארת, אלא גם לקחת אחריות.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:20
תְּצַוֶּה 28:20 — רבינו בחיי
הכתב היה על האבנים, שהיה על הזהב, להראות את חשיבות התורה, שהזהב הוא היסוד של האבן, שהוא יותר יקר, והאבן הוא היסוד של הכתב - רואים שהוא יותר חשוב מזהב ואבנים יקרות.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:28
תְּצַוֶּה 28:28 — דרש משה
מי שחוטא בענייני משא ומתן (עניינים כספיים) הוא סימן של חוסר אמונה בה'.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:28
תְּצַוֶּה 28:28 — אמת ליעקב
אסור להסיר את חושן מהאפוד, כי הם לתקן עבודה זרה ועיוות הדין, שקשורים, כי מהם לומדים להיות שמח עבור אחרים.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:29
תְּצַוֶּה 28:29 — ספורנו
האבנים היו כדי להזכיר את ה' (כביכול) את השבטים.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:30
תְּצַוֶּה 28:30 — רמב"ן
נבואה היה מעלה יותר גבוהה מהאורים ותומים, שהוא במעלה יותר גבוהה מבת קול.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:32
תְּצַוֶּה 28:32 — רבינו בחיי
המעיל הוא לתקן את המעילה שאנחנו עושים עם הפה שלנו, ולכן יש לו "פי".
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:35
תְּצַוֶּה 28:35 — נצי"ב
הכהן לבש תכלת שהיה עניו גם כשלובש פעמונים ככבוד.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:35
תְּצַוֶּה 28:35 — רמב"ן
צריכים פעמונים כי הכהן לבד, כמו שיוסף הוציא את כולם מהחדר.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:35
תְּצַוֶּה 28:35 — רשימות הגרי"ז
הרמב"ם לא מנה לאו של כהן העובד מחוסר בגדים (הבה"ג כן מונה את זה). לפי הרמב"ם זה בגלל שאין חפצא של איסור עבודה במחוסר בגדים שכל האיסור הוא "אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם". זה איסור זרות.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:36
תְּצַוֶּה 28:36 — כתב סופר
חתם סופר: הציץ מכפר על עזות. באבות פרק ה כתוב שעלינו להיות עז כנמר. לכן הציץ אומר לנו להיות עזים רק עבור ה'. כתב סופר: לכן המשנה שם מסתיימת עם תפילה לבנין בית המקדש. אם עלינו להיות עזים עבור ה', אולי נהיה עזים גם עבור דברים אחרים. הציץ ירצה על זה. ולכן המשנה שם מסתיימת בתפילה לחזרה של בית המקדש (עם הציץ).
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:41
תְּצַוֶּה 28:41 — רמב"ן
הכהן "מילא" את ידו עם עבודת ה'.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 28:43
תְּצַוֶּה 28:43 — רבינו בחיי
הכהנים יכלו ללבוש רק את 4 בגדים אלו, וזה היה מסירת נפש ללבוש רק דבר אחד על הגוף ולהיות יחף בחורף.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:1
תְּצַוֶּה 29:1 — בכור שור
הכהנים חייבים להביא פר חטאת, להתחיל עם דף נקי, ואיל עולה, לתת מתנה לרצון ולהתקבל, ושלמים, שנראה כמעשה שלום ואחווה, שכולם אוכלים אותו ביחד - המזבח אוכל את האימורים, הכנן את החזה והשוק, וישראל אוכל את השאר.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:1
תְּצַוֶּה 29:1 — רבינו בחיי
הפסוק מוסיף את המילה "דבר" לסמל שכשאין קרבנות אפשר להשיג את אותה מטרה עם הפה שלנו.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:1
תְּצַוֶּה 29:1 — טעמא דקרא
רש"י אומר שזה לכפר על חטא העגל. אבל זה עדיין לא קרה? ה' יודע וצוה על זה כבר. זה דומה למצה שהיה זכר ליציאת מצרים בחפזון, אמנם שכבר היה ציווי על המצה במצרים לפני שיצאו.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:26
תְּצַוֶּה 29:26 — משך חכמה
רק בגמר עבודה דבר הופך להיות "מנה" (גם במזבח וגם במשלוח מנות של פורים).
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:41
תְּצַוֶּה 29:41 — נצי"ב
יש עבודות המיועדות ליום ולילה, כמו החלקים השונים של התורה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:44
תְּצַוֶּה 29:44 — משך חכמה
יש לכהנים קדושה גם כשהמזבח לא פועל.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 29:46
תְּצַוֶּה 29:46 — רמב"ן
צריכים את השכינה בינינו, וכביכול השכינה צריכה להיות בינינו.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:1
תְּצַוֶּה 30:1 — בכור שור
המשכן נוצר כדי להיות כמו הארמון של מלך בשר ודם, עם שולחן, מנורה, ומקום לבישול. אבל ודאי שאין לה' צורך בכל זה. אבל רצה הקב"ה לזכות - הוא שם את השכינה שלו בינינו כדי שיהיה לנו יראה, ושנביא לו קרבנות לכפרה על העבירות שלנו. משל: אדם עם חולצה נקייה משתדל יותר שיישאר נקי. מי שיש לו חולצה מלוכלכת התייאש על זה כבר. נמשל: מי שיש לו דף נקי ישתדל להמנע מלחטוא. אם יחטוא, הוא יתקן את זה מיד. מי שחוטא תמיד כבר לא אכפת לו - נעשית לו כהיתר. ולכן ה' נתן לנו את העבודה - זה עבורינו ולא עבורו.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:1
תְּצַוֶּה 30:1 — נצי"ב
הקטורת הוא כמו גמילות חסדים, שאין לו שיעור.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:1
תְּצַוֶּה 30:1 — רמב"ן
המזבח הקטורת (שהוא בפנים) לא מופיע עם השאר, לרמז למשה שעם הקטורת הוא יכול להפסיק נגיף.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:1
תְּצַוֶּה 30:1 — ספורנו
מזבח הקטורת לא מופיע עם שאר הכלים, כי הם היו כדי להביא את השכינה לשם, ותפקיד מזבח הקטורת היה לכבד את השכינה כשהיא כבר שם.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:7
תְּצַוֶּה 30:7 — דרש משה
הקטורת הוקטרה באותה שעה שהכינו והדליקו את המנורה ללמד אותנו א) כשאנחנו מתנהגים כמו שצריך, אנשים יחושו את זה כמו חוש הריח, שהריחו את הקטורת מרחוק, וזה יה ישפיע על האנשים בסביבה, כמו שאנשי ירושלים לא הצריכו בשמים להריח טוב. ב) לפעמים תלמיד חכם יכול להריח (לחוש) משהו שלא מתאים עם התורה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:7
תְּצַוֶּה 30:7 — נצי"ב
הקטורת חייבת לבוא לפני הנרות, כי צריכים גמילות חסדים לפני התורה.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:9
תְּצַוֶּה 30:9 — בכור שור
אי אפשר לתרום את הקטורת. הכלים היו מיוחדים והיה נס לגבי כל אחד מהם. הארון לא תפס את מקומו. השולחן - הלחם נשאר טרי כל שבוע. המנורה - יש נר שנדלק ראשון והוא נשאר דלוק אחרון. מזבח עולה - האש יצא מהשמיים מזבח הקטורת - היה לו כיסוי דק שנשאר הרבה שנים.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:10
תְּצַוֶּה 30:10 — חפץ חיים
הפטרה לשבת זכור: שאול לא הרס את כל עמלק, ולכן כל האנשים שהוא כן הרג היה מעשה רציחה, במקום להיות קין של דבר ה'.
תְּצַוֶּה
תְּצַוֶּה 30:10
תְּצַוֶּה 30:10 — משך חכמה
יש הבדל בין חטא היחיד (שהקדושה נשארת) לחטא של הרבים (שהקדושה הולכת).
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:12
כִּי תִשָּׂא 30:12 — דרש משה
עלינו לתת צדקה כמו שצריך עם הראש למעלה, כי מי חושב שמי אני לתת כמות גדולה היא ענוה של שקר.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:12
כִּי תִשָּׂא 30:12 — דרש משה
אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות כי לא יודעים מה עוד לעשות, ואין לזה שום קשר לכבוד או הקרבה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:12
כִּי תִשָּׂא 30:12 — קול אליהו
הטעם על "ונתנו" הוא קדמא ואזלא. שבת קנא. - לתת צדקה לעני כדי שהוא יתן צדקה לבנים שלך, כי העולם גלגל. ולכן "ונתנו" היא מילה שנכתבת לפנים ולאחור. קדמא - ללכת ולתת לו, כדי שתהיה צדיק, לפני שהגלגל מסתובב.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:12
כִּי תִשָּׂא 30:12 — כתב סופר
השטן הראה להם דמות של משה מת, ולכן הם טעו. ה' עושה כן כדי להקטין את החטאים שלנו, שלא כל החטא הוא האשמה שלנו, ולכן אפשר להקטין גם את העונש. ולכן אנחנו נותנים רק מחצית השקל, שזה רק חצי האשמה שלנו. אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, טוב או רע, בלי העזרה של ה'.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:12
כִּי תִשָּׂא 30:12 — כתב סופר
אנחנו תורמים רק מחצית השקל להראות שעלינו להמשיך לתת.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:13
כִּי תִשָּׂא 30:13 — אמת ליעקב
כמו מלך עם מטבעות משלו, זה היה המטבע של משה שנתרם למחצית השקל.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:13
כִּי תִשָּׂא 30:13 — רמב"ן
השקל נקרא קודש כי השתמשו בו עבור מצוות, כמו לשון הקודש (בניגוד לרמב"ם שסובר שהוא נקרא לשון הקודש כי אין לו מילים לאברי המין ולקיום יחסי מין).
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:15
כִּי תִשָּׂא 30:15 — דברי אליהו
הטעמים על "העשיר לא ירבה" הוא מונח רביעי. כתובות נ. - אין לתת יותר לחומש לצדקה. מונח רביעי - ארבע מתוך חמש מונח ונשאר, שיפרד רק מהחומש הרביעי.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:23
כִּי תִשָּׂא 30:23 — דרש משה
ליצור כלי קדוש, או להעביר את המסורה כמו שצריך, אפשרי רק על ידי מישהו קדוש.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 30:36
כִּי תִשָּׂא 30:36 — באר יוסף
כתוב בגמרא שהדיבור טוב לתבלינים ורע ליין. למה? יין הוא תענוג של הגוף, אבל הריח הוא תענוג לנפש. זה מלמד אותנו שעל כל חלק מהגוף עלינו להתבונן בו ולהבחין איך להשתמש בו נכון. לדוגמה, הלשון בפנים ומאחרי 2 גדרים, כדי להגביל את השימוש בו.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:2
כִּי תִשָּׂא 31:2 — באר יוסף
משה ידע שיש לבצלאל רוח הקודש, והיה ראוי לזה, כי טען שידע לבנות את המשכן לפני הכלים לא בגלל רוח הקודש אלא בגלל מנהג העולם לבנות הבית לפני קניית הריהוט, שאמר כן משום ענוה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:2
כִּי תִשָּׂא 31:2 — רמב"ן
זה נס שאדם אחד ידע ליצור כלים מכל מיני דברים. אפילו אומן בקי הוא בדרך כלל בקי רק בדבר אחד.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:2
כִּי תִשָּׂא 31:2 — רשימות הגרי"ז
סנהדרין סט: - בצלאל היה בן 13 כשעשה את המשכן (לו:ד משתמש במילה "איש"). למה זה נצרך? א) כדי להעביר את זה לציבור אחר כך (כי אומן קונה בשבח כלי). ב) המשכן והכלים חייבים להיעשות לשמה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:4
כִּי תִשָּׂא 31:4 — רשימות הגרי"ז
הרב חיים מוולוז'ין (קהלת יצחק) - בצלאל ידע לקרוא את המחשבות של כל התורמים למשכן לדעת אם תורמים במחשבות טהורות. אם כן, השתמש בתרומה שלהם עבור קודש הקודשים, ואם לא, לשאר המשכן. הגרי"ז: בשביל קודש הקודשים והארון זה חובה. לשאר זה רק עדיף.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:13
כִּי תִשָּׂא 31:13 — בית הלוי
איך דור נשגב כזה חטא עם העגל? הם חשבו שמשה ידע סודות איך ליצור מקום קדוש וגילוי שכינה, וכשהוא נעלם הם ניסו ליצור את זה בלעדיו. הטעות שלהם היתה שלא הבינו שהמעשים שלנו גורמים קדושה וגילוי שכינה כשנצטוים על ידי ה'. לכן בויקהל כתוב "כאשר צוה ה' את משה" כל כך הרבה פעמים, כי זה היה תיקון לחטא הזה. הגדלות של "נעשה" לפני "נשמע" (להסכים לקיים מצוות לפני שמבינים אותם), ולכן הפרה היא כפרה לחטא העגל, כי הוא גם סימן שכמו שלא מבינים את הפרה גם לא מבינים את המצוות.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:13
כִּי תִשָּׂא 31:13 — בית הלוי
המשכן מופיע לפני האזהרה של שבת בפרשת כי תשא ואחרי האזהרה של שבת בויקהל, כי כשמראים אהבה, נהנים מהתוספות יותר, אבל כשלא מראים אהבה, מבלים יותר זמן על הנצרכים, ושבת היא נצרכת אבל המשכן והמקדש הם תוספות, והשינוי הזה היה בגלל חטא העגל.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:13
כִּי תִשָּׂא 31:13 — חפץ חיים
שבת היא עבורנו כטבעת נשואין: אם שומרים שבת אבל עושים עבירות אחרות, אנחנו עדיין נשואים. אבל אם מפסיקים לשמור את השבת, אפילו אם מקיימים מצוות אחרות אנחנו לא נחשבים כנשואים.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:13
כִּי תִשָּׂא 31:13 — מלבי"ם
יש לשמור את השבת, אם לא עבור פיקוח נפש שיאפשר שמירת עוד שבתות בעתיד.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:13
כִּי תִשָּׂא 31:13 — שפת אמת
כל דבר מקבל כוחו משבת, ורק בשבת אנחנו חוזרים למצב המושלם. זה המנוחה המתוארת לגבי שבת (תר"מ, תרמ"א).
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:14
כִּי תִשָּׂא 31:14 — מלבי"ם
שבת היא "לכם" - לכן הוא מתאים ליצר ורצון שלנו לנוח ולהתענג.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:14
כִּי תִשָּׂא 31:14 — משך חכמה
אנחנו מחללים שבת כדי לרפא ולהציל כי זה יגדיל את המטרה של שבת - עוד אנשים להעיד על בריאת העולם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:15
כִּי תִשָּׂא 31:15 — משך חכמה
כשאנחנו מקיימים רצון ה' ושומרים שבת, המלאכה שלנו נעשית על ידי אחרים.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:16
כִּי תִשָּׂא 31:16 — חפץ חיים
שבת היא הלב שלנו, כמו שרופא שמטפל בחולה בהרבה מחלות חייב להתמקד על הלב, אנחנו גם, ולכן עלינו לדאוג לכל החילול שבת בכלל ישראל.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:16
כִּי תִשָּׂא 31:16 — אמת ליעקב
דוחים שבת עבור חולה. וחייבים לכתוב את זה כי חילול שבת דומה לעבודה זרה, לכן היינו חושבים שאולי הוא לא נדחה עבור פיקוח נפש.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:16
כִּי תִשָּׂא 31:16 — כתב סופר
למה הפסוק משתמש במילה לעשות? הליצנים אומרים ששבת הוא יום מנוחה מעבודה, וה' סתם בחר ביום השביעי והיה אפשר לבחור כל יום אחר. אבל הציווי הגיע כשהיינו במדבר לפני שהיה לנו עבודה. על ידי קיום שבת ביום השביעי גם אז, זה הראה יש ליום הזה קדושה, והוא סימן לדורות הבאים.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:16
כִּי תִשָּׂא 31:16 — משך חכמה
הברית של שבת הוא לא לעשות בשבת שום דבר (מלאכה).
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:17
כִּי תִשָּׂא 31:17 — חפץ חיים
שבת היא אות שאנחנו יהודים. כמו שיש שלט על חנות. אפילו כשהחנות סגורה זמנית יש שם שלט, סימן שיחזרו ביום אחר. אבל כשמסירים את השלט כולם יודעים שהעסק נסגר.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:17
כִּי תִשָּׂא 31:17 — נצי"ב
הרחב דבר: אנחנו שומרים שבת כעדות על הבריאה, ולכן חילול שבת הוא כמו עבודה זרה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 31:17
כִּי תִשָּׂא 31:17 — שפת אמת
רק עם ישראל מקבל נשמה יתירה בשבת, וזה אחריות להשתמש בשבת עבור עבודת ה' ולא לבזבז את הזמן (תרל"א).
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:1
כִּי תִשָּׂא 32:1 — אמת ליעקב
הרעב יכל לגרום לאנשים לעשות החלטות לא טובות, כמו להכין עגל.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:1
כִּי תִשָּׂא 32:1 — רמב"ן
העם לא רצה עוד אלהים (כמו שאמר רש"י). רצו עוד משה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:2
כִּי תִשָּׂא 32:2 — בכור שור
אהרן דאג שאם יציית לבקשתם למנהיג חדש, כמו נחשון או כלב, זה יגרום למחלוקת כשמשה יחזור. לכן הוא ניסה לדחות אותם על ידי בקשה לתכשיטים.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:2
כִּי תִשָּׂא 32:2 — נצי"ב
לרצות מלאך כנציג בינינו הוא להיות נקבה, כמו מי שרוצה בעל לפרנסה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:8
כִּי תִשָּׂא 32:8 — משך חכמה
משה שבר את הלוחות כדי לקרוע את השטר כדי שבני ישראל יענש כרווק ולא כמאורס.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:8
כִּי תִשָּׂא 32:8 — רבינו בחיי
רמב"ן: לא בקשו אלוהים אלא מנהיג, ולכן אהרן עזר להם. ש: אם כן למה נענשו שנהרגו על ידי שבט לוי ועל ידי מגפה מה'? ת: אכן התחיל כך, אבל היו קבוצות שונות, והיו בהם שהקריבו עולות ושלמים, ואלו שהתחוו והקריבו לעגל. וזה מתאים לשיטות בחז"ל שזה באמת היה הערב רב, ולכן כתוב "אלוהיך".
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:9
כִּי תִשָּׂא 32:9 — דרש משה
להיות קשה עורף הוא דבר טוב בנוגע ללמוד מהגוים, אבל לא לגבי קיום המצוות, שאנחנו אמורים לקיים אותם בשמחה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:14
כִּי תִשָּׂא 32:14 — רשימות הגרי"ז
לכל שאלה יש תשובה, כי יודעים על רק יוצא מן הכלל אחד: המדרש על הפסוק הזה אומר שה' הציע למשה לעשות עם חדש איתו, ומשה אמר א) אם ה' חוזר מההבטחה לאבות מה יעצור אותו לעשות אותו דבר עם משה? ב) ה' הבטיח גם לכל השבטים, וזה המשך רק עם שבט לוי. לה' לא היה תשובה למשה ולכן הניח את דעתו.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:15
כִּי תִשָּׂא 32:15 — ספורנו
משה הביא את הלוחות אולי יראו אותם וישובו, ואם לא, ישבר אותם כדי להעיר אותם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:19
כִּי תִשָּׂא 32:19 — אמת ליעקב
משה כעס רק כשראה גם את העגל וגם את הריקודים.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:19
כִּי תִשָּׂא 32:19 — משך חכמה
התורה שייכת בשווה בכל זמן ובכל מקום ובכל סוג של בני אדם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:19
כִּי תִשָּׂא 32:19 — ספורנו
משה כעס כשראה אותם שלא רק חטאו אלא שגם רקדו בזמן החטא.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:21
כִּי תִשָּׂא 32:21 — אמת ליעקב
משה לא האשים את אהרן בעבודה זרה, אלא בלפני עור של עבודה זרה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:21
כִּי תִשָּׂא 32:21 — כתב סופר
מה התשובה של אהרון למשה? הם תמיד חשדו בך שאתה פועל לטובת עצמך. אתה שעשית עבורם כל כך הרבה! איזה תקווה היה לי שעשה עבורם הרבה פחות? הם רצו להמנע מלבחור מישהו שקשור אליך בכלל. ולכן בחרו על זהב דומם במקום לבחור אותי. ולכן אהרון עונה "אתה ידעת את העם".
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:25
כִּי תִשָּׂא 32:25 — בכור שור
הפסוק משתמש במילה פרוע (כמו השער של הסוטה) לומר שעם ישראל נגלה להיות שוטים, כי חשבו שפסל יכל להיות להם כמנהיג. העמים חגגו כי חשבו כי עכשיו הם יבחרו. אבל זה לא הגיוני כי הם תמיד עובדים פסלים. זה כמו עובד אדמה שמקווה שמישהו יעזוב את אשתו היפה כי פעם התלכלכה ידיה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:26
כִּי תִשָּׂא 32:26 — חפץ חיים
משה לא שאל מי בעד ה', כי כולם בעד, אלא מי בעד ה' בלבד.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:26
כִּי תִשָּׂא 32:26 — נצי"ב
משה לא שאל מי בעד ה' (או לא עבד עבודה זרה) אלא מי בעד ה' בלבד.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:26
כִּי תִשָּׂא 32:26 — רשימות הגרי"ז
כשמשה ירד, הלויים הצטרפו אליו והרגו 3000 אנשים. איפה הם היו עד עכשיו? למה היו בשקט כשאחרים הרגו את חור? הם הצריכו משה שם כדי להתנהג נכון. אם הוא לא שם, אפילו שיצטטו אותו, אנחנו מכירים את האמת רק כשהוא שם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:27
כִּי תִשָּׂא 32:27 — ספורנו
האנשים שלא עשו כלום בזמן העבודה זרה עליהם לחזור בתשובה על ידי שעושים כלום בזמן שהעובדי עבודה זרה נהרגים.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:31
כִּי תִשָּׂא 32:31 — באר יוסף
משמע שמשה גורם לחטא שלהם להישמע גרוע יותר, וזה עובד נגד המטרה שלו. אבל בעבודה זרה ד: כתוב שהם חטאו רק כדי ללמד אנשים על תשובה. ולכן משה אומר לה' למחול אותם כדי שהם יצליחו בזה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:32
כִּי תִשָּׂא 32:32 — רמב"ן
משה הציע לסבול במקום העם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:32
כִּי תִשָּׂא 32:32 — ספורנו
למחוק אותי מהספר ולתת את הזכויות שלי לעם ישראל.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 32:35
כִּי תִשָּׂא 32:35 — כתב סופר
חלק גדול מהעונש שלהם הוא שגרמו לאהרון לעשות להם עגל, כי אחרי שהוא חלק מזה הם חושבים שזה דבר ראוי ואמיתי, וזה גרם לחילול יותר גדול.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 33:11
כִּי תִשָּׂא 33:11 — רשימות הגרי"ז
תמורה טז. - כשמשה מת הוא הציע ליהושע לענות על השאלות שלו. ויהושע מצטט את הפסוק הזה ואומר שלא עזב אותו. ש: למה הצטרך פסוק? משה יודע! ת: אפילו מי שיודע משהו מהמציאות, זה פחות טוב מלדעת את זה מהתורה. ראיה: רמב"ם פירוש המשנה על פרה ג:ג - מי שנטהר על ידי הפרה הוא באותה רמה כמו מי שלעולם לא נטמא. אבל הוא באמת יותר טוב ממנו כי התורה מעידה שהוא טהור.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 33:13
כִּי תִשָּׂא 33:13 — חפץ חיים
לא מבינים צדיק ורע לו, כמו אורח בבית הכנסת שלא מבין למה כהן אחד קבל עליה השבוע ולא השני, שהוא לא היה שם לפני שבוע לראות מי קבל את העליה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 33:19
כִּי תִשָּׂא 33:19 — גרי"ז סטנסיל
כל עם יכל להתפלל (יש ראיות מיונה, מלכים וישעיהו). אבל "בכל קוראנו אליו" הוא מיוחד לציבור של יהודים. כמו כן, במסכת ר"ה יז כתוב שה' הניח טלית ולימד את משה את הי"ג מידות ואמר שאם תתפללו את הסדר הזה לא יחזור ריקם. בדווקא הניח טלית כי ההבטחה הזאת היא רק עבור הציבור.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:3
כִּי תִשָּׂא 34:3 — רמב"ן
היו כללים יותר מחמירים לגבי עליה להר סיני ללוחות השניות כי הם היו רק בזכות משה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:7
כִּי תִשָּׂא 34:7 — רבינו בחיי
איך עם ישראל ימשיך להיענש עבור החטא של אחרים? פוקד הוא לא עונש כאן, אלא לזכור. אבל אחרי כל הצער של זמן החורבן, כבר קבלנו את כל העונש של חטא העגל.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:11
כִּי תִשָּׂא 34:11 — טעמא דקרא
עירובין נד: - אם הלוחות לא נשברו, התורה לא היתה נשכחת. לכן הקטע הזה, שהופיע כבר בפרשת משפטים, נשנית פה, ללמד שעלינו לשנן אותו כדי לא לשכוח אותו.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:21
כִּי תִשָּׂא 34:21 — רמב"ן
אפילו לזכור יציאת מצרים הוא דרך לזכור בריאת העולם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:21
כִּי תִשָּׂא 34:21 — ספורנו
אם אתה נח בשבת תצליח (כלכלית) בשאר הימים. אותו דבר לגבי שמיטה.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:24
כִּי תִשָּׂא 34:24 — נצי"ב
ה' מבטיח שבזמן עליה לרגל אנשים לא יתקפו את הגבולות או יגנבו את הגורן שלהם.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:25
כִּי תִשָּׂא 34:25 — רמב"ן
לא תבשל גדי הוא בדווקא ליד המצווה של בכורות.
כִּי תִשָּׂא
כִּי תִשָּׂא 34:27
כִּי תִשָּׂא 34:27 — משך חכמה
אם לא היה חטא העגל, התורה לא היתה נשכחת, וכל עם לא היה יכל לפגוע בנו.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:1
וַיַּקְהֵל 35:1 — בכור שור
משה אסף את כולם כדי שאף אחד לא יכול להתלונן שהיה תורם למשכן אם היה יודע.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:1
וַיַּקְהֵל 35:1 — באר יוסף
גם שבת וגם המשכן יש הדגש שה' צוה אותו. א) המשכן היה כפרה לעגל, וזה מוכיח שקדושה מגיע רק כשה' מצווה אותו. אנחנו יכולים לנוח בשבת כי כך ה' צוה. ב) קורח מרד נגד הכהונה. התשובה של משה הוא שכמו שה' בחר בשבת כיום קדום, הוא גם בחר במשכן ומי ראוי לעבוד בתוכו. ג) אם ה' לא צוה לא היינו יכולים לחשוב על זה. שבת היא עדות שה' ברא את העולם. האם הוא צריך אותנו להעיד? המשכן הוא מקום בשבילו לשכון את שכינתו. האם הוא צריך את זה? רק כי כך צוה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:1
וַיַּקְהֵל 35:1 — באר יוסף
עירובין נד - משה לימד כל דבר 4 פעמים: פעם לאהרן, פעם לבני אהרן (ואהרן מקשיב), פעם לזקנים (אהרן ובניו מקשיבים), ופעם לעם. ואז כל האחרים גם למדו את זה לעם (כך כל אחד למד את זה 4 פעמים). באר יוסף: מהפסוקים פה משמע שמשה לימד את העם ישר 4 פעמים לגבי שבת ולגבי הבגדים של הכהנים. למה? הילקוט מסביר לגבי שבת שזה ללמד על החשיבות ללמוד הלכות בשבת, ובעתיד כך ילמדו את העם על כל ההלכות עליהם לדעת. לגבי בגדי הכהנים, לא מתאים שאהרן ילמד את העם איך להכין בגדים כדי לכבדו. וזה נגד הענוה שלו, שאפילו הצטרך עידוד ממשה להתחיל את העבודה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:1
וַיַּקְהֵל 35:1 — דרש משה
משה אסף את כולם רק לתת להם את המצוה של שבת, כי היא אות וצריך פרסום.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:1
וַיַּקְהֵל 35:1 — אמת ליעקב
העגל היה ההפך ממתן תורה, ולכן הצטרכו 12 עגלים.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:1
וַיַּקְהֵל 35:1 — טעמא דקרא
למה שבת מוזכרת לפני עבודת המשכן? א) הפסוק מזכיר שעובדים ששת ימים, שהוא כנראה מיותר שהמצוה איננה לעבוד בחול אלא רק לא לעבוד בשבת. הקשר למשכן מלמד אותנו שלגבי המשכן אכן היה מצוה לעבוד בימי החול. ב) בגלל שזה מלמד את השבת ול"ט המלאכות, שנלמדו מהמשכן, הצמיד אותם במקום לומר את זה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:2
וַיַּקְהֵל 35:2 — משך חכמה
העבודה דוחה שבת כי השכינה שם. הבנין לא דוחה שבת כי השכינה עדיין לא שם.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:3
וַיַּקְהֵל 35:3 — בכור שור
התורה בדווקא מזכירה הבערה מכל המלאכות, כי אחרי שהדגישה שאפילו המלאכה של ה' לא נעשית בשבת, התורה מדגישה הבערה, שעלולים לא לשים לב שהוא בכלל מלאכה (להבעיר מנר לנר הוא כל כך קל ופשוט).
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:3
וַיַּקְהֵל 35:3 — ספורנו
אש מוזכר בפירוש כי כמה מהמלאכות תלויות באש.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:5
וַיַּקְהֵל 35:5 — כתב סופר
למה השינוי מתרומה לה' לתרומת ה'? כשמישהו נותן צדקה לענו או תורם למשכן, הוא נותן את הכסף של ה', לא שלו. שלו הוא רק המעשה. ולכן נותנים מחצית השקל, לרמוז שזה רק חצי אנחנו. ולכן בל:טו כתוב שהעשיר לא ירבה. מה היה מוסיף? רק המעשה שלו והמעשה אותו דבר, בין עני בין עשיר. המעשה הוא מה שנותנים לה', כי השאר כבר שלו.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:21
וַיַּקְהֵל 35:21 — מלבי"ם
ה' קבל את הלב הנדיב של כל מי שרצה לתרום ולא היה לו מה לתרום, וזה נחשב כאילו תרמו את כל מה שנתרם, ולכן זה עדיף אפילו מכמה מהאנשים שאכן תרמו.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:21
וַיַּקְהֵל 35:21 — רמב"ן
כל מי שהקדיש את עצמו לעבודה ולדבר ה' גילה שהוא יודע איך לעשות את העבודה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:22
וַיַּקְהֵל 35:22 — דרש משה
הנשים לבשו את התכשיטים עד הרגע שתרמו אותם להראות שנותנים דברים של ערך ולא סתם דברים שראוים להשליך.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:22
וַיַּקְהֵל 35:22 — כתב סופר
מדרש: תרמו אוזניות גם לעגל הזהב וגם למשכן. מדרש: הזהב שתרמו למשכן מכפר על העגל. איך? כשתרמו לעגל היה להם הרבה זהב. כשתרמו למשכן כבר היה להם הרבה פחות, כי חסרו מה שתרמו לעגל. לכן מה שתרמו למשכן נחשב יותר גדול. לכן חטא העגל גרם לתושבה שלהם במשכן להיות יותר טובה (יומא פו: - החטאים הופכים להיות זכויות כשעושים תשובה).
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:22
וַיַּקְהֵל 35:22 — שפת אמת
האנשים שחטאו עם העגל היו ברמה יותר גבוהה מהנשים שלא חטאו כי אחרי תשובה עולים למדרגה גבוהה יותר (תרמ"ג).
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:26
וַיַּקְהֵל 35:26 — ספורנו
הצמר נארג כשהוא עדיין על גב הגדי, כדי שישאר זוהר.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:27
וַיַּקְהֵל 35:27 — חפץ חיים
התורה הסירה את האות י' מנשיאים כי לא מהרו לתרום, ובנשא התורה הקדישה להם פרשיות שלמות כי תרמו.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:27
וַיַּקְהֵל 35:27 — רבינו בחיי
לנשיאים היו כוונות טובות. אבל זה שמנעו מלקיים מצוה כשהיה להם הזדמנות, זה היה חטא (והעונש שלהם היה שהם כתובים חסר).
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:28
וַיַּקְהֵל 35:28 — רשימות הגרי"ז
רש"י: הנשיאים נענשו עם חסרון של אות כי החליטו לתרום מה שחסר (ובסוף לא נשאר מה לתרום). ש: מחשבות טובות? ת: בנוגע למצוות יש רק לקיים אותם, ולא לחשבן.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:29
וַיַּקְהֵל 35:29 — חפץ חיים
מי שנדיב, ה' מפרסם את זה לטובתם, ולהפך למי שלא נדיב.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:29
וַיַּקְהֵל 35:29 — כתב סופר
הפסוק מתחיל עם אנשים ונשים ומסיים בבני ישראל, כי אנשים שלחו את התרומות שלהם עם הילדים כדי לערב אותם במצוות, כי לילדים לא היה משהו משלהם לתרום.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 35:30
וַיַּקְהֵל 35:30 — דרש משה
בפסוק כתוב "ראה" שקרא ה' לבצלאל. איך הם יכולים לראות את זה? הם רואים שהוא באמת מוכשר, וכל מי שיש לו כשרון למשהו זה מתנה מה' כדי שיתשמש בו עבור ה'.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:1
וַיַּקְהֵל 36:1 — טעמא דקרא
ה' נתן חכמה לכל מי שעבד על המשכן, כולל בעלי חיים. ירושלמי יומא ד:ד - כדי לקבל זהב טהור, האכילו את זה ליען שעכל את זה ויצא טהור. הנס הזה היה הכרחי כדי שגם בעלי חיים יעשו את העבודה לשמה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:2
וַיַּקְהֵל 36:2 — נצי"ב
אנשים שבחרו לעשות מלאכה דרבנו את עצמם כדי ללמוד איך לעשות אותו הכי טוב שאפשר.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:5
וַיַּקְהֵל 36:5 — רמב"ן
מגיע שבח לתורמים, וגם למנהיגים שלא מעלו בכל התרומות.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:6
וַיַּקְהֵל 36:6 — אמת ליעקב
צריכים לכתוב הוצאה לגבי עשיית המשכן כי הוא לא מתקן שום חפץ, רק מקומו, והמשכן לא מתקן את זה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:7
וַיַּקְהֵל 36:7 — אמת ליעקב
השתמשו בכל כך הרבה כסף עבור המשכן אפילו שהיו אמורים להשתמש בו רק עבור כמה חודשים (בלי חטא המרגלים).
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:7
וַיַּקְהֵל 36:7 — שפת אמת
התרומות שנתרמו עם הכוונות הנכונות היו מספיקות. אלו שנתרמו עם כוונות אחרות היו מיותרות (תרל"ו).
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:7
וַיַּקְהֵל 36:7 — ספורנו
משה חיכה עד שהיו מספיק חומרים לפני שהפסיק את התרומות, כדי שהאומנים יעבדו רק עם מחשבות של ה', ולא עם דאגות על החומר.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:8
וַיַּקְהֵל 36:8 — דרש משה
כל אומן הרגיש אחראי לעבודה, ולא השאיר את זה עבור אחרים.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 36:8
וַיַּקְהֵל 36:8 — רמב"ן
התורה מדגישה שהאנשים היו חכמי לב, כי זה חביב לה' שהחליטו מעצמם ללמוד את האומנות.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 38:8
וַיַּקְהֵל 38:8 — נצי"ב
רש"י: נות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ועשו בו את הכיור, כי זה היה חביב לה'. נצי"ב: השתמשו בהם לכיור כי גם הנשים וגם הכיור הביאו אנשים לקדושה.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 38:8
וַיַּקְהֵל 38:8 — רבינו בחיי
רש"י: נות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ועשו בו את הכיור, כי זה היה חביב לה'. אבן עזרא: המראות נתרמו על ידי נשים שלא היו להם תאוה, ובמקום חיכו כל היום ליד המשכן כדי להתפלל, לשמוע וללמוד. אונקלוס מתאים יותר לפירוש של אבן עזרא.
וַיַּקְהֵל
וַיַּקְהֵל 38:8
וַיַּקְהֵל 38:8 — רמב"ן
רש"י: נות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ועשו בו את הכיור, כי זה היה חביב לה'. רמב"ן: בשאר כל התרומות, הדברים שהמשים תרמו התערב ביחד עם שאר התרומות. רק עכשיו יש לדון כי המראות לא התערבו ונשארו בנפרד.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 32:28
פְקוּדֵי 32:28 — רשימות הגרי"ז
רש"י: אפילו מה שמשה לא צוה לבצלאל, בצלאל קיים את ההלכה למשה מסיני, ולכן הכין את הבנין לפני הכלים, ההפך מהציווי שקבל. אם כן, למה משה שינה את הסדר? סנהדרין מז: - מחלוקת האם הזמנה מילתא היא. אי אפשר להכין שק לתפילין לפני הציווי לתפילין. כמו כן, אי אפשר להכין בניין לארון והכלים לפני הציווי לעשותם. לכן משה ציווה עליהם קודם. אבל בצלאל הכין אותם בסדר הנכון.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:1
פְקוּדֵי 38:1 — באר יוסף
משה הציג רשימה מפורטת שכל מה שנתרם ואיך השתמשו בו כדי שלא יאשימו אותו שהתעשר מהתרומות. זה נצרך כי כולם התעשרו ממצרים ומשלל היום, אבל משה התעסק בעצמות יוסף. משה התעשר כשפסל הלוחות - פסל לך - שהפסולת עבורך (נדרים לח.). משה עלה להר כעני, והפעם הראשונה שיראו אותו כעשיר הוא אחרי שאספו את כל התרומות. ולכן הוא עכשיו רוצה למנוע כל ספק.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — דרש משה
אפילו האנשים הכי טובים יכולים להתקלקל על ידי ההשפעה השלילית מהסביבה.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — דרש משה
משה נתן דין וחשבון על מה שנתרם, כמו שאנחנו עתידים לתת דין חשבון על כל המתנות שקבלנו מה', לוודא שהתמשנו בהם כדי לעבוד את ה'.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — אמת ליעקב
על ידי שתרמו למשכן אפילו שתכננו כמה מלחמות הראה בטחון בה' שהיה חסר בחטא העגל.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — נצי"ב
משה אמר להשתמש בשאריות של הזהב כדי לכתוב את הארון שנעשה מעץ.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — שפת אמת
המשכן נקרא "עדות" כי הוא עדות שה' מחל לעם ישראל ורוצה להיות איתם (ואולי הגיעו לחטוא על ידי הערב רב, ורק חטאו כדי ללמד את כולם על התשובה) (תרל"ט, תרנ"ז).
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — ספורנו
בגלל שהאנשים הכי טובים עבדו על המשכן, זכו לשכינה. לא כמו המקדש שנבנה על ידי צור, וכו'.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:21
פְקוּדֵי 38:21 — טעמא דקרא
הם בדווקא חשדו במשה כי הלווים היו תחת ההשגחה של איתמר, בצלאל היה ברור שהוא עושה בדיוק מה שה' צווה והיה מעל החשד, ואהליאב התעסק בבדים שנתרמו, ולא עם הכסף. ולכן הפירוט כאן היה "על פי משה".
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:22
פְקוּדֵי 38:22 — רמב"ן
העבודה שלהם נעשתה כפי רצון ה', אפילו מה שעשו בלי שנאמר להם בפירוש מה לעשות.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:24
פְקוּדֵי 38:24 — ספורנו
המשכן עלה פחות כסף מהמקדש, אבל זכה ליותר השראת השכינה.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:25
פְקוּדֵי 38:25 — רבינו בחיי
משה נתן פירוט של כל תרומה, למרות שה' אמר על משה "בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב). יש להיות מעל החשד של אנשים.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 38:26
פְקוּדֵי 38:26 — חפץ חיים
חלק ממחתית השקל הלך עבור האדנים שהחזיקו את המשכן, כדי שלכל עם ישראל יהיה חלק בו. כמו כן, על כולם לתמוך בלימוד התורה.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 39:32
פְקוּדֵי 39:32 — כתב סופר
לבני ישראל היא מניע לעבוד על המשכן - כדי להתכפר על העגל. למשה לא היה המניע הזה כי לא היו לו חלק בעגל. הפסוק מדגיש שהם עשו את העבודה רק עם המניע של משה כדי לקיים את רצון ה'. וכן עלינו מוטל בכל המצוות.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 39:32
פְקוּדֵי 39:32 — ספורנו
המשכן נעשה על ידי כל עם ישראל, או דרך כסף או דרך מעשים.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 39:42
פְקוּדֵי 39:42 — כתב סופר
רש"י: לא עשה משה שום מלאכה במשכן. מה עשה? התעסק בו והיה נראה כאילו בנאו וה' עשה את השאר. אנשים ראו שמשה הרים את הקירות הגבוהות וזה לימד את כולם שהכל מה'. זה היה נצרך כי אדם עלול לחשוב שאלו שפעלו עשו את זה מהכשרונות שלהם, אבל באמת גם זה היה מה'.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 39:43
פְקוּדֵי 39:43 — נצי"ב
הם עשו את הכל כאשר צוה ה' כי עשו את הכל כדי לזכות להשראת השכינה.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 40:2
פְקוּדֵי 40:2 — באר יוסף
ה' עזר להם לבנות את המשכן מהר, ואז הוא ישב 3 חודשים עד ניסן, כשצוה לבנות אותו. אז למה למהר? בזמן העגל, הרצון והזריזות שלהם גרם להם לעשות משהו שה' לא צוה. עכשיו חוזרים בתשובה כי יש להם סבלנות עד שיש ציווי מה'.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 40:2
פְקוּדֵי 40:2 — רמב"ן
זה לא נחשב ארון קודש בלי הלוחות.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 40:3
פְקוּדֵי 40:3 — אמת ליעקב
זה לא נחשב ארון קודש בלי הלוחות. וגם הארון וגם הלוחות לא היו במקדש השני להראות שהוא זמני.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 40:18
פְקוּדֵי 40:18 — רבינו בחיי
מנחות צט. - אנחנו לומדים "מעלין בקודש" מהמחתה של קורח שהפך להיות כיסוי למזבח, ואנחנו לומדים "אין מורידין" ממשה שבנה את המשכן. הסבר: רק כתוב שמשה בנה (שוב ושוב) את משכן. לא כתוב שהוא פירק אותו.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 40:20
פְקוּדֵי 40:20 — נצי"ב
יש 3 רמות של השגחה: במדבר, במקדש, ובגלות.
פְקוּדֵי
פְקוּדֵי 40:35
פְקוּדֵי 40:35 — רמב"ן
הענן של ה' מילא את המשכן, אז משה לא היה יכל ליכנס. ה' דבר אליו מהפתח.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:1
וַיִּקְרָא 1:1 — דרש משה
ה' דיבר בקול רם ועדיין צריכים את משה לשנן את זה, כי ה' המקור האמיתי והמחייב.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:1
וַיִּקְרָא 1:1 — כתב סופר
מדרש: למשה היו 10 שמות אבל תמיד השתמש בשם שקבל מבת פרעה. נדרים לח. - ה' משרה שכינתו רק על חכם, עשיר ועניו כמו משה. ש: מה טוב בעשיר וגבור? ת: להיות עניו הוא טבעי למי שאין לו תכונות טובות. זה כשרון להיות עניו אם אתה חכם, עשיר, גיבור וכו'. משה גדל בעושר של פרעה, וזה גרם לענוה שלו להיות ראויה לשבח. השם של משה מרמז את זה, ולכן גם ה' מעדיף להשתמש רק בשם הזה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:1
וַיִּקְרָא 1:1 — נצי"ב
בתורה שבעל פה יש לפעמים הרבה הלכות על בסיס כמה מילים בתורה ולפעמים קצת הלכות על הרבה מילים, אבל רואים רמזים לכל זה בפשט.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:1
וַיִּקְרָא 1:1 — שפת אמת
משה לא יכל ליכנס למשכן כי הוא צדיק גמור, והוא במדרגה פחותה מבעל תשובה (והקרבנות שלהם גרמו להם להיות בעלי תשובה) (תרמ"ט).
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:2
וַיִּקְרָא 1:2 — באר יוסף
התורה משתמשת במילה "אדם" להבאת הקורבן ולא "איש" כדי שנבין את גודל החטא כמו החטא של אדם הראשון, שהביא צער המוות והפרנסה לעולם.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:2
וַיִּקְרָא 1:2 — חפץ חיים
הקורבנות הם תמיד בעלי חיים מבוייתים, שהמצוות לא יהיו קשות מדי.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:2
וַיִּקְרָא 1:2 — כתב סופר
רש"י והמדרש: כמו שאדם לא גזל עבור הקרבן שלו, כמו כן גם הקרבן שלך לא מן הגזילה (ולכן כתוב "אדם" ולא "איש"). פשוט? ברמה מסויימת, כל הריגת בעל חיים הוא נטילת נשמה. אבל הבעל חיים נתעלה אם נאכל על ידי אדם שישתמש בכח שקבל ממנו עבור מצוות. אבל אם נאכל על ידי רשע, זה לא מעלה את הבהמה. ולכן, מי שחוטא ומקריב בהמה כדי להתכפר, הלא זה גם דבר רע שהוא עושה? העיקר של הקרבן הוא הוידוי שעושים והמחילה של ה'. ואחרי זה הוא כן ברמה להקריב בהמה. וכל פעם שמישהו תורם משהו או מקריב קרבן, הוא עלול לחשוב שזה שלו. אדם נולד בגן צומח, וידע שהכל לא שלו. ולכן כשהקריב הוא לא גזל על ידי שחשב שזה שלו. עלינו להיות כמו אדם ולהבין שמה שמקריבים הוא באמת של ה'.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:2
וַיִּקְרָא 1:2 — שפת אמת
א. ה' רוצה "מכם" הקרבן שלך הוא לתת משלך לעזור לכלל ישראל בדרך שרק אתה יכול. ב. המרבה לא יותר מהממעיט כי העיקר הוא הרצון הפנימי (אפילו אם המעשה החיצוני יותר טוב), והממעיט יודיע לא לעלות למדרגה גבוה מאיפה שהוא באמת (תרל"א, תרל"ו, תרמ"ב).
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:2
וַיִּקְרָא 1:2 — ספורנו
יש לתת את הקורבן עם רצון שלם, שזה סימן של תשובה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:7
וַיִּקְרָא 1:7 — רבינו בחיי
נדב ואביהוא טעו בהבנת הפשט של "ונתנו" - הם חשבו שזה אומר להביא את האש, אבל באמת להישרף. הרב סעדיה גאון למד מכאן שעלינו להיות מאד זהירים בהבנת המילים של התורה וחז"ל.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:9
וַיִּקְרָא 1:9 — אמת ליעקב
רמב"ם - הקורבנות הם לה' במקום לעבודה זרה. רמב"ן - חולק. מקיימים מצוות גם כשלא יודעים את הסיבה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:9
וַיִּקְרָא 1:9 — רבינו בחיי
רמב"ם - קרבנות היו כי אנשים עבדו את הבהמות כעבודה זרה, וכדי להראות שזה לא נכון אנחנו מקריבים אותם. אבל זה לא נכון, כי אדם, הבל, נח ואחרים כבר הקריבו קרבנות לפני שהיה בכלל עבודה זרה. פשט: כדי שנפנים כמה אנחנו פחותים וכמה הקב"ה גבוה, ולכן אנחנו מראים במעשים שאנחנו חוטאים בדיבור, מחשבה ובמעשה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:9
וַיִּקְרָא 1:9 — רמב"ן
הרמב"ם - קרבנות הם לה' במקום לעבודה זרה. הרמב"ן - חולק.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:14
וַיִּקְרָא 1:14 — אמת ליעקב
לומדים מהציפור הסכנה של כעס, שמוכן לגרש את אשתו אפילו על חשד.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:14
וַיִּקְרָא 1:14 — רמב"ן
ה' בוחר לקרבנות מבעלי חיים שנשארים נאמנים אחד לשני, כסימן לישראל וה' ישארו נאמנים אחד לשני.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 1:16
וַיִּקְרָא 1:16 — רבינו בחיי
הפנים של הציפור נזרק והפנים של הבהמה נשרף. כי ציפורים אוכלים אוכל שנגנב. מי שישים לב לפרטים של הקרבנות יפנים את הערכים האלו וישנא את הגניבה. ה"נקי כפיים" שדוד המלך דיבר עליו הוא בלי גזל.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:1
וַיִּקְרָא 2:1 — בכור שור
המנחה נקראת קודשי קודשים כי נתרמה גם על ידי עניים, וה' דואג לעניים.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:1
וַיִּקְרָא 2:1 — נצי"ב
יש 4 מנחות כנגד ה4 מדות שגורמות לאדם לחטוא.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:11
וַיִּקְרָא 2:11 — נצי"ב
לא ממתיקים את המנחה בגלל אותה סיבה שלא משתמשים בחמץ.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:11
וַיִּקְרָא 2:11 — רבינו בחיי
רמב"ם: לא לשים דבר או חמץ בקרבן, כי זה מה שעובדי ע"ז עשו. פשט: שניהם מסמלים את יצר הרע, הסיבה האמיתית שחטאנו, ולכן להשתמש ביצר הרע בקרבן הוא כמו טובל ושרץ בידו.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:11
וַיִּקְרָא 2:11 — רמב"ן
לקורבנות שלנו אין חמץ או דבש כדי להיות שונה מעבודה זרה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:13
וַיִּקְרָא 2:13 — בכור שור
כולם יודעים שה' לא צריך את הקורבנות שלנו, אבל ה' אמר לנו להקריב קורבנות לטובתנו, כדי שנראה את עצמנו כטהורים, כמו מי שיש לו בגד נקי, לא במהרה מלכלך אותו. כמו כן, היה ביכולת של ה' לעשות שלא יהיו עניים. אבל ה' רצה לתת לנו שכר כשעוזרים להם. אותו דבר לגבי כל המצוות.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:14
וַיִּקְרָא 2:14 — דרש משה
ביכורים הוא לא בחירה, אלא חובה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 2:14
וַיִּקְרָא 2:14 — אמת ליעקב
הסוטה מביאה מנחת שעורים. למעשה בהמה מגיע מאכל בהמה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 3:2
וַיִּקְרָא 3:2 — משך חכמה
הדלתות של המשכן חייבים להיות פתוחות בזמן שחיטת השלמים, כי שי לו פאן של פרסום לרבים, שלפעמים נצרך. אבל הלימוד תורה בלילות הוא יותר חשוב בגלל החוסר של הפרסום.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:2
וַיִּקְרָא 4:2 — דרש משה
צריכים "אבות" של מה שחשוב, ו"תולדות" של מה שלא חשוב.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:2
וַיִּקְרָא 4:2 — רמב"ן
כל חטא משאיר כתם על הנפש, ולכן הקרבן הוא חובת ה"נפש".
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:3
וַיִּקְרָא 4:3 — בכור שור
מי שנכנס למקדש בטומאה, ומי שלא העיד, לא באמת מרוויח מהחטא שלו. ולכן התורה מקילה להם ומאפשרת קורבן עולה ויורד (מחיר שונה לפי העושר של האדם). אבל על אכילת אוכל לא כשר, עריות, עבודה זרה, מלאכות שבת ואכילה ביום כיפור יש קרבן קבוע.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:13
וַיִּקְרָא 4:13 — טעמא דקרא
בית הדין חייב כשמכריעים בטעות, בין אם עשו כדבריהם או לו. הכהן הגדול חייב רק כשפעל לפי הפסק שלו, בין אם אחרים עשו כדבריו או לו. הנשיא חייב לפי מעשיו, ולא לפי הפסק שלו. הסבר: כולם חייבים להקשיב לבית דין, הכהן הדול חייב להיות תלמיד חכם אבל בדרך כלל לא פוסק עבור אחרים כי יש בית דין, והנשיא (או המלך) לא צריך להיות תלמיד חכם, כי הוא לא פוסק לא לעצמו ולא עבור אחרים.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:22
וַיִּקְרָא 4:22 — נצי"ב
המנהיגים יותר עלולים לחטוא, חטאים כל כך גרועים שאי אפשר לחשוב על עשייתם אפילו בטעות.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:22
וַיִּקְרָא 4:22 — ספורנו
אנשים בשלטון יותר עלולים לחטוא.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:23
וַיִּקְרָא 4:23 — משך חכמה
העובדה שהחוטא מתבייש קצת מביא אותו לידי כפרה.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 4:31
וַיִּקְרָא 4:31 — נצי"ב
החוטא מקבל על עצמו קצת בושה כדי להתכפר.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 5:2
וַיִּקְרָא 5:2 — רמב"ן
אין חטא בכלל לגעת נבילה או שרץ, אפילו עבור כהן.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 5:11
וַיִּקְרָא 5:11 — חפץ חיים
התורה דאגה לעני, ולכן עשה קרבן עם מחיר זול, אבל עשיר שתורם כך חוטא.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 5:11
וַיִּקְרָא 5:11 — דרש משה
ה' לא צריך את הקרבן. נותנים קרבן כדי להתקרב אליו.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 5:11
וַיִּקְרָא 5:11 — משך חכמה
צריכים תשובה רק על השלש פעמים הראשונים שעושים חטא מסויים כי זה מה שגרם לו להיות לנו כהרגל.
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 5:15
וַיִּקְרָא 5:15 — רבינו בחיי
כשעושים מעילה, המילה מעילה מופיעה לפני החטא. בגניבת משכון הוא מופיע שני. ה' יותר מקפיד על מה שנעשה לאדם אחר מאשר שנעשה אל ה'. מי שגונב משכון הוא אי-כבוד של ה' (כי לרוב אין עדים).
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא 5:19
וַיִּקְרָא 5:19 — ספורנו
הסברא של קרבן אשם הוא שאפילו להיות במצב של חטא הוא מספיק סיבה שתצטרך להביא קרבן.
צַו
צַו 6:2
צַו 6:2 — באר יוסף
למה כתוב "וזאת תורת העולה" ואז במקום דיני העולה יש תרומת הדשן? ה' לא צריך את הקרבנות שלנו ולא מרוויח מהם בכלל. זה היה הטעות של בלעם. אם ה' רצה קרבן היה יכל לבקש ממיכאל או גבריאל. בזמן תרומת הדשן אין אדם עלול לחשוב שהוא נותן משהו לה'. כמו כן, לא יחשוב כך בזמן שהוא מקריב קרבן.
צַו
צַו 6:2
צַו 6:2 — חפץ חיים
אמנם אין לנו היכולת להביא קרבנות, אבל אפשר לתקן את העולם על ידי לימוד הלכותיהם.
צַו
צַו 6:2
צַו 6:2 — דרש משה
אפילו דברים שאין להעלות אותם על המזבח, אם עלו לא ירדו. כמו כן, רב יכל לגרום לאלו מסביבו להתנהג בקדושה, אפילו שהם לא באמת קדושים.
צַו
צַו 6:2
צַו 6:2 — אמת ליעקב
לבזות כסף על קרבן לא יגרום לך להיות עני. לבזבז כסף על עניים לא יגרום לך להיות עני.
צַו
צַו 6:2
צַו 6:2 — כתב סופר
רש"י: צו הוא לשון זירוז מיד ולדורות. לא כל ישראל? למה אהרן מוזהר? מדרש רבה: מביאים קרבן עולה על מחשבה לא טובה. מי שחושב נכון לעולם לא יתגאה, כי העושר והכח לא ימשיך לעולם. אפילו מלך! אפילו מי שלומד וצדיק אין ערבות שגם בנו ימשיך את דרכו. אבל לאהרן נבטח שהקדושה שלו לעולם וגם לבניו. אז הוא עלול להתגאות. לכן יש לו תזכורת, ולדורות אפשר ללמוד מזה.
צַו
צַו 6:2
צַו 6:2 — ספורנו
עיקר הקרבן הוא התשובה הנלווית אליו. להתכפר מקרבן הוא לא אוטומטי.
צַו
צַו 6:4
צַו 6:4 — דרש משה
לא לובשים בגדים מלוכלכים כדי לשרת את האדון. רש"י: זה דרך ארץ. מפה לומדים שגם נימוסים הם חובה.
צַו
צַו 6:4
צַו 6:4 — רמב"ן
לא לובשים בגדים מלוכלכים כדי לשרת את האדון. רש"י: זה דרך ארץ. רמב"ן: מצווה.
צַו
צַו 6:6
צַו 6:6 — דרש משה
מהנרות לומדים שצריכים התלהבות ללימוד תורה, אבל הלימוד עצמו יהיה ביישוב הדעת.
צַו
צַו 6:10
צַו 6:10 — רמב"ן
הכהנים לא מקבלים את חלקם עד שהחלק של ה' נשרף.
צַו
צַו 6:11
צַו 6:11 — נצי"ב
יש מצוה לאכול את הקודש ויש איסור לאכול אותו בטומאה. כמו כן, מישהו טוב הוא קידוש ה' ומישהו רע הוא חילול ה'.
צַו
צַו 6:13
צַו 6:13 — נצי"ב
במנחת חביתין יש קצת מכל מנחה, והוא לכפר על מידות רעות.
צַו
צַו 6:15
צַו 6:15 — דרש משה
בכל יום הכהן הגדול מביא את אותה מנחה שהוא הביא ביום הראשון שלו ככהן גדול. כהן גדול עלול להפסיד את התפקיד בכל מיני דרכים (טומאה, מיתה וכו'). לכן כל יום שהוא בתפקיד הוא צריך לראות אותו כתפקיד חדש.
צַו
צַו 7:9
צַו 7:9 — בכור שור
יש ב' סוגים של מנחות: יש סוג שנאפה, ונאכל מיד על ידי הכהנים שעושים את העבודה (אין צורך לחכות לאחרים ובזמן ההמתנה יהיה קר ופחות טעים). יש גם מנחה שלא נאפית, ועבור זה יש לחכות לשאר הכהנים כדי לאכול אותו.
צַו
צַו 7:11
צַו 7:11 — ספורנו
החטאים של אדם גרמו לו להיות בסיכון, אבל המצוות שלו גרמו לו להנצל.
צַו
צַו 7:12
צַו 7:12 — שפת אמת
מי שמקריב תודה מאיר את העולם כי הוא מראה שה"טבע" מופעל על ידי ה' (תר"ן).
צַו
צַו 7:13
צַו 7:13 — נצי"ב
הקרבן תודה מלווה בהרבה לחם שחייבים לסיים במהרה. כל זאת כדי שתזמין חברים ותספר להם על מה אתה מודה. (עיין גם בהרחב דבר ששם מסביר מיסוד זה כמה פסוקים מהלל.)
צַו
צַו 7:37
צַו 7:37 — רבינו בחיי
מי שמעיין וחוקר את הקרבנות כאילו הקריבם, לא רק על ידי אמירת המילים.
צַו
צַו 8:2
צַו 8:2 — ספורנו
החטאת קודמת לעולה כי בלי תשובה אי אפשר להיות ברמה לתת נדבה לה'.
צַו
צַו 8:3
צַו 8:3 — נצי"ב
העם הצטרך לראות שמשה שינה מפשט הכתוב כדי שילמדו את הכח של תורה שבעל פה.
צַו
צַו 8:7
צַו 8:7 — משך חכמה
לכהן גדול היה אבנט שונה שהיה מכפר על עבודה זרה ואפילו על הרהור עבודה זרה.
צַו
צַו 8:29
צַו 8:29 — טעמא דקרא
למה נתנו חלק למשה? זבחים קא: - משה היכ כהן גדול אבל הגמרא לומדת מפסוק שהוא לא יכול לפסוק בענייני נגעים. אז איך הוא יכל להרוג את עוג? איך הוא יכל לקבור את אהרן? למה לא גירש את ציפורה שהיא גיורת? ת: היה לו את מעלת כהן גדול אבל לא את החובות והאיסור של כהן.
צַו
צַו 8:35
צַו 8:35 — רמב"ן
הכהנים לא השאירו את העבודה עד שסיימו אותה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:1
שְּׁמִינִי 9:1 — באר יוסף
רמב"ן: בני ישראל מביאים שעיר לכפר על השעיר שהשתמשו האחים של יוסף כשהטבילו את הכתונת שלו. מה הקשר לחטא העגל? גם חטא העגל וגם מכירת יוסף לא היו קורים אם האנשים היו שואלים את הזקנים.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:1
שְּׁמִינִי 9:1 — דרש משה
כשסיימו את העבודה מיד שחטו עוד בהמה, כדי להתחיל את המצוה הבאה מיד.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:1
שְּׁמִינִי 9:1 — נצי"ב
השמחה האמיתית היא כשמגיעים הביתה, ולא החתונה (השמחה היתה הכניסה למשכן, ולא יום מתן תורה).
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:1
שְּׁמִינִי 9:1 — רבינו בחיי
לא נשארים שמח (או עצוב) לעולם (זה מוכח מה', אברהם, יצחק, יעקב, יהושע, עלי הכהן, ואלישבע בת עמינדב). השמחה של העבודה לא היתה נצחית, והתקלקלה על ידי המיתה של נדב ואביהוא.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:3
שְּׁמִינִי 9:3 — רבינו בחיי
העגל של אהרן היה חטאת, ושל עם ישראל היה עולה. כי אהרן חטא רק במעשה, בלי מחשבה (הוא עשה את העגל אבל אל האמין בו), לא כמו עם ישראל שחטא גם במחשבה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:6
שְּׁמִינִי 9:6 — כתב סופר
מדרש: כשסיימו את המשכן, משה הזהיר אותם שלא לתת לאותו יצר הרע לגרום להם לסטות כשהשכינה תבוא. אותו יצר הרע? חובות הלבבות: היצר הרע פועל בהברה דרכים כדי לגרום לך לא לעשות מצוות. כשהוא לא מצליח, הוא גורם לך לקיי מצוות עם גאווה או עם מטרות אחרות כמו לקבל כדוב או שבח. היצר הרע ודאי פעל לגרום להם לא לבנות את המשכן. אבל היצר הרע יכל לגרום להם לבנות אותו עם מטרות לא טובות, כמו לקבל שבח מהאומות. על זה משה מזהיר אותם.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:6
שְּׁמִינִי 9:6 — נצי"ב
יש להסיר גם יצר הרע להתקרב לה' אם הוא לא בצורה שה' רוצה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:6
שְּׁמִינִי 9:6 — רשימות הגרי"ז
תורת כהנים: משה אמר להם להוציא את היצר הרע הזה כדי לעבוד את ה'. הם התאספו בזריזות ובשמחה. משל: אם מישהו יאמר לך שאם תעשה משהו תזכה לפגוש את הגר"א, אולי תעשה את זה. כל שכן לבית יוסף, כל שכן לרשב"א, וכל שכן לאמורא או תנא. אבל כמה שזה חשוב, אם עשית את המעשה עבור זה, זה לא נחשב "לשמה". משה דאג שהם קיימו את המצוות כדי לראות את השכינה, ולא כדי לקיים את רצונו.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:7
שְּׁמִינִי 9:7 — דרש משה
אהרן פחד לעשות את העבודה כי הוא לא רצה לטעון שהיה לו יותר קדושה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:7
שְּׁמִינִי 9:7 — דרש משה
אם אהרן יעשה תשובה, גם אחרים יעשו תשובה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:7
שְּׁמִינִי 9:7 — כתב סופר
רש"י: שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת. ש: למה זה הלך מ"בוש וירא" ל"בוש". ת: אהרן היה ירא אולי יתגאה מהמשרה החשובה שלו. היה בוש מהחלק שלו בעגל הזהב. לכן משה אמר לו מהעובדה שאתה בוש זה הסיבה שנבחרת - כדי שלא תתגאה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:7
שְּׁמִינִי 9:7 — רמב"ן
משה אמר לאהרן לא להיות עניו מדי וללכת לעשות את העבודה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 9:7
שְּׁמִינִי 9:7 — שפת אמת
חלק ממעמד הר סיני היה ללמוד להתבייש. לאהרן היה המידה הזאת ולכן נבחר להיות הכהן הגדול (תרנ"ח).
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:1
שְּׁמִינִי 10:1 — כתב סופר
תנחומא: בני אהרן מתו כי לא נשאו ולא הולידו. גם הם תהו מתי ימותו משה ואהרן והם יחליפו אותם. ש: איך זה ה"אש זרה" שמוזכרת בפסוק? גם הם היו צדיקים! ת: הם ראו שבני משה לא נשארו דתיים, כי משה לא היה שם להשגיח עליהם ולחנך אותם כי היה כל כך עסוק עם העם. הם ראו שאהרן אביהם כן השגיח עליהם וזכה לבנים צדיקים, אבל בגלל זה אהרן לא התעסק מספיק עם הכלל. הם חשבו שהם יהיו מנהיגים ולא רצו שזה יקרה להם. לכן לא נשאו והולידו. הם נענשו כמו חזקיה (ברכות י.) כי עסקו בכבשי דרחמנא (הסודות של ה'). התפקיד שלהם הוא לבצע את הציווי ולא לתת "אש זרה" כזה להתערב. לכן מתו "לפני ה'" כי היה להם כוונות טובות אבל שגויות.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:1
שְּׁמִינִי 10:1 — נצי"ב
נדב ואביהוא לא הגיעו לעבודה כי היו כהנים, אלא מסיבות שלהם.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:1
שְּׁמִינִי 10:1 — שפת אמת
בני אהרן פעלו לשם שמים אבל לא היה ציווי כדי ללמוד קל וחומר: זה עוד יותר טוב לקיים רצון ה' עם הכוונה הנכונה, אפילו אם לא יבין את הטעם. ה"אשר קדשנו" הוא הכי חשוב. ה"שתויי יין" היה לשון כינוי ללדעת טעמי המצוות. (תרל"ו, תרל"ט). הבנים חשבו ששתיית יין יפתח את הלב שלהם להיות יותר טוב בעבודה, וזה היה יוזמה לא היה בציווי, וה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (תרמ"ז).
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:1
שְּׁמִינִי 10:1 — ספורנו
הם חשבו שהקטורת שלהם זה דבר טוב, אבל לא קבלו על זה ציווי (ממשה).
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:2
שְּׁמִינִי 10:2 — אמת ליעקב
חז"ל מונים הרבה דברים שהבנים של אהרן עשו, בנוסף לפשט, כי הכל נובע מאותו חטא.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:3
שְּׁמִינִי 10:3 — משך חכמה
נדב ואביהוא הצריכו עונש קשה כדי להראות שה' לא מעלים עין מחטא, במיוחד אחרי שה' כבר מחל להם על העגל.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:3
שְּׁמִינִי 10:3 — נצי"ב
צריך לבכות כשילדים מתים. רק אהרן לא עשה כן כי העונש היה נצרך.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:3
שְּׁמִינִי 10:3 — שפת אמת
זה לא היה השקט ששווה לציין, אלא הלקח שהדרך היחידה להתקרב לה' הוא על יד ביטול הרצון שלנו לה', וזה הטעות של הבנים עם "אשר לא צוה" וזה המסר שאהרן לימד כשהיה בשקט (תרמ"א).
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:3
שְּׁמִינִי 10:3 — ספורנו
אהרן קבל נחמה מהקידוש ה' שנבעה מהמיתה של בניו.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:9
שְּׁמִינִי 10:9 — כתב סופר
מדרש רבה: השכר של אהרן של "וידם" הוא שהמצווה של לא לעשות את העבודה בשיכור נאמר אליו ישר. רמב"ן: עדיין לא מצווה אבל נענשו כי הוא לא ראוי. ש: איך זה מרומז ב"אש זרה"? ואיך צדיקים כאלו עשו טעות כזאת כשיש אנשים שכנראה פחותים מהם ולא היו טועים בזה? ת: שבת ל: השכינה תשרה מתוך שמחה. הם הרגישו בעצמם שהם לא מספיק שמחים ולכן שתו כדי להגיע לשם בצורה מלאכותית. אבל הרעיון הוא להגיע לשמחה מתוך המצוה (גם זה בשבת ל:). וזה "אש זרה", ממניע חיצוני. אהרן יכל להשאר בשקט ולהיות שמח במצוה למרות האסון שחווה, ולכן זכה שהדין הזה נלמד עם שמו.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:9
שְּׁמִינִי 10:9 — נצי"ב
אהרן חשב שה' כועס עליו, ולכן לא היה בטוח אם להמשיך את העבודה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 10:20
שְּׁמִינִי 10:20 — ספורנו
משה שמח באמת בגלל הספק האמיתי של אחיו.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:1
שְּׁמִינִי 11:1 — רמב"ן
הלכות טומאה וטהרה הם לכל אדם, אבל הם יותר עבור הכהנים.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:1
שְּׁמִינִי 11:1 — שפת אמת
יש שקצים ובעלי חיים שאנחנו נמאסים בהם, אבל ה' רצה לתת לנו זכויות, ולכן הוא צוה לנו לא לאכול דברים שאנחנו כבר לא אוכלים. זה מלמד אותנו שהמעשים שלנו יהיו מודרכים על ידי הרצון לקיים את המצוות ולקיים את רצון ה'. (תרל"א)
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:2
שְּׁמִינִי 11:2 — ספורנו
כדי להיות ראוי שה' יגור בינינו, אבל יש להמנע ממאכלים מסויימים.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:3
שְּׁמִינִי 11:3 — טעמא דקרא
בעל חיים ששוסע שסע זהיר לטחון אותו דק וללעוס אותו בזהירות. זה לא דבר שעצלן עושה, ולכן זה סימן של טהרה. רואים את זה בפסחים סה. - יש 3 קבוצות שבאים להקריב את הקרבן, והקבוצה השלישית עצלנית. למרות שיש צורך ב3 קבוצות. אבל אלו בקבוצה השלישית היה להם למהר כדי לא להיות בקבוצה הזאת.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:8
שְּׁמִינִי 11:8 — בכור שור
כשהתורה אומרת לנו לא לגעת בנבילה, זה לא איסור אלא עצה טובה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:8
שְּׁמִינִי 11:8 — רמב"ן
אין איסור לגעת בנבילה, רק עצה לא לגעת בה כדי ללכת בקדושה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:13
שְּׁמִינִי 11:13 — רמב"ן
אין לאכול סוגים של ציפורים כי המדות שלהם ישפיעו עליכם.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:14
שְּׁמִינִי 11:14 — נצי"ב
באותה בריה שחלוקי המינים שבו המה תחת סוג א׳ גם בלשון ודעת חכמי הטבע לא כתיב בלשה״ק למינה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:29
שְּׁמִינִי 11:29 — קול אליהו
עירובין יג: - היה אחד שיכל לתת 150 סיבות לטהר שרץ. רבינא מציע ראיה אחד מנחש. איך זה עוזר? הראיה הוא מ"מאה באמה" בקדמא ואזלא ו"חמשים בחמשים" במונח רביעי (בשמות כז:יח). הנחש הסתובב ברגל (קדמא ואזלא), אבל עכשיו זוחל (מונח רביעי). אז אין באמת 150 ראיות, אלא ראיה מהמילים מאה וחמישים בפסוק.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:30
שְּׁמִינִי 11:30 — רבינו בחיי
השמונה שרצים שאי אפשר לגעת בהם הם לא מורעלים. התורה לא מונה בזה נחש ועקרב בין השמנה שרצים כי כל נתיבותיה שלום. התורה לא רצה למנוע מאנשים להרוג אותם כדי לעצור את הרעל שלהם, ולכן לא מנע ממנו לגעת בהם.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:43
שְּׁמִינִי 11:43 — חפץ חיים
לא אוכלים דבר טרף כדי לא להתרגל לדברים שמטמטמים את הלב.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:44
שְּׁמִינִי 11:44 — נצי"ב
אדם שלא חי לפי הרמה שנדרשת לו הוא גרוע מבעלי חיים. יהודי שנכשל בזה הוא גרוע יותר מאינו יהודי שנכשל בזה.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:44
שְּׁמִינִי 11:44 — ספורנו
על ידי הימנעות ממשהו, כמו אוכל לא כשר, אנחנו מתקדשים, כמו ה'.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:45
שְּׁמִינִי 11:45 — דרש משה
הסיבה שלא אוכלים בעלי חיים לא כשרים הוא בגלל האיסור, לא בגלל שהם מאוסים.
שְּׁמִינִי
שְּׁמִינִי 11:47
שְּׁמִינִי 11:47 — דרש משה
צריכים ללמוד לא רק לידע כללי, אלא גם בשביל היכולת לפסוק.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:2
תַזְרִיעַ 12:2 — באר יוסף
המדרש מדגיש שאדם נברא אחרון, וה"זאת תורת" של בני אדם הוא גם האחרון. אולי נחשוב שבני אדם הם ברמה הנמוכה, כי בעלי חיים נשארים בטהרה ולא משתנים, ואדם שמת הוא אבי אבות הטומאה. אבל באמת, בני אדם הם ערבוב של כל הכוחות והאפיינים של כל מין, ועלינו להשתמש בכל הכוחות האלו.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:2
תַזְרִיעַ 12:2 — דרש משה
ילד שנולד צריך שבת לפני הברית, כי צריכים לדעת שיש להמשיך לגדול ולצמוח.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:2
תַזְרִיעַ 12:2 — כתב סופר
מה הקשר בין זרע האשה והברית ביום השמיני? ברכות ס. - אם האשה מזרעת תחילה הוולד יהיה זכר, ולהפך לנקבה. זאת אומרת, בן זכר יותר מהאם, ובת נקבה יותר מהאב. למה? יש מצוות לגברים ולא לנשים, וכן להפך (לדוגמה: לספור ימי טומאה, להביא את קורבן היולדת וכו'). לכן בן זכר נותן זכויות לאמו ובת נקבה נותנת זכויות לאביה. גבר שעושה מצוות לגברים, הוא נותן זכות לאמו. לכן הבן שמקבל ברית מילה נותן זכות לאמו, ולכן הציווי לתת לו מילה הוא לאבא, כדי שיהיה לו גם חלק במצווה, ולא רק האמא.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:2
תַזְרִיעַ 12:2 — נצי"ב
האשה טמאה אחרי לידה כדי שבעלה ישמח אחר כך להיות איתה, ולכן יש יותר זמן המתנה אחרי הולדת הבת.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:2
תַזְרִיעַ 12:2 — שפת אמת
אדם נוצר אחרון כי הוא הכי חשוב. אם הוא מתנהג נכון הוא מלפני מעשה בראשית. אם לא, אומרים לו שגם יתוש נולד לפניו. עלינו לתקן את הטבע שלנו על ידי עשיית מצוות ואמרית ברכות, וזה שם אותנו מעל בעלי חיים, אפילו מעל מלאכים (תרל"ז, תרמ"א, תרנ"ו).
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:2
תַזְרִיעַ 12:2 — ספורנו
כשאשה זורעת תחילה, התינוק יותר עלול להיות בן.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:3
תַזְרִיעַ 12:3 — באר יוסף
למה ברית מילה מופיעה באמצע טומאת יולדת והקורבנות שלה? צריכים הכרת הטוב עבור כל התהליך של ה' מטיפה סרוחה עד הולדת תינוק שלם ובריא, כולל לשמור אותו חם, להצמיח בו כל האברים, וליזון על ידי אמו. אם מישהו ישים לב לכל חסדי ה' בזה, הוא ישמור את המצוות כמו שה' שמר והגן על התינוק.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:3
תַזְרִיעַ 12:3 — ספורנו
הברית ביום השמיני כדי שלתינוק יש שבעה ימים להוציא את דם הנדה ממנו היה ניזון.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:4
תַזְרִיעַ 12:4 — בכור שור
הטומאה של דם נדה הוא באמת זיהום. כשילד נולד, הדם הזה יוצא עם הולד, ולכן (אפילו אם אומרים שזה ממעיין אחד) יש דם טהרה. זה מסביר למה יש כפל ימי טומאה וטהרה עבור בת, ולמה יש 3 ימים של בדיקה לזיבה.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:4
תַזְרִיעַ 12:4 — דרש משה
אותו דם יכל להיות טמא וטהור, ואותו רשע יכל ללמוד להיות צדיק.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:7
תַזְרִיעַ 12:7 — רבינו בחיי
היולדת מביאה קרבן חטאת עבור כפרה על החטא של חוה, לא על חטא שהיא עשתה.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:7
תַזְרִיעַ 12:7 — רמב"ן
האשה צריכה כפרה כי נשבעה לא להיוולד יותר.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 12:8
תַזְרִיעַ 12:8 — ספורנו
בימים אחרי לידה, האשה לא חושבת מחשבות של קדושה. היא רק דואגת שכל חלקי הגוף פועלים כמו שצריך.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:2
תַזְרִיעַ 13:2 — דרש משה
מראים נגעים לכהן ללמד אותנו שמה שקורה לנו הוא קשור לאמונה, ועלינו לחזור בתשובה, אפילו אם עלינו גם לראות רופאים.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:2
תַזְרִיעַ 13:2 — נצי"ב
הצרעת היא עבור לשון הרע, אבל שילוח המחנה הוא עבור חילול ה'.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:2
תַזְרִיעַ 13:2 — רבינו בחיי
הפרשה של נגעים לא מתחיל עם אמירה מה' "דבר אל בני ישראל" כי ה' לא רוצה את שמו בנוגע לעונש, אלא רק לשכר וברכה.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:2
תַזְרִיעַ 13:2 — טעמא דקרא
משנה נגעים: אין נגעים לנכרים או גר תושב. רמב"ם נגעים: הנגע הוא סימן מה' לחזור בתושבה על לשון הרע. ש: אם כן למה צריכים פסוק לומר שזה לא שייך לנכרים? האם ה' נותן סימנים גם לנכרי לחזור בתשובה? ת: בראשית רבה: יש הרבה דברים שגם נוגעים לנכרים כדי שלא יראו את הדברים שנוגעים רק ליהודים ולומר עליהם שהם עם של מחלות. ולכן צריכים פסוק לומר שהעניין הזה לא כלפי נכרים.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:2
תַזְרִיעַ 13:2 — טעמא דקרא
הזוהר: כל מי שרואה נגע באחר חייב להביא אותו אל הכהן. למה זה שונה משאר הטומאות? כל טומאה היא אוטומטית, והטומאה הזאת היא רק עם ההכרזה של הכהן, ולכן אדם עלול להמנע מללכת לכהן כי יקרא עליו טומאה. לכן יש חובה לאחרים להביא אותו. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בשבט תשס"ג).
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:5
תַזְרִיעַ 13:5 — ספורנו
רק כהן מחליט אם טהור או טמא, וכך יגרום לך לחזור בתשובה ויתפלל עבורך.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:13
תַזְרִיעַ 13:13 — חפץ חיים
לבן הוא סימן הטומאה, אבל אם הוא כולו לבן הוא טהור, כי עצם העובדה שהאדם מוכן לקבל את הדין הוא מספיק לתשובה, בלי הצורך לשלוח אותו מחוץ למחנה.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:46
תַזְרִיעַ 13:46 — אמת ליעקב
הנגע הוא לא מחלה. הוא טמא כל עוד שהוא לא מוציא את השער הלבן.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:47
תַזְרִיעַ 13:47 — רמב"ן
נגע הוא לא טבעי. אם אנחנו שלמים עם ה' נשים לב כשה' נפרד ממנו.
תַזְרִיעַ
תַזְרִיעַ 13:47
תַזְרִיעַ 13:47 — ספורנו
צרעת הוא מעל הטבע, ואנחנו לא במדרגה לקבל צרעת.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — באר יוסף
כנראה יש סתירה אם המצורע הולך לכהן או הכהן הולך למצורע. יש שניסו לפתור (לדוגמה: הספורנו - המצורע יתקרב למחנה). המצורע לא יכל לכנס לערי חומה. ויש דין שהכהן שטימא אותו הוא זה שיטהר אותו. המצורע יכל ללכת אליו אם הכהן גר בעיר בלי חומה. אבל כהן שגר בעיר עם חומה, הכהן חייב לצאת למצורע. למה התורה מתירה למצורע ליכנס לעיר בלי חומה? ה' נתן לנו חומות מסביב ללשון שלנו, והוא לא שם לב לזה. (זה גם מסביר סיפורים אחרים בתורה ודינים אחרים בהלכה).
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — חפץ חיים
משתמשים בדיבור של הכהן לתקן מחלה שנגרמת על ידי דיבור לא נכון, שיש לדיבור כח של חיים ומוות.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — דרש משה
מי שחוטא ושב צריך למצוא רב ללמד אותו איך להמנע מהחטא בעתיד.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — אמת ליעקב
לימוד תורה הוא חסימה לדיבור לשון הרע.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — כתב סופר
המדרש כותב שרוכל הציע סם החיים ורבי ינאי רצה לקנות. הרוכל אמר לו שהוא לא צריך אבל הפציר בו. הראה לו הפסוק של "מי האיש החפץ חיים" (תהלים לד) והסוד הוא "נצור לשונך". ש: מי לא רוצה חיים? מה ההקדמה? ת: לשון הרע בדרך כלל נובע מקנאה. אם יש למישהו יותר עושר או כבוד, אולי תרה להנמיך אותו. אם עושים הכל למען ה', הרבה זמן בלימוד תורה, יהיה לך פחות רצון ללמוד תורה. אז מי שחפץ חיים הוא זה שרוצה את הטובה שבעולם ולהנות ממנה, והוא צריך אזהרה לנצור את לשונו מרע. תמיד לב. - מי שרוצה חיים ימית עצמו מהנאות העולם הזה. לכן דוד מדבר אם אלו שלא רוצים את זה, ודוקא הם צריכים אזהרה ללשונם.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — רמב"ן
המצורע הוא טהור רק כאשר הכהן אומר לו שהוא טהור, והוא מובא לכהן כשהוא מוכן, אפילו אם עדיין לא רוצה ללכת אליו.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — שפת אמת
אדם צריך לזכור את העונש של לשון הרע. לא רק לא לדבר לשון הרע, אבל גם לזכור למה הוא חטא. ה' נתן לנו את היכולת לדבר כדי לדבר בשבחו, ומי שמדבר לשון הרע כאילו כופר בכל החומש. (תרמ"ט)
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:2
מְּצֹרָע 14:2 — ספורנו
המצורע יחכה לכהן ליד סוף המחנה כדי שלא יצטרך להתרחק או לחפש אותו.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:4
מְּצֹרָע 14:4 — בכור שור
כל דבר בתהליך הטהרה של המצורע מסמל משהו: א) ארז גבוה ואיזוב המוך, כי החטא גרם לו מרמה גבוהה לרמה נמוכה. ב) הדם של הציפור הנשחט מתערב עם מים, כי המצורע נחשב למת, והוא עכשיו יתערב שוב עם בני אדם כדי להיחשב חי. ג) שולחים את הציפור והוא יצטרף לחבריו, כמו שגם הוא יעשה עכשיו. ד) כלי חרס שבור, שאין לו תיקון, סימן שאם יחזור לחטאו הוא לא יכל ליתקן.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:4
מְּצֹרָע 14:4 — דרש משה
הכהן צריך לצוות למצורע לקנות את הציפורים. אפילו דברים שלא נראים חלק מההלכה או מהמצווה הם אכן חלק ממנה.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:4
מְּצֹרָע 14:4 — רמב"ן
טהרת המצורע מסמלת את סיפור יציאת מצרים.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:5
מְּצֹרָע 14:5 — טעמא דקרא
המילה "ציפור" הנשחט כתוב מלא, וזה שחי כתיב חסר. למה? יומא סב: - הציפורים חייבים להיות אותו דבר. באמת אי אפשר, אבל די דומה. רמב"ם טומאת צרעת יא: היותר טוב ישחט. ולכן הוא מלא, כי החי פחות טוב. אחרי שנשחט הוא כתוב חסר, כי עכשיו המצווה כבר נעשתה ולכן זה כבר פחות חשוב.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:12
מְּצֹרָע 14:12 — ספורנו
מי שמדבר לשון הרע עשה מעילה, ששימש לא נכון במה שה' נתן לו.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:34
מְּצֹרָע 14:34 — נצי"ב
כנען מלשון סוחרים ורוכלים, כי הם עלולים ליפול בלשון הרע.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:34
מְּצֹרָע 14:34 — רמב"ן
ה' עושה את הנגע, זה לא לפי הטבע. ה' מסיר את הקדושה שלו כדי לגרום חיבור יותר חזק.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:36
מְּצֹרָע 14:36 — טעמא דקרא
הפסוק אומר שיש לרוקן את הבית ואז לקרוא לכהן. למה לא לחכות? מועד קטן ז: - רבי יוסי - הכהן חייב לומר טמא מיד. רבי מאיר - הוא יכל להשאר בשקט. אולי זה ראיה לרבי יוסי? רבי מאיר יכל לומר שהתורה חסה על ביטול התורה של הכהן שיחכה שם עד שירוקנו את הבית.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:51
מְּצֹרָע 14:51 — משך חכמה
התרופה לנגע הוא לטפל בבית, כי הנגע הגיע מצרות העין.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:54
מְּצֹרָע 14:54 — רבינו בחיי
חז"ל: נגע על הבית ועל הבגדים הם אזהרה לפני שיש נגע על הגוף. בסדר בפסוקים הוא הפך כי זה מפחיד שהעונש ילך ויגדיל וזה נגד דרכיה דרכי נועם.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 14:57
מְּצֹרָע 14:57 — נצי"ב
זה בושה שיבדקו לך את הצרעת, וזה עוזר לכפרה (יש דפוסים שזה מופיע על יד:נה).
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 15:2
מְּצֹרָע 15:2 — נצי"ב
יש מצווה ללמוד וללמד את דיני הזב, אפילו אם לכאורה זה נראה נושא לא ראוי ומכובד.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 15:31
מְּצֹרָע 15:31 — דרש משה
לומדים הלכות של נדה מזיבה, כי הלכה תמיד שייכת אפילו שכנראה היא לא שייכת.
מְּצֹרָע
מְּצֹרָע 15:33
מְּצֹרָע 15:33 — נצי"ב
עמה = עם רצונה. איתה = בלי רצונה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:1
אַחֲרֵי מוֹת 16:1 — בכור שור
בני אהרן מתו כי נכנסו למשכן בלי רשות. לכן, אחרי הזכרת מיתתם התורה מזהירה את אהרן וכולם לא לעשות כן (כבר הזהירו על הכניסה כששיכור או טמא).
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:1
אַחֲרֵי מוֹת 16:1 — קול אליהו
יומא עב - זה אותו אלי מחומש הפקודים. ש: למה זה הדוגמה ולא שאר הקורבנות? מדרש רבה: יש זמן ומקום לכל עבודה. והפסוק הזה אומר שאהרן יכל ליכנס לקודש הקודשים אם יעשה את העבודה הזאת בכל יום. כל כהן גדול בעתיד רק ביום כיפור עם העבודה הזאת. ולכן הקטע פה מדגיש את שמו של אהרן, ולא הכהן, עד שכתוב שהוא חוק לדורות. ולכן כתוב רק את האיל הנצרך לעבודה הזאת.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:1
אַחֲרֵי מוֹת 16:1 — משך חכמה
יום כיפור מכפר כמו מיתת צדיקים.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:1
אַחֲרֵי מוֹת 16:1 — רבינו בחיי
לא יכולים להבין את דרכי ה', שבנים הצדיקים של אהרן נענשו כמו קורח, ומשה רבינו לא זכה ליכנס לארץ ישראל כמו המרגלים, וכו'
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:1
אַחֲרֵי מוֹת 16:1 — טעמא דקרא
מה הקשר בין מיתת בני אהרן ויום כיפור? ר"ה כו. - לא ללבוש זהב בפנים כדי לא להזכיר את חטא העגל (אין קטיגור נעשה סניגור). גם מיתת הבנים היה עונש לאהרן (לפי רש"י פרשת עקב). לכן עכשיו אומרים לו איזה בגדים ללבוש בבוא אל הקודש כדי לא להזכיר את חטא העגל.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:2
אַחֲרֵי מוֹת 16:2 — דרש משה
התורה אומרת בפירוש ליכנס לקודש הקודשים כדי שיהיה ברור שהוא מתנהג כדין.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:2
אַחֲרֵי מוֹת 16:2 — אמת ליעקב
גם אם כהן הגדול היה עושה את עבודת יום הכיפורים ביום אחר יהיה מותר לו ליכנס לקודש הקודשים
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:3
אַחֲרֵי מוֹת 16:3 — רשימות הגרי"ז
כריתות ו. - אם הכן יחסר דבר מהקטורת הוא חייב מיתה (רש"י: כי אסור לו לכנס למקדש עם ידים ריקות). יומא נג. - אם הכהן יחסר הוא חייב מיתה כי היא קטורת לא טובה (לא נחשב ידים ריקות). רמ"א או"ח קלב:ב - כשאומרים פיטום הקטורת חייבים ליזהר באמירה כדי לא לחסר. מגן אברהם שאל שחייבים רק על ידיים ריקות. גרי"ז: מי שלא זהיר בקריאה סתם קרא רשימה של פרטים. זה רק נחשב תפילה במקום הקטורת אם היה זהיר לומר כל דבר.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:3
אַחֲרֵי מוֹת 16:3 — ספורנו
הכהן לובש לבן כדי להצטיין ולהיראות כמו מלאך.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:4
אַחֲרֵי מוֹת 16:4 — אמת ליעקב
הפסוק מזכיר את המכנסיים קודם הטבילה כדי לא לגרום לך לחשוב על כהן הגדול בלי המכנסיים שלו
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:4
אַחֲרֵי מוֹת 16:4 — נצי"ב
בגד שמכסה יותר מהגוף הוא יותר קדוש, כמו שתורה>תפילין>מזוזה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:5
אַחֲרֵי מוֹת 16:5 — באר יוסף
שני השעירים מתחילים כאותו דבר (במראה, גובה, ומחיר), אבל אחד הופך להיות קרבן קדוש ואחד נזרק מצוק. כמו כן, שתי בני אדם יכולים ליכנס ליום כיפור באותה רמה, אבל זה שעשה תשובה יצא ברמה אחרת מזה שלא עשה תשובה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:5
אַחֲרֵי מוֹת 16:5 — ספורנו
השעיר המשתלח הוא אכן קרבן, רק שמקריבים אותו בדרך אחרת.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:8
אַחֲרֵי מוֹת 16:8 — רמב"ן
עזאזאל זה לא עבודה זרה, אלא ציווי מה' שאנחנו מצייתים (כמו מתנה לשר של המלך)
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:16
אַחֲרֵי מוֹת 16:16 — נצי"ב
שוגג של תלמיד חכם כמו זדון, ואין דרך להשלים חוסר עמלות בתורה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:30
אַחֲרֵי מוֹת 16:30 — משך חכמה
חטא הכי גרוע בין אדם למקום: חטא העגל. חטא הכי גרוע בין אדם לחבירו: מכירת יוסף.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:30
אַחֲרֵי מוֹת 16:30 — נצי"ב
היום מכפר אבל מכינים ליום עם תשובה, כמו לנקות את עצמנו לפני שמישהו ירחץ אותנו.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:32
אַחֲרֵי מוֹת 16:32 — באר יוסף
רק כהן הגדול יכל לבצע את העבודות ביום כיפור. בוחרים סגן כדי לדרבן אותו לעשות מלאכתו כמו שצריך, לא להיטמא, ולהשאר ער כל הלילה. אם הוא מתחיל להירדם, מעירים אותו עם "הצרדא" (אגודל), להזכיר לו שיש לו "צרה".
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 16:34
אַחֲרֵי מוֹת 16:34 — ספורנו
קדושת היום מכפרת, אפילו בלי עשיית העבודה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 17:4
אַחֲרֵי מוֹת 17:4 — אמת ליעקב
אם התורה לא היתה מתירה שחיטה, שחיטה הייתה נחשבת כרציחה
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 17:7
אַחֲרֵי מוֹת 17:7 — משך חכמה
ה' התיר בשר (וקרבנות) כדי שעם ישראל יפסיקו לעבוד עבודה זרה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 17:7
אַחֲרֵי מוֹת 17:7 — ספורנו
הדם אסור כדי שלא נהיה בחברת שדים.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 17:11
אַחֲרֵי מוֹת 17:11 — רמב"ן
רמב"ם: איסור הדם בגלל הכשדים. רמב"ן: לאכול רק את מה שצריך, ולא דם.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 17:16
אַחֲרֵי מוֹת 17:16 — נצי"ב
עקרונים צריכים טבילה כדי לעשות תשובה על אכילת טרף.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:2
אַחֲרֵי מוֹת 18:2 — משך חכמה
ה' לא ציוה לנו לעשות דברים שהם לא טובים לנו ולגוף שלנו.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:3
אַחֲרֵי מוֹת 18:3 — דרש משה
אסור לנו ללמוד אפילו ממעשיו של עמים טובים, קל וחומר מעמים רעים.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:3
אַחֲרֵי מוֹת 18:3 — נצי"ב
לא לעבור על העריות מתאווה או על ידי לימוד הנהגות לא טובות מהסביבה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:3
אַחֲרֵי מוֹת 18:3 — שפת אמת
למה התורה מחברת בין עריות למצרים וכנען? כל מעשה שאנחנו עושים לא ראוי לעשות כמו שהם עושים. לנו יש את המחשבות הפנימיות של המעשה ויש להם רק את החיצון הגשמי. אנחנו יכולים להתכוון להתקרב לה' בכל מעשה, וזה חלק מימי ספירת העומר (תרל"ה, תרל"ט, תרמ"ב).
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:4
אַחֲרֵי מוֹת 18:4 — כתב סופר
אדם עלול לחשוב שדברים שאדם בדל מהם טבעי, כי הוא מאוס או לא בריא, לא צריך חיזוק או סיג. אבל אנשים עושים כל מיני דברים לא טובים ואסורים (מים גנובים ימתקו). ולכן גם דברים אלו צריכים גדר וסיג.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:4
אַחֲרֵי מוֹת 18:4 — נצי"ב
כל המצוות הם חוקים, לא רק אלו שאנחנו לא מבינים.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:4
אַחֲרֵי מוֹת 18:4 — רמב"ן
לעשות את המשפטים, לפי רש"י: כל המצוות שהיינו חושבים עליהם גם אם לא נאמרו. רמב"ן: כל הדינים של פרשת משפטים ובשאר התורה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:5
אַחֲרֵי מוֹת 18:5 — בכור שור
חוקי התורה גורמים לחיים ("וחי בהם"), כי אם אחד גונב או גוזל, הוא עלול ליהרג על ידי בעל הכסף. וכן הנואף יכל ליהרג על ידי הבעל, ואז שאר אנשי המשפחות יהרגו את האחרים. החיים של רשעים הם קצרים.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:5
אַחֲרֵי מוֹת 18:5 — דרש משה
עלינו ללמוד ולהבין את המצוות. בני נח רק מקיימים את המצוות שלהם, בלי צורך ללמוד אותם ולהבינם.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:5
אַחֲרֵי מוֹת 18:5 — כתב סופר
כשהתורה כותבת "וחי בהם" זה הבטחה, לא השכר. בטבע, מי שאין לו אדון ויכל לאכול מה שרוצה וללבוש מה שרוצה, נהנה מהחיים ויחיה חיים ארוכים. ה' מבטיח שמי שמקשיב לכללים שלו לא יפסיד את זה. יראת ה' תוסיף לימי החיים כנגד הטבע.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:5
אַחֲרֵי מוֹת 18:5 — נצי"ב
יש חלקי התורה שמותר לאינו יהודי ללמוד, אבל הם לא מקבלים סייעתא דשמיא בלימוד שלהם
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:5
אַחֲרֵי מוֹת 18:5 — רבינו בחיי
יש ארבע רמות של כוונה במצוות: הכי קטן על מנת לקבל פרס, עבור שכר בעולם הבא, לעשותן מאהבה, והכי טוב מי שעושה רק כדי להיות כלי של רצון ה' בלי שום אינטרס משלו. "וחי בהם" כולל את כל הארבע.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:6
אַחֲרֵי מוֹת 18:6 — רמב"ן
העריות אסורות כי ביאה היא דבר נמאסת זולתי לקיום המין.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:8
אַחֲרֵי מוֹת 18:8 — חפץ חיים
יש רמ"ח אברים ורמ"ח מצוות עשה. כמו שאפשר לחיות בלי איברים מסויימים, כן אפשר להיחשב יהודי אפילו בלי כמה מצוות.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:8
אַחֲרֵי מוֹת 18:8 — חפץ חיים
רשע מקבל שכר בעולם הזה, כמו שיש אפשרות להוציא כסף של המחאה קטנה מסניף קטן של בנק, אבל המחאה גדולה צריכים סניך מרכזי, כך הצדיק מחכה לקבל את שכרו ב"בנק" של עולם הבא.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:9
אַחֲרֵי מוֹת 18:9 — חפץ חיים
זה לא הגיוני שאנשים יותר מקפידים על ערות אחות מאשר ערות אשתו נידה.
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:20
אַחֲרֵי מוֹת 18:20 — רמב"ן
יש שלשה חלקים למשגל (נפקא מינה להפרייה מלאכותית)
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:25
אַחֲרֵי מוֹת 18:25 — רמב"ן
עריות אסורות בכל מקום, אבל יש עוד סיבה להיזהר מהם בארץ ישראל
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:26
אַחֲרֵי מוֹת 18:26 — אמת ליעקב
גם גר תושב מצווה לא לחלל את ארץ ישראל עם עריות
אַחֲרֵי מוֹת
אַחֲרֵי מוֹת 18:28
אַחֲרֵי מוֹת 18:28 — כתב סופר
עם ישראל ראה שכל האומות גורשו מהארץ. לכן עונש הזה לא יספיק לעם ישראל ויקבלו לא רק את העונש הזה אלא גם יקבלו עוד עונש.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — בכור שור
בגלל שה' קדוש, הוא לא יכל לסבול אלו מסביבו שמשרתים אותו לא להיות קדושים, כמו שמלך בשר ודם גם ירצה עובדים ראויים מסביבו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — דרש משה
אי אפשר לצפות ממישהו לעשות משהו שאתה לא עושה בעצמך, אפילו אם זה דבר שהוא מעיקר הדין מותר.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — דרש משה
יש לנו קדושה ועושים מצוות כדי להוסיף קדושה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — אמת ליעקב
מצפים מתלמיד חכם להיות יותר פורש משאר בני אדם.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — כתב סופר
ה' לא מתאווה לשום דבר. אנחנו לא כמוהו בזה. לא טוב לנו שלא נרצה שום דבר, אלא שנרצה אבל נמנע מזה בגלל הרצון לקיים את המצוות.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — נצי"ב
קדושים תהיו הוא שונה לכל אדם, שונה משאר המצוות.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — רמב"ן
יש מצוה לפרוש אפילו מדבר המותר.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — שפת אמת
קדושה מגיעה הפרישה מחטא, וזה כח מיוחד שה' נתן לעם ישראל. כששובתים בשבת כדי לקיים את רצונו, מקבלים קדושה (תרל"א, תרל"ד, תרמ"א).
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:2
קְדֹשִׁים 19:2 — ספורנו
עלינו לעשות ככל יכולתנו להדמות לה'.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:3
קְדֹשִׁים 19:3 — אמת ליעקב
אנחנו מאמינים שהדור הקודם הוא יותר טוב כי הוא יותר קרוב לאדם שנעשה על ידי ה', וזה הקשר לשבת.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:3
קְדֹשִׁים 19:3 — כתב סופר
רש"י כותב שהמצוה של כיבוד אב ואם ניתנה במרה. מה זה משנה? יש אנשים שמכבדים את ההורים בגלל שהם סומכים על שולחנם. אבל לא ימשיכו לכבד אותם כשלא צריכים את הפרנסה או כשיפסקו לספק לו. ה' ציוה לנו לכבד אותם תמיד. כשקבלנו את הציווי היינו במדבר, ושם ה' סיפק לנו את המן, והבגדים שלנו לא בלו. וגם שם היה לנו לכבד את ההורים. לכן הפסוק כאן משתמש במילא "איש" שלא צריך את הוריו. וזה גם מסביר את הקשר לשבת בפסוק - מי שסומך על שלחן אביו אולי יקשיב לבקשתו לחלל את השבת.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:3
קְדֹשִׁים 19:3 — משך חכמה
אסור לעשות עבירה עבור בקשה מהורה, כי הכבוד שיש לנו להורים הוא עבור התפקיד שלהם למסור לנו את התורה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:3
קְדֹשִׁים 19:3 — נצי"ב
אפילו תלמיד חכם צריך לירא מאב עם הארץ.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:4
קְדֹשִׁים 19:4 — רמב"ן
לא רק שאסור לעבוד עבודה זרה, אלא אפילו אסור להאמין שיש ערך לעשות כן.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:5
קְדֹשִׁים 19:5 — בכור שור
יש לתת קרבנות עם רצון שלם. יש שדואגים לגבי המחיר ותורמים רק כי כולם תורמים והם מתביישים לא לתרום. זה לא שווה כלום כי ה' קורא מחשבותיו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:5
קְדֹשִׁים 19:5 — רבינו בחיי
אם יש לך רצון לעשות עבודה, אין לעשות עבודה זרה, אלא לעבוד את ה'. (זה מסביר למה יש כללי פיגול ונותר באמצע הרבה מצוות שלא קשורות לקורבנות).
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:5
קְדֹשִׁים 19:5 — רמב"ן
יודעים שעבודה זרה הוא דבר ריק, וכל עבודה הוא לה'. לכן אנחנו יכולים לעבוד את ה' כדי לקבל את רצונו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:7
קְדֹשִׁים 19:7 — אמת ליעקב
כל שמשהו ברמה יותר גבוהה, זה יותר גרוע כשיש אצלו בעיה (ולפעמים עונש גרוע יותר). לומדים את זה מפיגול.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:8
קְדֹשִׁים 19:8 — נצי"ב
מי שאוכל קרבן אחרי זמנו מראה שהוא אוכל לתאוה ולא בגלל המצוה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:9
קְדֹשִׁים 19:9 — נצי"ב
כולם מתאספים בזמן האסיף, לכן מעודדים חברות עם צדקה במקום לעודד איבה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:10
קְדֹשִׁים 19:10 — ספורנו
מקיימים דיבוק בה' על ידי להדמות למעשיו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:11
קְדֹשִׁים 19:11 — באר יוסף
לא תגנובו הוא איסור לגבי ממון והוא בלשון רבים, כי אסור אפילו לגנוב מגנב דבר גנוב. לא תגנוב הוא לגבי נפשות הוא בלשון יחיד, כי אין איסור על הנגנב "לגנוב" את עצמו (לברוח).
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:11
קְדֹשִׁים 19:11 — דרש משה
אסור לגנוב אפילו על מנת כדי להיתפס ולשלם כפל לעני.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:13
קְדֹשִׁים 19:13 — אמת ליעקב
אפילו אם גזילת עכו"ם מדרבנן, גנבת עכו"ם מדאורייתא.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:14
קְדֹשִׁים 19:14 — דרש משה
לתת עצה רעה כדי לגנוב הוא הרמה הכי גרועה של גניבה, כי זה מתוכנן מראש.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:14
קְדֹשִׁים 19:14 — אמת ליעקב
לפני עיוור הוא גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחבירו עבור יהודים. לאינם יהודים זה רק בין אדם לחבירו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:14
קְדֹשִׁים 19:14 — רמב"ן
לא לקלל את הנכבד (הדיין) או ההפך (החרש) - שניהם אסורים.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:14
קְדֹשִׁים 19:14 — רשימות הגרי"ז
לפני עור הוא ליעץ רע, וזה כולל רע לאיש הפרטי אפילו אם טוב לציבור בכלל (כמו ליעץ למישהו לקחת משרה שלא טוב לו אבל יהיה טוב לכולם).
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:16
קְדֹשִׁים 19:16 — רשימות הגרי"ז
תורת כהנים: כדי לעצור את הרודף לרצוח אפשר אפילו להרגו, כמו כן הרודף אחר הזכר או אחר נערה מאורסה. המקור: "דם רעך". איך זכר ונערה קשורים לדם רעך? לכולם יש אותו דין וזה לא כדי לעצור את החטא אלא בגלל דם רעך. כי העריות הם לא רק בין אדם למקום אלא גם בין אדם לחבירו, ולכן שייך הדין של רודף.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:16
קְדֹשִׁים 19:16 — רשימות הגרי"ז
ערכין טו: - מי שמדבר לשון הרע יתקן על ידי לימוד תורה. איך? הגמרא יומא כותב שלא יתכפר עד שימחול לו! א) כן צריכים לקבל את המחילה, אבל זה עדיין פגם על החטא (הכפירה על ה') שנתקן על ידי התורה. ב) גרי"ז - לשון הרע הוא בין אדם למקום. הראיה: 1) אסור אפילו אם לא מועיל, לא כמו גניבה. 2) אפילו אסור לדבר נגד אבנים ועצים, כמו חטא המרגלים.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:17
קְדֹשִׁים 19:17 — בכור שור
אם מישהו עושה לך משהו לא טוב, לא לשמור את זה לעצמך, כי אולי הוא לא התכוון לפגוע בך או שנאלץ לפגוע בך, או שהיה לו סיבה טובה. מהדיבור איתו אפשר לברר שלא רצה לפגוע ואפשר להחזיר את השלום.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:17
קְדֹשִׁים 19:17 — באר יוסף
אם עד אחד רואה מישהו חוטא מותר לו לשנוא אותו, אבל עדיין חייב לעזור לו לטעון את הבהמה שלו, אפילו אם יש לו חבר עם בהמה שצריך לפרוק (והבמה בצער בינתיים). כי הסיבה שהתורה מתירה/מחייבת לשנוא את החוטא הוא כדי שלא ישפיע על עליו שראה אותו חוטא. אבל כדי למנוע שנאה גמורה, עדיין צריכים לעזור לו לטעון את הבהמה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:17
קְדֹשִׁים 19:17 — חפץ חיים
לא להפסיק לתת מוסר ותוכחה, אפילו כשחושבים שהפסיקו להקשיב. כמו שמוכר פירות ימשיך למכור אפילו שרק אחד מתור מאה יקנה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:17
קְדֹשִׁים 19:17 — אמת ליעקב
תוכחה זה גם בין אדם לחבירו. עלין להרגיש שאתה עושה לו טובה כשאתה מוכיח אותו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:17
קְדֹשִׁים 19:17 — כתב סופר
שבת לא. - דעלך סני לא תעביד לחברך. ב"מ ה: - אין אדם חוטא ולא לו. כשמיהו חוטא הוא מחליט ששווה לו ההנאה עכשיו למרות העונש הצפוי לו. אבל כולם ערבים וכולם מקבלים את העונש כשהוא חוטה. אנחנו מקבלים את העונש גם שלא קבלנו את ההנאה. אם הם החוטא היה יודע את זה אולי לא היה חוטא. זה התוכחה שאנחנו אמורים לתת לו: כמו שהוא לא רוצה עונש בלי הנאה, גם חביריו לא.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:17
קְדֹשִׁים 19:17 — רמב"ן
לאהוב אותו בדיוק כמוך הוא בלתי אפשרי, אבל לרצות את הכי טוב עבורו הוא כן אפשרי.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:18
קְדֹשִׁים 19:18 — בכור שור
למה התורה שמה דגש יותר על המעשה נקמה יותר מהמעשה הראשון? הוא לא השאיל את המגל. בטח שיש לו איזה סיבה. אתה מוכן להשאיל את הקרדום חוץ מהרצון לנקמה. התורה לא מצפה ממנו להשאיל את המגל כי הוא לא רוצה, אבל ה' מבקש ממך לתת לאהבה שלנו כלפיו לגבור על השנאה שלנו לחבר כדי שנשאיל לו את הקרדום בשמחה, וכך יהיה שלום בין כולם.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:18
קְדֹשִׁים 19:18 — אמת ליעקב
לאהוב את הגר הוא מצוה נפרדת מואהבת לרעך כמוך. לאהוב את הגר הוא או שתי מצוות או שהוא לא נחשב רעך.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:18
קְדֹשִׁים 19:18 — משך חכמה
אהבה מחזירה את עצמה (אם אוהבים אחרים גם יאהבו אותך).
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:18
קְדֹשִׁים 19:18 — נצי"ב
הסיבה לא לנקום הוא "ואהבת". לא היית רוצה שמישהו ינקום בך.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:18
קְדֹשִׁים 19:18 — ספורנו
תרצה שיקרה לחבר שלך כמו שהיית רוצה שיקרה לך אם היית במצב שלו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:19
קְדֹשִׁים 19:19 — נצי"ב
כמו שחוטים מעורבבים לא יתנו לחשמל לעבור נכון, כן תערובת צמר ופשתים.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:19
קְדֹשִׁים 19:19 — רמב"ן
כלאיים הוא כפירת מעשה בראשית.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:23
קְדֹשִׁים 19:23 — דרש משה
שכר מצוות עורלה שהפירות של השנה החמישית יהיו יותר טובים.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:23
קְדֹשִׁים 19:23 — רמב"ן
לא אוכלים אפילו פרי אחד עד שנותנים את הראשון האכיל אחרי ערלה לה'.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:27
קְדֹשִׁים 19:27 — נצי"ב
לא לאפשר שימכרו אותך לעבד איפה שיגזרו לך את פיאות הראש.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:30
קְדֹשִׁים 19:30 — דרש משה
מכבדים את השבת בגלל ה', לא בגלל קדושה שיש ליום מעצמו. מכבדים את המקדש בגלל ה', לא בגלל קדושה שיש למקום מעצמו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:32
קְדֹשִׁים 19:32 — נצי"ב
יראת זקנים גורמת ליראת ה'.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:32
קְדֹשִׁים 19:32 — רשימות הגרי"ז
בקדושין לב. יש דיון אם רב יכל למחול על כבודו (אפילו הצד שאומר כן עדיין מצפה שאנשים ינסו לכבדו). הגרי"ז: יש 2 דינים של כבוד ברמב"ם: א) לכבד כל תלמיד חכם ב) לכבד רבו המובהק. השני אפשר למחול אבל לא הראשון כי זה לא כבודו הפריט, והוא רק "חפצא" של הכבוד.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:33
קְדֹשִׁים 19:33 — כתב סופר
רשי - מום שבך אל תאמר לחברך. למה כתוב "בארצכם" בפסוק? אסור בכל מקום! בארץ שלך אתה עלול לחשוד שהוא לא מצטרף לשם שמים, אלא כי הוא רוצה להצטרף לאומה השולטת. גם כשהיינו במצרים רק רצינו ליפטר מהגלות והשעבוד. לא קבלנו את התורה עד שכפה עלינו את ההר כגיגית. לכן לא להגיד את זה לגר בארצכם, כי זה באמת המום שלנו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 19:34
קְדֹשִׁים 19:34 — נצי"ב
אונאת הגר חמורה מאונאה של אזרח רגיל. לאזרח רגיל זה מותר כשהוא רשע.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:2
קְדֹשִׁים 20:2 — נצי"ב
מולך הוא יותר גרוע ממשקולות, והוא יותר גרוע מעריות.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:3
קְדֹשִׁים 20:3 — טעמא דקרא
מה הקשר בין להעביר בנו למולך לטומאת המקדש? ביחזקאל כד כתוב שאחרי שהעבירו את בנם למולך הלכו למקדש. אולי כדי להכעיס או עוד סיבה. אבל היה להם "מנהג" כזה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:9
קְדֹשִׁים 20:9 — רמב"ן
ה' הוא גם אבינו, ולכן המקלל את שותפיו לגדל אותנו ראוי למיתה.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:9
קְדֹשִׁים 20:9 — ספורנו
מי שמקלל את אביו לא ישמור את המסורה. עדיף שימות מאשר להמשחך לדרך שזה יוביל אותו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:10
קְדֹשִׁים 20:10 — טעמא דקרא
לשון הפסוק על איסור אשת איש הוא כפול. למה? ללמד אותנו שאיסור אשת איש קיים גם כשבעל שלה כבר עבר איסור אשת איש בעצמו. רמ"א ח"מ רכח - אונאת דברים מותרת למי שעשה לך אונאת דברים. ח"מ תכא:ג - המכה או המבייש מי שהכה או בייש אותו פטור. לגואל הדם מותר להרוג. היינו חושבים שזה דומה ואין איסור. בראשית רבה לב:א - דואג האדומי פסק (בטעות) שמי שחייב מיתה אשתו כבר מותרת. כפילות הלשון בפסוק מלמד אותנו שזה לא נכון.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:16
קְדֹשִׁים 20:16 — טעמא דקרא
למה הורגים את הבהמה שקיימו איתה יחסים? חמורו של ר' פנחס בן יאיר לא אכל טבל, פרתו של ר' יוחנן בן תורתא לא רצה לעבוד בשבת, ופרו של אליהו לא רצה שיקריבו אותו לע"ז. כנראה הבהמה נהנתה והסכימה למה שקרה לה. (לא מופיע בגרסה באתר באייר תשפ"ג).
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:18
קְדֹשִׁים 20:18 — חפץ חיים
אם ה' מזהיר על כרת, עלינו לברוח מהמעשה הזה כמי שבורח מרעל או אש.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:22
קְדֹשִׁים 20:22 — נצי"ב
לימוד התורה מונע שהארץ יקיא אותנו.
קְדֹשִׁים
קְדֹשִׁים 20:26
קְדֹשִׁים 20:26 — נצי"ב
קדושה אומרת לפרוש מן האומות, אפילו עבור חוקים של ה'.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:1
אֱמֹר 21:1 — כתב סופר
רמב"ן: כפל הלשון בגלל הפרשה הקודמת המסתיימת עם עונש הריגה. למה לא לומר מיד לכהנים? למה להזהיר קודם על טומאת מת? אבות א:יב - הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. למה לא רודף אחר השלום? אהרן אהב את השלום ועשה שלום בין חברים. אבל רק אנשים טובים. כינוס רשעים הוא דבר רע. לכן הוא גם הפריד בין אנשים לא טובים. זה היה קשה לו והוא נגד טבעו. זה רודף שלום ולא אחר השלום. בני ישראל רחמנם ובמיוחד הכהנים. אבל לפעמים עליהם לעשות דין ולא לרחם על מישהו. לכן יש עוד אזהרה. ובדיוק בנושא טומאת מת, כי לפי הטבע ירצו לבוא לעזור ולנחם.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:1
אֱמֹר 21:1 — נועם אלימלך
כשאנחנו לומדים תורה, מתפללים, או עוסקים בקדושה אנחנו ברמה גדולה. עלינו לקחת מזה השראה בזמן שאנחנו מטפלים בדברים של חול.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:1
אֱמֹר 21:1 — נועם אלימלך
יש ב' סוגים של צדיקים: אלו שנולדו לצדיקים ואלו שנזרו ופרשו להיות צדיקים. אלו שנולדו עלולים ליפול ולכשל כי לא מספיק זהירים. ולכן הפסוק (וההסבר של רש"י) מזהיר לא לנוח על זה ולהזהר. אפילו לא לשים לב לזכות אבות בכלל.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:1
אֱמֹר 21:1 — נועם אלימלך
צדיק שרוצה להוכיח מישהו שחוטא כדאי לו להוכיח קבוצה גדולה של צדיקים, וביניהם האיש הזה.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:1
אֱמֹר 21:1 — נועם אלימלך
צדיקים חייבים להזהר אפילו על החטאים הקטנים שאנשים דשים בעקבם.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:1
אֱמֹר 21:1 — רמב"ן
התורה מדגישה בעצמה כשמשהו מאד חשוב או שמשהו יוצא מן הכלל.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:2
אֱמֹר 21:2 — אמת ליעקב
התורה שוקלת גם הרגשות של בני אדם, ולכן מותר להכן להיטמא לשבעה קרובים.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:6
אֱמֹר 21:6 — נצי"ב
קדושה מגיעה מהפרישה מבני אדם בדרך שיגרום לברכת שמו, ולא בדרך שיגרום לקללת שמו.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:9
אֱמֹר 21:9 — אמת ליעקב
בת שלא מקיימת מצוות זה בגלל מה שהיא שמעה או למדה בביתה.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:9
אֱמֹר 21:9 — משך חכמה
על ידי השריפה אביה מתבייש, כי כולם יודעים מה היא עשתה.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:10
אֱמֹר 21:10 — נועם אלימלך
הכהן הגדול לובש בגדים (בגל מלשון בגידה). הוא יכל לדבר על חטאים של אחרים כאילו הוא חטא בזה ואחרים ישמעו ויעשו תשובה. זה באמת יהפוך הזדונות שלהם לזכויות.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:18
אֱמֹר 21:18 — דרש משה
אפילו אם לה' אין בעיה עם בעל מום, לבני אדם יש בעיה, והעבודה חייבת להיראות טוב גם לבני אדם.
אֱמֹר
אֱמֹר 21:18
אֱמֹר 21:18 — ספורנו
אפילו צדיק כמו מרדכי לא יכל להגיע למקדש בלבוש שק, כמו כן אסור לבעל מום.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:2
אֱמֹר 22:2 — רמב"ן
דינו פיגול, נותר וטומאה שייכים לקודשים של בני ישראל, ולא של האומות.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:18
אֱמֹר 22:18 — נצי"ב
רק מי שמבין את הרווח של להיות יותר קרוב לה' יכל להביא עולת נדבה.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:18
אֱמֹר 22:18 — ספורנו
אפילו קרבן נדבה חייב להיות בלי מום.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:26
אֱמֹר 22:26 — משך חכמה
מטרת כל המצוות ללמד אותנו איך להתנהג עם ישרות וצדקות, ההפך מעבודה זרה שכל מטרתה אכזריות.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:27
אֱמֹר 22:27 — רבינו בחיי
ה' בוחר להיות בצד של הנרדף ולא הרודף, ולכן הוא בחר בעם ישראל, ולכן הוא בחר בפר, כבש ושעיר להיות הקרבנות.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:29
אֱמֹר 22:29 — אמת ליעקב
גם לא תותירו הוא דוגמה של רחמים של ה', לא כמו עבודה זרה.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:29
אֱמֹר 22:29 — טעמא דקרא
למה התורה מוסיפה את הנושא של חילול ה' באמצע פרשת קרבן התודה? מי שאין לו הכרת הטוב הוא החילול ה' הכי גדול שיש (לא מופיע בגרסה באתר באייר תשפ"ג).
אֱמֹר
אֱמֹר 22:32
אֱמֹר 22:32 — חפץ חיים
חטא יכל להיראות כמו מרד או פריקת עול, ולכן הוא חילול ה'.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:32
אֱמֹר 22:32 — דרש משה
לקיים את רצון ה' הוא קידוש ה', לא לקיים את רצונו הוא חילול ה'. זה תלוי אם זה בפרטי או ברבים.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:32
אֱמֹר 22:32 — אמת ליעקב
אפילו קטן מצווה במצוות קידוש ה'.
אֱמֹר
אֱמֹר 22:32
אֱמֹר 22:32 — נצי"ב
לא לתת שמחת החג לגרום לחילול ה'.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:2
אֱמֹר 23:2 — דרש משה
לשמור את השבת והמועדים הולך ביחד, כי אחד אומר שמאמינים שה' ברא את העולם ואחד אומר שה' ממשיך להנהיג את העולם (כמו לגבי צדקה בכג:כב).
אֱמֹר
אֱמֹר 23:2
אֱמֹר 23:2 — אמת ליעקב
בלי הקדושה של שבת אין משמעות למועדים.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:2
אֱמֹר 23:2 — משך חכמה
יום טוב אמור לגרום לנו להיות יותר קרובים לבני אדם אחרים, לא רק יותר קרוב לה'.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:2
אֱמֹר 23:2 — רבינו בחיי
לאיכר הדיוט בארץ ישראל יש זכות לקבוע את הלוח ואת החגים, משא"כ לתלמיד חכם בחוץ לארץ, כי ה' אוהב את ארץ ישראל.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:2
אֱמֹר 23:2 — ספורנו
המטרה של יום טוב היא להיות שמח שה' בחר בנו, ולכן צריכים "חצי לכם".
אֱמֹר
אֱמֹר 23:3
אֱמֹר 23:3 — כתב סופר
למה כתוב תיעשה מלאכה ולא תעשה? למה כתוב בכל מושבותיכם? רש"י - מה הקשר בין שבת והמועדים? מי שמקיים את התמועדים כאילו קיים את השבת. למה? כל בן אדם צריך לנוח מהעבודה שלו. אבל אם זה הסיבה, זה יכל להיות בכל יום. בני ישראל נחים דוקא ביום השביעי כי היא אות. מי שעושה רק כדי לנוח לא ינוח במועדים כי אין לא צורך. ואם הוא עשיר ולא עובד קשה כלל אולי לא ינוח, ולכן כתוב תיעשה. ואם הוא במקום שכולם נחים ביום אחר בשבוע הוא עלול לנוח ביום שלהם ולא בשבת, ולכל כתוב בכל מושבותיכם.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:10
אֱמֹר 23:10 — באר יוסף
למה התורה מכנה את הקרבן הזה בשם "עומר", שהוא באמת כלי מידה? למה הספירה לשבועות נקראת עומר? למה זה מתחיל ביום השני של פסח? למה המדרש מזכיר ניסים במהלך הדורות שהם מחמת העומר? העומר הוא להזכיר לנו את החסד שה' עשה לנו עם המן כל יום במדבר. קבלנו עומר של מן כל יום, ומזכירים את המן כדי לזכור שמקור הפרנסה שלנו הוא ה'. מתחילים לספור מיום השני של פסח, שזה היום שהפסיק המן במדבר.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:10
אֱמֹר 23:10 — אמת ליעקב
בגלל העומר, אברהם זכה לארץ ישראל, ולכן איסור חדש קיים גם בחוץ לארץ.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:10
אֱמֹר 23:10 — משך חכמה
יש כללים לגבי השלב לפני הקציר, אמצע הקציר, ואחרי הקציר, כדי ללמד אותנו לעשות את הכל לשם שמים.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:11
אֱמֹר 23:11 — אמת ליעקב
התורה מכנה את פסח "שבת" כי אז היום קדם ללילה (ו"פסח" מדבר על אכילת הקרבן).
אֱמֹר
אֱמֹר 23:15
אֱמֹר 23:15 — אמת ליעקב
טעם המצוה של ספירה היא אהבת התורה. כמו שדג מעריך כל טיפה של גשם ומים, כן מצפים שתלמידי רבי עקיבא היו מכבדים כל טיפה של תורה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:15
אֱמֹר 23:15 — שפת אמת
ספירה מופיעה בהקשר של המועדים כי הם חול המועד. הם מתנה לגדול בטהרה, ולכן כתוב "לכם" (תרמ"ב).
אֱמֹר
אֱמֹר 23:16
אֱמֹר 23:16 — בכור שור
מצווים לספור את העומר בגלל כבוד התורה. משל: למישהו בבית האסורים נאמר שישוחרר ויתחתן עם בת המלך, והתגובה שלו הוא רק שמקווה שישתחרר. אבל אחרי השחרור הוא מתחיל לספור את הימים עד החתונה. נמשל: עמ ישראל במצרים לא האמינו למשה כשאמר שיוצאים, אבל אחרי שיצאו התחילו לספור עד קבלת התורה. עכשיו יש לנו מצוה כדי להרבות באהבת התורה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:22
אֱמֹר 23:22 — משך חכמה
בשבועות חוגגים גם את החוקים וגם מה שאנחנו חושבים שהוא סביר.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:24
אֱמֹר 23:24 — אמת ליעקב
החכמים גילו לנו את הסוד של הושענא רבה כיום הדין רק בשלב מאוחר יותר כשחשבו שזה לא ימנע אותנו לחגוג את סוכות.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:24
אֱמֹר 23:24 — נצי"ב
ביום הראשון של ראש השנה חוגגים שה' הוא המלך שלנו. ה"קרב" מולו מתחיל ביום השני.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:24
אֱמֹר 23:24 — רבינו בחיי
בלי חז"ל לא היינו מבינים את התפילין, הציצית, ראש השנה או עולם הבא, כי התורה כתבה דברים חשובים בדרך נסתר כי התמורה מסורה לכולם. כמו שלא מצפים מדג להבין את החיים על האדמה, כן לא מצפים מבעלי גוף להבין את העולם הרוחני כמו עולם הבא.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:24
אֱמֹר 23:24 — רמב"ן
יום טוב הוא יום בלי עבודה (לא רק בלי מלאכה).
אֱמֹר
אֱמֹר 23:27
אֱמֹר 23:27 — רשימות הגרי"ז
למה קטן לא צם לשעות מדין חינוך לתשעה באה כמו שעושים ליום כיפור? נתיבות הקודש: כי כשיגדל יתחייב ביום כיפור, אבל מתפללים שעד שיגדל לא יהיה תשעה באב. הגרי"ז: רמב"ם תענית ה:א - צום הוא להעיר את הלב שלנו לתשובה. לקטן אין חלק בתשובה ובתענית. אבל ביום כיפור יש עינוי שלא קשור לתשובה (עיין רמב"ם תשובה ב:ז) ולכן מחנכים אותו לזה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:28
אֱמֹר 23:28 — אמת ליעקב
בינוני צריך לחזור בתשובה, כי זה המצוה שיכריע את מצבו הנוכחי של 50-50.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:34
אֱמֹר 23:34 — דרש משה
חג הסוכות מלמד אותנו שהעולם הוא פרוזדור ולא לדאוג יותר מדי על עולם הזה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:36
אֱמֹר 23:36 — נצי"ב
מטרת החג הוא ללמוד מהכהנים איך לעשות את העבודה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:36
אֱמֹר 23:36 — רמב"ן
עם ישראל הוא השמיני/עצרת, השותף של השבת.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:40
אֱמֹר 23:40 — גרי"ז
רמב"ן ספר המצוות שורש א: אמירת הלל בזמן נטילת הלולב הוא קיום דאורייתא. ראיה מפסחים קיז - "אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה". הגרי"ז: השירה הוא חלק משמחת הרגל. ולכן החיוב של שמחה מופיע בפסוק של נטילת הלולב, שינטל עם שירה והלל.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:40
אֱמֹר 23:40 — רשימות הגרי"ז
רמב"ם לולב פרק ח - מונה ריקוד ומטפח כחלק מהשמחה של סוכות. בדרוך כלל אומרים ששמחה היא משהו בלב (פנימי). אבל ששון הוא דבר שעושים ורואים לבטא את השמה הפנימית.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:42
אֱמֹר 23:42 — באר יוסף
יש מחלוקת אם הסוכה מזכירה את ענני הכבוד או הסוכות שהיינו בו במדבר. לדעת את הסיבה שיושבים בו הוא חלק מהמצוה, ולכן עושים את זה בתשרי, כשהרוב נכנסים הביתה. אבל למה המצטער פטור? בדרך כלל אומרים שלפום צערא אגרה, אבל כאן מי שלא נהנה גם נקרא שוטה! סוכות הם סימן של גלות, לתקן גזירות נגדנו ביום כיפור, וכסימן שמחה, ולכן הוא מצוה גדולה יותר בסוכות משאר החגים. השמחה כל כך מרכזית לחג שמי שלא נהנה בסוכה לא מקיימת את המצוה. לזכור את העננים או את הסוכות, גולים לסוכות כדי לזכור את חסדי ה', על ידי להיות בשמחה בדירת העראי שלנו.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:42
אֱמֹר 23:42 — משך חכמה
סוכה היא מצוה נגד הטבע, כי אחרי האסיף רוצים להיות בבית, במקום להיות בבית יוצאים ממנו לשבוע.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:42
אֱמֹר 23:42 — נצי"ב
מ"אזרח" לומדים שאפילו אנשים שאין להם קרקע או תבואה לאסוף חייבים לגור בסוכה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:43
אֱמֹר 23:43 — קול אליהו
למה סוכות בתשרי? אם סוכות לזכר ענני הכבוד כדאי הוא להיות בניסן? ת: כשחטאו בחטא העגל עזבו העננים. הם חזרו רק כשהתחילו לבנות את המשכן. משה ירד ביום כיפור. "ויקהל" עת העם בי"א וציווה שוב על הבנייה. "בבוקר בבוקר" היו ב' ימים של הבאת התרומות למשכן. בי"ד האומנים לקחו את הזהב והחומרים ממשה, והתחילו לעבוד בט"ו. ולכן העננים חזרו בט"ו, וט"ו תשרי הוא יום ראוי לחגוג את הח הסוכות.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:43
אֱמֹר 23:43 — קול אליהו
משנה סוכה כח. - משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. למה לא ששפך את הכוס עליו? ת: ר"ה ויו"כ הם ימי דין. המצוות בסוכות הם ימי רחמים להמתיק את הדין על ידי שאנחנו מסובבים במצוות. כשהגשם מגיע ומבטל את המצווה, כאילו שה' אמר לנו שהדין שלנו אין להמתיק. העבד שמביא את היין רוצה לערבו עם מים שלא יהיה חזק. האדון שופך ורוצה אותו חי ולא מתוק.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:43
אֱמֹר 23:43 — משך חכמה
כדי להיות עבד רק לה', מכניסים את עצמנו בשלמות (עם כל הגוף) למצוה של סוכה.
אֱמֹר
אֱמֹר 23:43
אֱמֹר 23:43 — נצי"ב
לשבת בסוכה מזכירה לא לוותר על חיים טובים גם כשמצב לא טוב.
אֱמֹר
אֱמֹר 24:2
אֱמֹר 24:2 — נצי"ב
אור המנורה (הפלפול) הוא טוב למשה, ולכן היה עליו לתת את הציווי לעם איך להכין את השמן.
אֱמֹר
אֱמֹר 24:8
אֱמֹר 24:8 — נצי"ב
לא לעשות שום דבר עבור פרנסה בשבת (אפילו אם הוא לא כרוך במלאכה) כדי שנקבל שת השכר של פרנסה מה' עבור שמירת שבת.
אֱמֹר
אֱמֹר 24:11
אֱמֹר 24:11 — רבינו בחיי
ילדים דומים לאמא שלהם, לטוב או לרע. ולכן שלומית בת דברי מקללת את ה' הוא סימן של משהו שלילי באמא, אבל משה, אהרן, מרים, פנחס, ודוד, זה סימן של משהו חיובי באמא.
אֱמֹר
אֱמֹר 24:12
אֱמֹר 24:12 — חפץ חיים
לסקול את המקלל הוא דבר של רחמנות, כי המיתה שלו היא כפרה על החטא שלו.
בְּהַר
בְּהַר 25:1
בְּהַר 25:1 — באר יוסף
אפילו עם ההסבר של רש"י ששמיטה נשנית בסיני צריכים להסביר למה שמיטה היא המצוה שנבחרה כדי ללמד את זה. שמיטה ממש קשה על בעל השדה, כשהוא רואה כל הפירות שלו נלקחים על ידי אחרים והשדה שלו יושב במצב לא טוב והוא לא מטפל בו. זה לא דבר שאני יכולים לבקש מאנשים רגילים. בהר סיני ה' העלה אותנו להיות ברמה כדי לקיים מצוה כזאת. שמיטה היא המצוה הכי טובה כדי להראות לכולם את הרמה הנשגבה שלנו.
בְּהַר
בְּהַר 25:1
בְּהַר 25:1 — דרש משה
אנחנו מקיימים מצוות כי קבלנו את הציווי בסיני. ולכן התורה מזכירה שוב את שבע המצוות של בני נוח.
בְּהַר
בְּהַר 25:1
בְּהַר 25:1 — כתב סופר
יש הסבר למצות השמיטה מהרבה ראשונים (לא הרמב"ם) שזה להזכיר שהארץ של ה' ולא נחשוב כוחי ועוצם ידי. לכן א) ה' ציוה לעבוד שש שנים, ובשנה הששית הארץ תתן יותר, למרות שנחשלה על ידי עבודה של שש שנים. האמונה והבטחון הזה יסוד לכל המצוות. מנוחה בשבת גורמת לפחות זמן לעבוד ולפרנסה. לא לקבל רבית זה להרוויח פחות. זמן לימוד התורה מפסיד זמן עבודה. רק עם בטחון אפשר להגן מזה. ב) שבת לא. - הלל אמר לגר דעלך סני לא תעביד (מצוה ואהבת לרעך כמוך). התורה לא ניתנה עד הר סיני, שם עמדו "ויחן" כאיש אחד. כי יש מצוות רק לכהנים או רק לישראל. אי אפשר לקיים את כולו אלא ביחד, וזה אפשרי רק עם אחדות. לכן קיום התורה תלוי במצות ואהבת לרעך כמוך. כמו כן, להפקיר את השדה בשמטיה כדי שהעני ירגיש שוה הוא קיום ואהבת, שהוא יסוד התורה.
בְּהַר
בְּהַר 25:1
בְּהַר 25:1 — נועם אלימלך
אבות א:א - משה *קיבל* תורה מסיני - *ומסרה* ליהושע, ויהושע - לזקנים, וזקנים - לנביאים, ונביאים - *מסרוה* לאנשי כנסת הגדולה. למה רק פעמיים עם "מסר" ורק משה "קבל"? מדרש: התורה ניתנה בהר סיני כי הוא נמוך, ללמד שכדי לקיים את התורה יש להנמיך את עצמנו. משה היה עניו מכל אדם ולכן זכה לקבל את התורה, אבל היה לו למסור את נפשו כדי ללמד את יהושה. לכן מסר לו. גם יהושע התאמץ אבל לא זכה למסור, אלא ללמד, וכן בכל דור, עד שהנביאים שוב זכו למסור את זה. לכן הפסוק מדגיש "בהר סיני" ללמד לנו לזכור את המידות של הר סיני.
בְּהַר
בְּהַר 25:2
בְּהַר 25:2 — משך חכמה
המוכר מרשה לשדה שלו להתקלקל כי לא אכפת לו. אם ה' נתן לנו מתנה הוא רוצה שנעריך אותו.
בְּהַר
בְּהַר 25:2
בְּהַר 25:2 — נצי"ב
הסיבה למצוות השמיטה היא לא כדי שהארץ תנוח אלא כדי שנקיים את רצון ה'.
בְּהַר
בְּהַר 25:2
בְּהַר 25:2 — רמב"ן
מי שלא שומר את מצוות השמיטה כופר במעשה בראשית.
בְּהַר
בְּהַר 25:2
בְּהַר 25:2 — ספורנו
מטרת השמיטה היא לתת לבעל השדה הפסקה מעבודה כדי שיוכל להקדיש זמן ללימוד התורה.
בְּהַר
בְּהַר 25:2
בְּהַר 25:2 — טעמא דקרא
למה הפסוק מזכיר שמיטה, ו' שנים, ושמיטה, אם לא עשו שמיטה בהתחלה אלא עבדו ו' שנים בהתחלה? מכילתא משפטים - מי שמקיים את רצון ה' יזכה שהארץ צריך לנוח רק פעם בשבע שנים. מי שלא מקיים את רצונו, הארץ יצטרך לנוח כל שנה שנייה. הפסוק מבטיח שאם תקיימו את שמיטה כהלכתה תזכה שתוכלו לזרוע שש שנים. כמו כן, במדרש הגדול כתוב שה' עשה את שהשמיטה כתנאי לקיום בארץ. על ידי השביעית זוכים לשש האחרים.
בְּהַר
בְּהַר 25:3
בְּהַר 25:3 — טעמא דקרא
מלשון הפסוק משמע שיש חיוב לעבוד את האדמה בשש שנים האחרים. זה כדי שזה יהיה ברור שהשנה שלא עובדים זה בגלל השמיטה. כמו שבת קיט. הרב ענן לבש גונדא, ומס"י יט הסביר את הסיבה כך. גם הגר"א הקפיד לאכול חמץ מיד במוצאי פסח כדי להראות שכל הזמן שלא אכל חמץ היה בגלל המצוה.
בְּהַר
בְּהַר 25:4
בְּהַר 25:4 — משך חכמה
המילה "שבתון" מופיע לגבי תשרי, כשיש פירות למכור, לא לגבי פסח או שבועות.
בְּהַר
בְּהַר 25:7
בְּהַר 25:7 — רמב"ן
יש מצווה להפקיר פירות שביעית אחר שנת השמיטה.
בְּהַר
בְּהַר 25:10
בְּהַר 25:10 — נצי"ב
בזמן היובל, משפחות שבים ומתאחדים לפתור את הבעיות שגרמו להם להתפרד.
בְּהַר
בְּהַר 25:11
בְּהַר 25:11 — ספורנו
האדמה לא ממש בחירות ביובל, כי בעל השדה עדיין לא יכל להשתמש בו באותה שנה.
בְּהַר
בְּהַר 25:17
בְּהַר 25:17 — דרש משה
דוקא בהקשר של אנשים שמפסידים קרקע וכסף התורה מזהירה לא לפגוע אותו עם הדברים.
בְּהַר
בְּהַר 25:18
בְּהַר 25:18 — כתב סופר
גם הפסוק הזה וגם הבא מבטיח לחיות בארץ לבטח. למה כפול? אם יש מחסור בארץ, כולם יריבו ויגנבו, אבל אין לפחד מאומה מבחוץ שתבוא לכבוש כי יחשבו שהארץ גרוע. אבל אם הארץ תתן בשפע, כולם יחיו בנחת עם הזולת, אבל אז יפחדו שיבואו לכבוש את הארץ הטובה. לכן צריכים ברכה מה' על ב' סוגים של שלום.
בְּהַר
בְּהַר 25:18
בְּהַר 25:18 — נצי"ב
ה' חייב להבטיח ביטחין של כולם בזמן היובל כי כולם חוזרים הביתה והאוצרות ריקות.
בְּהַר
בְּהַר 25:19
בְּהַר 25:19 — ספורנו
ה' יתן לפירות להיות מזינות פי שלוש. אם לא סומכים עליו, הפירות יהיו רגילות, רק הכמות תהיה פי שלש.
בְּהַר
בְּהַר 25:20
בְּהַר 25:20 — נצי"ב
מצוות השביעית שייכת לאנשים בכל רמה, לא רק לאלו במעלה יתירה (וכן כל המצוות).
בְּהַר
בְּהַר 25:20
בְּהַר 25:20 — נועם אלימלך
הפסוק עונה לשאלה של מה נאכל. אפשר ללמוד מייתור אות בתורה תשובה להרבה שאלות, אבל התורה בדרך כלל לא כותבת את השאלה. למה כאן כן? ה' יצר צינורות של שפע. הם ממשיכים לפעול עד שיורדים מדרגה ואין לנו בטחון. אז ה' חייב להפעיל אותם מחדש. ה' מזהיר אותנו שלא להטריח אותו על כך.
בְּהַר
בְּהַר 25:20
בְּהַר 25:20 — שפת אמת
איך אפשר לשאול מה נאכל? יש רמה של אדם שמבין שגם הטבע הוא נס, וניסים הם לא יותר ניסית מהטבע. מי שמבין את זה זוכה לניסים. בגלל שלא כל דור זוכה לכך, על התורה להבטיח לנו שיהיה לנו מספיק לאכול (תרל"ז).
בְּהַר
בְּהַר 25:21
בְּהַר 25:21 — טעמא דקרא
המדרש קורא לאלו ששומרים שמיטה "גבורי כח עושי דברו". אם בשנה הששית הארץ יתן פי שלש, למה מי ששמור שמיטה נחשב גבור? הברכה בששית היא כפי הכוונות והמכונות של האדם לשמור את השביעית כהלכתה. סימן: שביעת, שמינת, ותשיעת חסר ו' בתרייתא. ששית עם ו' בתרייתא, להראת שהיא מלאה בטוב למי ששומר שמיטה כהלכתה. (לא בגירסה באתר באייר תשפ"ג).
בְּהַר
בְּהַר 25:23
בְּהַר 25:23 — אמת ליעקב
מיובל לומדים שהמחלל את יום כיפור כופר במעשה בראשית.
בְּהַר
בְּהַר 25:23
בְּהַר 25:23 — נצי"ב
בגלל שהאדמה שייכת לה', אין למכור אותו לגוי כדי לגרום שלא יחזור ביובל.
בְּהַר
בְּהַר 25:23
בְּהַר 25:23 — רמב"ן
חייבים להפנים שהאדמה שייכת לה' כדי לא לדאוג לגבי מכירות קרוב לשנת היובל.
בְּהַר
בְּהַר 25:23
בְּהַר 25:23 — שפת אמת
אפילו מי שעובד יותר משהוא לומד, הלימוד שלו חייב להיות חלק הקבע שלו. כמו שאנחנו עובדים ששה ימים בשבוע ונחים בשבת, ועובדים ששה שנים ונחים בשביעית. מי שעושה לעצמו קבע כזה ירגיש את הקדושה גם בשאר הזמן. (תרנ"א)
בְּהַר
בְּהַר 25:26
בְּהַר 25:26 — נצי"ב
ה' מבטיח שלמישהו שאין לו גואל יהיה לו את היכולת לגאול את עצמו.
בְּהַר
בְּהַר 25:29
בְּהַר 25:29 — רמב"ן
למכור בית זה דבר מתבייש, לכן יש לו שנה לפדותו. שדה הוא עבור פרנסה, ולכן מחזירים אותו ביובל.
בְּהַר
בְּהַר 25:35
בְּהַר 25:35 — חפץ חיים
המפשט בשמיים על "והחזקת בו" יכלול גם את היאוש של המשפחה כשהעני חוזר לביתו בלי כסף.
בְּהַר
בְּהַר 25:35
בְּהַר 25:35 — דרש משה
הבושה לחפש להלוות כסף עם ריבית הוא עונש עבור מי שעשה עסק עם פירות שביעית.
בְּהַר
בְּהַר 25:35
בְּהַר 25:35 — רמב"ן
מהמצווה לעזור לגר לומדים פיקוח נפש.
בְּהַר
בְּהַר 25:36
בְּהַר 25:36 — רמב"ן
לא כמו רש"י, יש הבדל בין נשך ותרבית.
בְּהַר
בְּהַר 25:37
בְּהַר 25:37 — כתב סופר
ילקוט: אם לא מבקשים רבית מאמינים ביציאת מצרים. מה הקשר? זה קשה לא לדרוש ריבית, כי עבדת קשה עבור הכסף ונותן למי שלא עבד קשה עבורו. אבל אם מישהו יתן לך הון גדול בתנאי שאם בנו יבא ללוות ממני שתתן לו בלי ריבית, ודאי תסכים. כן ה' נתן לנו את הכסף והזהב של מצרים בתנאי זה. ולכן מי שמבקש ריבית כופר ביציאת מצרים.
בְּהַר
בְּהַר 25:39
בְּהַר 25:39 — בכור שור
אסור לתת לעבד עובד קשה מדי או מגעיל מדי, כמו לנקות את הרפת. אפשר לתת עבודה כזאת לעובד שכיר, שבידו להחליט להתפרש ולא לעבוד. אותה עבודה יותר קשה לעבד כי אין לו את הבחירה להחליט.
בְּהַר
בְּהַר 25:39
בְּהַר 25:39 — נצי"ב
האיסור לתת עבודה קשה לעבד שייך רק לגבי עבד שסומכים עליו מספיק לתת לו לעבוד בתוך הבית שלך.
בְּהַר
בְּהַר 25:42
בְּהַר 25:42 — רשימות הגרי"ז
יבמות מו. - מאז יציאת מצרים, יהודי לא יכול למכור את גופו לעבד. גרי"ז - לא רק שיצאנו מעבדות, אלא הגענו למצב שלא יכולים להשתעבד שוב. כמו בתפילה שאומרים "לחירות עולם". זה מתאים אם ההגדה. פסחים קטז. - מתחיל בגנות ומסיים בשבח. רב - מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו. שמואל - עבדים היינו. הסוף הוא לא שלא עובדים ע"ז יותר או שכעת אנחנו לא עבדים. הסוף הוא "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".
בְּהַר
בְּהַר 25:47
בְּהַר 25:47 — חפץ חיים
כמו שהחוב של העבד נפחת כל שהוא עובד, והמחיר לפדותו יותר גדול בהתחלה, כן אנחנו בדור שלנו יכולים להגיע לגאולה יותר בקל מהדורות הקודמים למרות שאין לנו גדולי תורה ברמה של דורות אלו.
בְּהַר
בְּהַר 25:50
בְּהַר 25:50 — רבינו בחיי
חייבים להקפיד לא לגנוב מנכרי יותר מלא לגנוב מיהודי כי זה כרוך גם בחילול ה'.
בְּהַר
בְּהַר 26:1
בְּהַר 26:1 — רמב"ן
התורה מזכירה כמה מצוות כאזהרה, אבל הם "בנין אב" להזהר לגבי כל המצוות.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — באר יוסף
למה התנאי הראשון לקבל את הברכות הוא עמלות בתורה ולא הדבר העקרוני יותר שהוא ללמוד תורה? בהסבר של התנחומא למה כפה עליהם ההר כגיגית אחרי שכבהר אמרו נעשה ונשמע, התנחומא מסביר שזה לגבי תורה שבעל פה. תורה שבכתב בוא קצר, ישר, וברור, ותורה שבעל פה הוא מסובך, ללא סוף, ודורש הרבה עמל. המטרה הוא להיות מעורב בלימוד תורה, שזה הפתרון ליצר הרע.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — חפץ חיים
מקבלים שכר על לימוד אפילו כשלא מצליחים להגיע לפסק או להבין אותו. לא כמו סנדלר שלא מצליח להכין נעל שלא מקבל עבורו תשלום.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — כתב סופר
המילה "תלכו" משמעותה לא להיות בסדר להשאר באותה רמה ברוחניות, מצוות, ולימוד, אלא תמיד לשאוף לעוד מדרגה. הכמות והצורה שלמדנו אתמול לא מספיקה לנו היום.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — כתב סופר
העיקר זה המעשה. קדושין ל: - ה' ברא יצר הרע ותורה תבלין. תבלין ממתיק משהו מר. איך זה משל ליצר הרע? הסיבה ליצר הרע כדי לתת לנו שכר כשבוחרים נכון. היצר הרע הופך להיות דבר טוב כי הוא אמצעי לקבלת שכר, איך? על ידי התורה אפשר להמתיק כך את היצר הרע.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — נצי"ב
שכר מצוות הוא כמו תיאור של הטבע, כמו שרופא אומר שמאכל מסויים הוא בריא ומאכל אחר לא בריא.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — שפת אמת
איך אפשר ללכת לדבר שלא מבינים (חוק)? כדאי שכל המחשבות שלנו יהיו לבטל את רצוננו לקיים את רצונו (אפילו לגבי מה שאנחנו כן מבינים), ואז מבינים את ההסבר האמיתי של כל המצוות (תרל"ה, תרל"ח).
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:3
בְּחֻקֹּתַי 26:3 — טעמא דקרא
הברכות בכי תבא מבטיחות הרבה עושר, וכאן (פסוק ה) מבטיח רק לשובע. למה לא פי עשר של עושר? זה השכר לתלמיד חכם "העמל בתורה". בשביל התלמיד חכם ברכה היא שיש לו בדיוק מה שצריך, לא פחות ולא יותר. לתת לא יותר זה רק ביטול זמנו.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:4
בְּחֻקֹּתַי 26:4 — משך חכמה
אדם יכל לקבל ברכה רק אם מבין שה' שולט על הכל ואין כלל טבע.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:4
בְּחֻקֹּתַי 26:4 — רמב"ן
גשם שמגיע בזמן מקבלים שפע של פירות ותבואה, וזה גורם לבריאות ולחיות חיים שלמים.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:4
בְּחֻקֹּתַי 26:4 — רשימות הגרי"ז
גר"א: גשם נקרא גבורות כי הוא מעל הטבע, כי אין גורם לגשם בטבע. גרי"ז: המדע יכל להסביר איך גשם יורד וכל המדרגות בתהליך, אבל לא למה יש גשם. הגשם מגיע מתפילה (רש"י בראשית ב:ה - לא היה גשם עד שאדם התפלל). שבת לא: - אמונת זה סדר זרעים. תוספות: אדם זורע כי הוא מאמין בה'. גרי"ז: אפילו שאין סדר בטבע כדי לדעת כמה גשם ירד ומתי. אבל אדם זורע כי מאמין שזה יקרה.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:5
בְּחֻקֹּתַי 26:5 — בכור שור
אם מקפידים להיות עסוקים בתורה ובמצוות תמיד, אז גם הברכות של ה' כשכר יהיו תמידיות. זה לא רק מה שאנחנו עושים, אלא האם עושים את זה גם בקביעות.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:5
בְּחֻקֹּתַי 26:5 — באר יוסף
התורה משתמשת במילה "גשמיכם" (הגשם שלכם), שאם הגשם מגיע בזמן הנכון (בלילה כשכולם בבית), נדע שהגשם בא בזכות שלנו, ולא בגלל הרחמנות של ה' עבור הבהמות.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:5
בְּחֻקֹּתַי 26:5 — טעמא דקרא
רש"י: תאכל קמעא ויתברך במעיו. הפסוק כבר הבטיח שובע! זה גם ברכה, כי כך לא יבזבז את זמנו ללמוד תורה כדי לאכול. (לא מופיע בגרסה באתר באייר תשפ"ג).
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:6
בְּחֻקֹּתַי 26:6 — רמב"ן
אם נקיים את המצוות בשלימות, אפילו החוקים, אז נקבל את ההשגחה הלא-טבעית ולא סבירה מה'.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:9
בְּחֻקֹּתַי 26:9 — חפץ חיים
ה' משלם את השכר של צדיקים בעולם הבא בגלל שהוא כל כך הרבה, אבל רשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה. כמו שאפשר לפדות צ'ק (המחאה) קטן בכל סניף, וצ'ק גדול רק בסניף מרכזי.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:11
בְּחֻקֹּתַי 26:11 — אמת ליעקב
בגלל שאנחנו לא במדרגה לא להצטרך רפואה (רמב"ן), חז"ל פסקו שדוחים שבת עבור פיקוח נפש.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:11
בְּחֻקֹּתַי 26:11 — רמב"ן
אם כל כלל ישראל מקיים מצוות ומקבלים שכר כעם כולם מבינים שה' משגיח על הכל.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:13
בְּחֻקֹּתַי 26:13 — נצי"ב
שור שרגיל לעול יוריד ראשו גם כשאין לו עול. כן עם ישראל מורגל להיות בגלות.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:13
בְּחֻקֹּתַי 26:13 — ספורנו
המצרים הכריחו את עם ישראל לשכב על הגב והלכו עליהם כמו על הרצפה.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:14
בְּחֻקֹּתַי 26:14 — דרש משה
המצווה הראשונה במדרון החלקלק הוא לא ללמוד תורה.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:14
בְּחֻקֹּתַי 26:14 — נצי"ב
היצר הרע מתחיל על ידי שתקיימו מצוות לא לשם שמיים.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:14
בְּחֻקֹּתַי 26:14 — רבינו בחיי
המצווה הראשונה במדרון החלקלק הוא לא ללמוד תורה., וזה גורם בסוף להיות כופר בעיקר.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:14
בְּחֻקֹּתַי 26:14 — ספורנו
התחלת אי קיום מצוות הוא כשמקיימים רק את אלו שמבינים את הטעם.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:15
בְּחֻקֹּתַי 26:15 — חפץ חיים
חייבים לקרוא את התוכחה בקול רם. מי שלא עושה כן נמשל למי שהולך בשביל קוצים עם עיניים סגורות.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:15
בְּחֻקֹּתַי 26:15 — נצי"ב
אם לועגים על מקיימי מצוות, זה סימן שרוצים שההשגחה של ה' יעזוב אותנו (חלק משבע שלבים של חטא של הנצי"ב).
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:15
בְּחֻקֹּתַי 26:15 — רמב"ן
יש להיזהר מבני אדם שלועגים על המצוות שהם לא סבירים.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:17
בְּחֻקֹּתַי 26:17 — דברי אליהו
למה זה נחשב לא טוב אם אין מישהו שרודף אחריך? מדרש רבה: ה' שומע את הצעקה של הנרדף, אפילו אם זה צדיק שרודף רשע. כשהפסוק אומר שנברח בלי רודף, זה אומר שה' לא איתנו, כי אם יש רודף, ה' צריך להיות איתנו כדי להציל אותנו.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:21
בְּחֻקֹּתַי 26:21 — רבינו בחיי
כשטוב קורה לנו עלינו להבין שזה חסד מה' ולא בגלל המעשים שלנו. כשרע קורה לנו, עלינו להבין שזה בגלל מעשינו ועלינו להתעורר ולהשתפר.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:31
בְּחֻקֹּתַי 26:31 — טעמא דקרא
ה"נשארים" בפסוק זה הצדיק שלא חטא אלא שלא הוכיח את הרשעים שהיה בידו. העונש שלו הוא להיות נרדף ולחיות ביראה ופחד. זה מידה כנגד מידה כי פחד להוכיח את הרשע, וגם עכשיו יחיה בפחד.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:34
בְּחֻקֹּתַי 26:34 — אמת ליעקב
מי שלא משתמש בזמן השמיטה כדי ללמוד תורה כאילו לא קיים את המצווה.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:39
בְּחֻקֹּתַי 26:39 — נצי"ב
אנשים שמרגישים שנאת חינם זה סימן שהם חטאו ועליהם לעשות תשובה.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:42
בְּחֻקֹּתַי 26:42 — משך חכמה
אנשים מצליחים בחינוך ילדים לתורה וחסד על פי זכות אבות.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:44
בְּחֻקֹּתַי 26:44 — משך חכמה
ברלין הוא לא ירושלים. עלינו להעריך את המדינות המארחות אותנו, אבל לא להתבולל.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:45
בְּחֻקֹּתַי 26:45 — רמב"ן
ה' מעניש גם את הגוים כדי למנוע חילול שמו.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 26:45
בְּחֻקֹּתַי 26:45 — ספורנו
ה' קבוע ולא משתנה. ההנהגה שלנו משתנה ולכן היחס שלו אלינו משתנה על פי מעשינו.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 27:10
בְּחֻקֹּתַי 27:10 — רבינו בחיי
התורה אסרה לעשות תמורה לקורבנות כי ידעה שאם זה מותר אפילו להחליף בהמה גרועה עבור טובה, בסוף נחליף בהמה טובה עבור גרועה.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 27:11
בְּחֻקֹּתַי 27:11 — דרש משה
משהו ברמה גבוהה שנכשל הוא טמא (או יותר גרוע) ממשהו שלא היה ברמה הזאת אי פעם.
בְּחֻקֹּתַי
בְּחֻקֹּתַי 27:34
בְּחֻקֹּתַי 27:34 — חפץ חיים
הפטרה: לכל שקר צריך להיות אחוז של אמת כדי להאמין בו. אבל לעבודה זרה אין שום אמת כלל.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — אמת ליעקב
היו להם דגלים במדבר ולא ביציאת מצרים כי אז הצריכו יותר אחדות.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — מלבי"ם
ספירה שנייה היתה נדרשת כי עם ישראל היה במדרגה יותר גבוהה בגלל המשכן.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — נצי"ב
ספר במדבר מכונה חומש פקודים בגלל ההבדל בין הפקודים, פעם מעל הטבע ופעם לההשגחה הטבעית.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — נצי"ב
מלך שהולך למלחמה חייב לוודא שלא חסר לו חיילים מן המניין.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — נועם אלימלך
אב מרחם על בניו כשהם בצער, ומנסה לגרום להם להרגיש יותר טוב עם פינוקים. אבל הוא לא באמת יכל להסיר את הכאב. אבל כשמתפללים לה', הוא יכל להסיר את הכאב והצער וגם לפנק אותנו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — נועם אלימלך
על ידי ספירת בני ישראל הם מחוברים לספירות הקדושות, כי הם צדיקים. אבל כשהם לא צדיקים, יש איסור לספור אותם. כשהעם קטן, הם בטל לערבוב של העם, אבל כשמקיימים רצון ה', לא יבטלו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — נועם אלימלך
התורה מזכירה כאן הר סיני כי הר סיני היה קטן ההרים ועלינו לעשות את עצמנו קטנים וענווים.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — רבינו בחיי
תורה היא חינם, כמו מים, אש והמדבר, כי על אדם לעשות עצמו הפקר כמו המדבר כדי לרכוש את התורה.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — שפת אמת
תורה היא חינם ללמוד, אבל עליך לעשות עצמך כמדבר כדי לרכוש אותו (תרל"ז, תר"מ).
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:1
בְּמִדְבַּר 1:1 — שפת אמת
אנחנו צריכים את השבת כדי לטהר ולאחד אותנו כדי להכין לקבלת התורה, ולכן שבת היה לפני הר סיני. כמו כן צריכים שבת לפני ברית מילה. (תרס"ד)
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:2
בְּמִדְבַּר 1:2 — ספורנו
עם ישראל היה אמור לכבוש את ארץ ישראל בלי קרב, אבל קלקלנו את זה עם המרגלים.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:3
בְּמִדְבַּר 1:3 — רבינו בחיי
ה' אמר למשה לספור את עם ישראל, אבל הוא לא סופר את שאר העמים, כמו שהמלך סופר את האבנים הטובות שלו ולא סופר את מספר האוצרות של קש שיש לו עבור הבהמות שלו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:3
בְּמִדְבַּר 1:3 — רמב"ן
הטעות של דוד היתה שספר את כולם סתם, ולא כדי לספור חיילים למלחמה.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:3
בְּמִדְבַּר 1:3 — רמב"ן
אותה פעולה יכולה להיות דבר טוב לאדם אחד ודבר רע למישהו אחר (מסביר את הלשון של "שאו" - שהיה טוב לשר המשקים ורע לשר האופים).
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:16
בְּמִדְבַּר 1:16 — מלבי"ם
הנשיאים נבחרים בגלל שלש סיבות: הם היו הסנהדרין, הנשיאים, ואלופי צבא.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:19
בְּמִדְבַּר 1:19 — דרש משה
משה ספר את העם כי כך ה' צוה, לא סתם כמו מלך שרוצה לדעת את המספרים.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:20
בְּמִדְבַּר 1:20 — טעמא דקרא
מניין רוב השבטים כתוב חסר ו'. ראובן, שמעון, גד ומנשה כתוב מלא. כי ראובן, גד ומנשה בעבר הירדן ולא מקבלים את ברכת "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". שמעון נתמעט מהעונש על מעשה פעור, וגם כתוב בו "ואפיצם בישראל" שזה כולל לשבטים שהם מעבר לירדן. הו' המלא מסמל הברכה שגם אלו קבלו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:51
בְּמִדְבַּר 1:51 — כתב סופר
זבולון חייב לפרנס את התלמיד חכם כדי שיהיה פנוי ללמוד. אבל אם התלמיד חכם מסתובב בכל מקום ומבזה את מעמדו, לא מגיע לו כבוד. זה מרומז בפסוק: "ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים" כשהוא נוסע מורידים אותו מגדלותו "ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים" כשהוא עוצר מקיימים אותו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 1:52
בְּמִדְבַּר 1:52 — רשימות הגרי"ז
מדרש רבה: בשעה שאמר ה' למשה עשה להם דגלים, התחיל משה לדאוג שעתידה המחלוקת, כי שבט במזרח ירצה בדרום וכו'. ה' אמר לו לא לדאוג כי כל שבט יחנה לפי הסדר שעמדו מסביב למיטה של יעקב. ש: למה כל שבט ירצה להיות בחלק האחר? נפש החיים: עד מתן תורה האבות קיימו את התורה, אבל יכלו לשנות ממנו כדי לתקן משהו לפי השגתם, ולכן יעקב נשא ב' אחיות. אבל אחרי מתן תורה זה אסור. גרי"ז: בשעה של מתן תורה נתהפכה כל הבריאה (עוף לא פרח וכו'). היה לכלל ישראל מצוה אחת - "השמר מעלות ההר ונגוע בקצהו". אע"פ שהבריאה מתהפכת עמדו במקומם. החידוש: אפילו אם לפי השגתם יעלו מדרגות אם יעלו בהר. זהו שנתחדש בסיני עניין הדגלים, שא"א לשנות מהתורה אפ' אם ישיג בזה יותר. רמב"ן: זה היה השורש של חטא העגל, שעשו כפי השגתם, ולא מציווי התורה.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 2:17
בְּמִדְבַּר 2:17 — חפץ חיים
התורה בארון במשכן באמצע המחנה כדי שיוכל להשפיע על כולם בשווה, כמו שהלב משרת את כל הגוף.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 3:13
בְּמִדְבַּר 3:13 — בכור שור
למה הבכור מקבל נחלה כפולה? מי שיש לו את התפקיד לשרת במשכן לא מקבל נחלה כי האחריות לקרקע שיצטרך חרישו וזריעה וכו' יקח זמן ותשומת לב מתפקידם הרוחני. בהתחלה, כתודה שניצולו ממכת בכורות, כל הבכורים שוריינו לעבודת ה'. אחרי שהבכורים היו חלק מחטא העגל, ושבט לוי לא היה, הוחלט ששבט לוי ישרת במשכן. כשהוחלפו, נחלת שבט לוי הועבר לבכורים.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 3:14
בְּמִדְבַּר 3:14 — רמב"ן
שבט לוי היה יותר קטן כי לא היו משועבדים, ולכן לא נברכו עם הברכות שהיה להם בזמן השעבוד.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 3:15
בְּמִדְבַּר 3:15 — דרש משה
סופרים את שבט לוי כבר כתינוק, ולא מחכים לגיל עשרים, כי אנחנו בטוחים שיגדלו לתורה ומצוות.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 3:39
בְּמִדְבַּר 3:39 — באר יוסף
למה שבט לוי כל כך קטן? רמב"ן: כדי לקלקל את התוכניות של פרעה ה' גרם שכל מי שהיה בשיעבוד יפרה וירבה, ושבט לוי לא היה בשיעבוד. באר יוסף: המצרים לא הרשו לנשים לטבול במקווה, וה' עזר לנשים לא לראות דם ולא להתטמא. הם היו מותרות לבעליהן. בנות שבט לוי היו מותרות לבעליהן רק אחרי ההדזמנות הנדירה לטבול במקווה.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 3:39
בְּמִדְבַּר 3:39 — נצי"ב
שבט לוי היה יותר קטן כי א) ידעו תורה וקבל פרישות על עצמם ב) יותר קשה לגדול עצים משובחים.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:5
בְּמִדְבַּר 4:5 — דרש משה
רוב הכלים עם תחש בחוץ, אבל הארון עם תכלת בחוץ והתחש בפנים, כי קודם חייבים להאמין ואז עושים את מיטב יכולתנו שיראה טוב, שלא נפסיד את האמונה על ידי החיפוש אחר דברים הנראים טובים מבחוץ.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:7
בְּמִדְבַּר 4:7 — דרש משה
עשיר חייב להשתמש בהונו לקיים את רצון ה'.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:9
בְּמִדְבַּר 4:9 — נצי"ב
תורה דומה לתכלת מגיעה קודם כי היא דורשת סייעתא דשמיא קודם.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:18
בְּמִדְבַּר 4:18 — מלבי"ם
בגלל הקדושה והחשיבות אנשים אולי יהיו זריזים יותר מדי כדי לעזור ולסחוב את המשכן, ולכן זה חשוב שקובעים מראש מי סוחב כל דבר וכמה זמן יסחב את זה, שנקבע על ידי אהרן ובניו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:18
בְּמִדְבַּר 4:18 — ספורנו
חייבים סדר כדי לא לגרום חורבן בזמן שמשתדלים לקיים מצוות.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:20
בְּמִדְבַּר 4:20 — כתב סופר
הפטרה: האהבה שיש לעם לה' פחות מוכר כשאנחנו על אדמתנו וכולם רואים את כל הנסים. בגלות, כשאנחנו נבזים ונזופים. ואומרים לנו איה ה' אלוקיכם, ועדיין לא מתייאשים מן הגאולה ועדיין מאמינים, אז כולם רואים שהאהבה שיש לנו עבורו הוא לא תלוי בדבר, אלא כאהבת הבן לאביו.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 4:20
בְּמִדְבַּר 4:20 — משך חכמה
הפטרה: כשיש אחדות, אי אפשר לספור את עם ישראל, כמו לספור גוש עפר הדבוק ביחד.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 5:6
בְּמִדְבַּר 5:6 — נועם אלימלך
מי שמשתדל לעשות תשובה אולי יצום ויצער את עצמו. זה חייב להיעשות עם חכמה. "יפעיל" הוא מלשון "פלא", להשתמש בחכמה כדי להכין כתר. כשמישהו שותה זה יכול להיות לו כחומץ (רע) או יין (טוב) - תלוי אם ישתמש בו למצווה או לזלול.
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 5:26
בְּמִדְבַּר 5:26 — רשימות הגרי"ז
תוספות שבת פח. - למה כפה עליהם ההר אם כבר אמרו נעשה ונשמע? תוספתא ב"ק ז - אמרו את זה אבל לא באמת התכוונו לזה. הפסוק הזה מלמד שאנחנו רק מקווים שמתכוונים לזה (ולכן היה לה' להכריח אותם).
בְּמִדְבַּר
בְּמִדְבַּר 6:23
בְּמִדְבַּר 6:23 — רשימות הגרי"ז
הלוואי שהשתדלנו להתברך על ידי (שתי) כהנים כמו שמתדלים אנשים להתברך על ידי רב חסידי. התורה בעצמה מעידה שה' יברך אותנו דרך הכהנים.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 4:21
נָשֹׂא 4:21 — דרש משה
למה כתוב "גם הם" לגבי בני גרשון, ולא לגבי בני קהת (שתפקידים היה לסחוב את הכלים, שבאמת הכלים האלו הרימו את אלו שהיו אמורים להרים אותם)? זה כדי ללמד שאפילו המאמץ לקיים מצוות וללמוד תורה הוא גם מצווה. זה נכון גם כשאדם לא יכל להשלים מצווה כמו שצריך.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 4:22
נָשֹׂא 4:22 — אמת ליעקב
המצוות הכי טובות למי שלא יכל ללמוד תורה הוא לכבד את אלו שלומדים.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:2
נָשֹׂא 5:2 — קול אליהו
הפסוקים לפני הסוטה הם בנושא מניעת נתינת מתנות הכהונה. מי שיעשה את זה יצטרך להביא את אשתו הסוטה לכהן. חז"ל גם אומרים שמי שלא מעשר יגרום לשדה שלו להביא גם רק עישור. יש קשר ביניהם. כשילך לו העושר, אשתו תחשוד בו (משלי כט:ג). והיא לא תפחד ממי הסוטה, כי זה לא בודק אשה שגם בעלה נטמא. לכן מי שלא מעשר גורם להבאת אשתו סוטה לכהן.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:4
נָשֹׂא 5:4 — משך חכמה
לפני שאדם הגיע לעזרה הוא קודם פרש מאשתו.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:6
נָשֹׂא 5:6 — דרש משה
תמיד אסור לגנוב, לא משנה מה זה עושה לנגנב (אסור לגנוב גם מעשיר).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:6
נָשֹׂא 5:6 — נועם אלימלך
מי שמשתדל לעשות תשובה אולי יצום ויצער את עצמו. זה חייב להיעשות עם חכמה. "יפעיל" הוא מלשון "פלא", להשתמש בחכמה כדי להכין כתר. כשמישהו שותה זה יכול להיות לו כחומץ (רע) או יין (טוב) - תלוי אם ישתמש בו למצווה או לזלול.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:6
נָשֹׂא 5:6 — ספורנו
גניבת הגר יותר גרועה כי היא כוללת גם חילול ה'.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:10
נָשֹׂא 5:10 — חפץ חיים
מה שאתה נותן לכהן יהיה שלך. הכסף היחיד שישאר איתך לעולם הבא הוא מה שתתן לצדקה (בהערת שוליים מופיע שם את הסיפור המפורסם על צבירת חלב ובשר שמן במקום כסף).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:10
נָשֹׂא 5:10 — דרש משה
היינו חושבים שגזל הגר לא קדוש ואפשר לבחור את הכהן, ולא היא. תרומה היינו חושבים שהיא קדושה ולא בוחרים את הכהן - באמת בוחרים את הכהן (טובת הנאה).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:12
נָשֹׂא 5:12 — באר יוסף
חז"ל מתארים את מציאת הזיווג שהוא קשה כרקיעת ים סוף. פרקי אבות: יח לחופה וכ לרדוף, כי כ' הוא גם הגיל לעונשים. עד כ' אדם נמשל לאבידה, אבל אחרי כ' הוא צריך לרדוף, כי סוטה ב.- כי ה' משדך צנועה עם צדיק ופרוצה עם רשע.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:12
נָשֹׂא 5:12 — כתב סופר
רש"י: מה כתוב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה. כי הוא חטא היא תשטה? כתובות עד: - אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. אדם יעדיף לגרש את אשתו ולא לעבור את תהליך הסוטה (אפילו אם תצא זכאית). אבל בגלל שלא נתן מתנות כהונה הוא נהיה עני ואין לו כסף לכתובה. עכשיו אין לו ברירה אלא להביאה לכהן. זה מידה כנגד מידה.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:12
נָשֹׂא 5:12 — מלבי"ם
חשוב להמעיט ולהגביל את המקרים שמי הסוטה לא יעבדו כדי שיש ביטחון בהם שיאמינו שאלו שכן שורדים טהורים.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:12
נָשֹׂא 5:12 — ספורנו
הצעד הראשון של הסוטה מדרכי הצניעות הוא לחבק ולנשק גברים שהם לא קרובים שלה.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:15
נָשֹׂא 5:15 — אמת ליעקב
יש צורך לטקס של הסוטה כי אפילו עם נקיים דין על פי עדים, אין צורך לבעל להאמין להם.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:17
נָשֹׂא 5:17 — משך חכמה
העולם שייך לה', ואנחנו חייבים גם על נזק בטעות (חטאים).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:19
נָשֹׂא 5:19 — משך חכמה
האשה חייבת ביסורין גם אם היא לא נטמאה כי הרשתה לעצמה להיות במצב כזה (לבד עם האיש שנזהרה עליו). הבושה של תהליך הסוטה מכפרת על החטא הזה ואז היא נחשבת נקי מעון.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:20
נָשֹׂא 5:20 — רמב"ן
החוק היחיד שתלוי בנס הוא סוטה. אם גם האיש חוטא, לא יזכה לנס הזה.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:24
נָשֹׂא 5:24 — טעמא דקרא
האם הסוטה מברכת על שתייתה? ודאי לא מברכת בכרת הנהנין, כי שמים בו משהו מר. ולא ברכת המצווה אם היא טמאה, כי לא מברכים על עונש. אבל אפילו אם היא יודעת בבירור שהיא טהורה, לא תברך כי עצם העניין התחיל כשהיא חטאה. שו"ת הרשב"א יח - לא מבכרים על השבת הגזילה או על החזרת ריבית.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 5:26
נָשֹׂא 5:26 — רשימות הגרי"ז
תוספות שבת פח. - למה כפה עליהם ההר אם כבר אמרו נעשה ונשמע? תוספתא ב"ק ז - אמרו את זה אבל לא באמת התכוונו לזה. הפסוק הזה מלמד שאנחנו רק מקווים שמתכוונים לזה (ולכן היה לה' להכריח אותם).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:3
נָשֹׂא 6:3 — ספורנו
זה לא טוב לצום, כי זה מונע עשיית מצוות ה'. לכן הנזיר לא צם אלא רק מונע את עצמו מיין.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:5
נָשֹׂא 6:5 — אמת ליעקב
יש מחלוקת אם הגדלת שיער הנזיר הוא קבלה של הנזיר או הדין של הנזיר אחרי שקבל את הנזירות על עצמו.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:8
נָשֹׂא 6:8 — משך חכמה
הנזיר חייב להיות קדוש בעצמו, לא רק במעשיו.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:8
נָשֹׂא 6:8 — נצי"ב
הנזיר הוא או להיות קדוש או למנוע חטא. לראשון אין צורך לפרוש ממתים, אבל לשני זה עוזר (והוא מנסה להיות ברמה גבוהה מאיפה שהוא נמצא באמת).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:12
נָשֹׂא 6:12 — חפץ חיים
לא לחשוב שימים שעברו נעלמו. יום אחד תפגוש אותם ותצררך ליתן את הדין על כולם.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:13
נָשֹׂא 6:13 — משך חכמה
התורה לא כותבת את אורך הנזירות, כי העיקר להתקרב לה'. הוא חייב להסתיים, כי העיקרב בעולם להיות מעורב עם הבריות.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:14
נָשֹׂא 6:14 — רמב"ן
הנזיר מביא חטאת כי יחטא על ידי חזרת ההצטרפות לעולם אחרי נזירותו.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:23
נָשֹׂא 6:23 — רשימות הגרי"ז
הלוואי שהשתדלנו להתברך על ידי (שתי) כהנים כמו שמתדלים אנשים להתברך על ידי רב חסידי. התורה בעצמה מעידה שה' יברך אותנו דרך הכהנים.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:24
נָשֹׂא 6:24 — נצי"ב
כל איש צריך ברכה בכל מפעליו, והוא צריך ברכה שהברכה שלו תשאר ברכה.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:24
נָשֹׂא 6:24 — ספורנו
קודם צריכים ברכות בגשמיות, ואז ברוחניות, ואז בעולם הבא.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:26
נָשֹׂא 6:26 — שפת אמת
ה' נושא פנים לישראל כי מקפידים על כזית ולא רק שביעה. כיצד? א) זה חשוב לנו כי קבלנו את זה ממנו, ולכן מברכים כבר על כזית. ב) כל כך רוצים להיות קשור אליו ולידבק בו מיש שאפשר כי אנחנו לא יכולים לחכות יותר. (תרל"א, תרנ"ז)
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:26
נָשֹׂא 6:26 — טעמא דקרא
משנה בסוף עוקצין: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. למה? בבא מציעא מב. - אין ברכה שורה בדבר נמדד או מנוי, רק בדבר הסמוי מן העין. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם זה אומר שאין שיעור לשלום והוא תמיד מתרבה. לכן הכלי הכי טוב הוא השלום. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בתמוז תשפ"ג)
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:27
נָשֹׂא 6:27 — כתב סופר
איך יודעים שה' רוצה את ברכתם של הכהנים? חולין מט. - ה' באמת מברך אותם, רק שרוצה שהכהנים יעשו את זה. זה דמו לתפילתם של הצדיקים שה' רוצה.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 6:27
נָשֹׂא 6:27 — מלבי"ם
יש שתי שיטות האם בתמורת ברכת הכהנים את העם האם ה' יברך את הכהנים או את העם. נפקא מינא האם הכהנים גם מברכים את עצמם שהם צריכים ברכה בנפרד עבור פרנסתם.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:3
נָשֹׂא 7:3 — ספורנו
הנשיאים השתמשו באותה עגלה כסימן אחווה ביניהם.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:11
נָשֹׂא 7:11 — בכור שור
למה התורה חוזרת על מתנת כל נשיא אם כל אחד הביא אותו דבר, והיה אפשר לכתוב שא' עשה כך וכן ב' וג' וכו'? א) כל הנשיאים היו יכולים להביא את הקרבנות ביום אחד, אלא כדי לכבדם היה יום מיוחד לכל אחד מהם. אז יש משהו חדש: היום המיוחד לכל אחד (והחגיגה התמשכה לכמעט שבועיים). ב) זה גם מנע את הקנאה בין הנשיאים, כי לכל אחד יש פרשה משלו.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:12
נָשֹׂא 7:12 — רמב"ן
ה' רצה לתת כבוד לכל נשיא, עם שמו, להראת שכל אחד חשוב (ושווה).
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:15
נָשֹׂא 7:15 — משך חכמה
כדי להגדיל קרבנות בלי מום, גדלו כל קרבן בנפרד.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:26
נָשֹׂא 7:26 — דברי אליהו
ברכות כ: - אם ה' לא נושא פנים, למה כתוב "ישא ה' פניו אליך"? ה': אני אמרתי "ואכלת ושבעת" והם מקפידים על כזית וכביצה, איך לא אשא להם פנים. ש: אם מקפידים על כזית, למה להזכיר כביצה? רי"ף: 2 סעודות הוא 18 גרוגרות או 6 ביצים. הזהר: 3 ביצים שווים ל 10 כזיתים או 9 גרוגרות. לכן זיתים לגרוגרות ב9:10. מי שאוכל שיעור כזה חייב בברכת המזון. אבל ברגע שיש 10 כזיתים משתדלים למצוא מניין, וכל אחד מקבל אחד. אם לא, משתדלים למצוא לפחות 3, וכל אחד מקבל כביצה. לכן מקפידים לכתחילה על זית, ובדיעבד על ביצה. ולכן ה' נושא לנו פנים.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:84
נָשֹׂא 7:84 — רבינו בחיי
למרות שכל קרבן היה אותו דבר, עם אותה כמות של כסף, לכל נשיא היה כוונה אחרת מה כל פריט וחלק מסמל לשבט שלו.
נָשֹׂא
נָשֹׂא 7:89
נָשֹׂא 7:89 — דרש משה
אם מקשיבים למה שה' אומר לנו בצורה עקיפה דרך כל מה שקורה בחיים אז נבין את ה' כשהוא מדבר אלינו ישיר.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:1 — רשימות הגרי"ז
רש"י: מנורה מופיעה אחרי נשא כי אהרון היא עצוב שלא היה חלק מחנוכת הנשיאים, ולכן ה' נחם אותו שחלקו יותר גדול כי הוא ידליק את הנרות. רמב"ן: למה לא הזכיר את הקטורת, הקרבנות, וכל העבודה של יום כיפור שכשר רק בו - ויכל ליכנס לקודש הקודשים? ת: אהרן היה עצוב שלא היה חלק מהחנוכה, והוא כן יחנך את המנורה. המנורה יכולה להידלק על ידי כל הכהנים, אבל הוא יחנך אותה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:2
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:2 — דרש משה
כשמדליקים את המנורה חייבים להדליק כל נר עד שישאר דלוק בעצמו. אותו דבר לגבי חינוך לתורה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:2
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:2 — רמב"ן
אהרן היה עצוב כי שבטו לא השתתף ולכן קבל נחמה על ידי חנוכה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:2
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:2 — ספורנו
הלהבים בצדדים מכוונים לאמצעי, שהם מסמלים שהרוחניות והגשמיות הם כולם חלק מעבודת ה'.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:3
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:3 — שפת אמת
אהרן לא נתן להדלקת המנורה לשנות אותו (לתת לכבוד לגרום לו גאוה). (תרל"ב, תרל"ד).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:4
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:4 — מלבי"ם
התרומה של כל אחד לעבודת ה' שונה במהותה, וזה היה הנחמה של ה' לאהרן הכהן.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:6
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:6 — נצי"ב
שבט לוי היה נבדל בהרבה דרכים משאר העם, כמו הגדולים שלנו עכשיו.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:11
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:11 — טעמא דקרא
מפי הסטייפלר: איך אהרן הרים את כל הנביאים? הוא עשה משקולת עם אבנים. ועלו הנביאם למשטח ואהרן לחץ על אבן פשוט וזה הרים את הלוי. (בעיה: גם הניף לכל כיוון ולא מתאים לפשט). (לא מופיע בגרסה באינטרנט בתמוז תשפ"ג)
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:15
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:15 — גרי"ז
להתחיל לעשות את העבודה היא חלק מהמצווה, חלק מתהליק החנוך. תספורת, תנופה ועבודה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:15
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:15 — נצי"ב
כדי להגשים גדלות חייבים לשאוף לגדלות.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:19
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:19 — בכור שור
כששבט לוי החליף את הבכורים בעבודה במשכן, המשמעות היא שפחות אנשים ימותו. כי בכור הוא לא תמיד בן של בכור או אפילו נכד של בכור, ואין לו את המסורה או הנסיון. לא כמו שבט לוי שימשיך ללמוד את זה וימשיך לחיות את זה כמשפחה. חלק ממה שגרם למיתה של נדב ואביהוא היה חסרון של מסורה איך לעשות את העבודה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:20
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:20 — רבינו בחיי
אהרן הרים והניף 22000 לויים ביום אחד. או שהיה מדהים כדי להראות כחו של אהרן לכולם או שזה היה נס.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:25
בְּהַעֲלֹתְךָ 8:25 — דרש משה
הלויים למדו חמש שנים מגיל 25 עד גיל 30 רק כדי ללמוד את מצוות העבודה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:7
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:7 — דרש משה
עלינו לשאוף להיות חלק ממצוה אפילו אם אנחנו לא יכולים לקיימה בשלמותה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:7
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:7 — טעמא דקרא
באמת שואלים למה נגרע? הם טמאים! אולי כי ידעו כבר על דין פסח שני (שהרי המכילתא לומד את זה מפסוק בפרשת בא). אבל זה לגבי מזיד או שכח. הם שאלו למה טמא יגרע ממזיד. (הסטייפלר ענה שיכל להיות שהבינו את הלימוד בפרשת בא רק אחרי שלמדו את הדין בפרשה שלנו).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:8
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:8 — אמת ליעקב
משה היה יכל לדבר עם ה' כל פעם שנצרך. יהושע למד את הכל ממשה חוץ מזה שכל דור גרוע קצת יותר מהקודם.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:8
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:8 — רבינו בחיי
משה אמר להמתין פה לקבל תשובה, ולא הזכיר את עצמו כי הוה עניו. חז"ל אומרים לנו שזה שלא ידע את התשובה לבנות צלפחד היה עונש למעשה הקטן של גאוה שלו. לא אומרים את זה כאן כי שם זה היה תשובה על פי סברא שלא ידע, וכאן זה באמת היה חסרון של מידע על פסח שני (היה חסר לו הקבלה).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:19
בְּהַעֲלֹתְךָ 9:19 — רמב"ן
בני ישראל עכבו אחרי הענן, אפילו אם זה רק עצירות קטנות, או עצירות ארוכות במקום שהם לא רוצים להיות.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:2
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:2 — מלבי"ם
תורה אור: התרועה היתה סימן השבר והצרה, והתקיעה היה סימן השמחה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:6
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:6 — רמב"ן
תוקעים תרועות בראש השנה כי הם הדרך הכי טובה לקבל את מדת הרחמים.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:9
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:9 — נצי"ב
נשיג שלום עם אויבינו רק אחרי שיש לנו שלום בינינו.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:9
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:9 — רשימות הגרי"ז
בשמע יש מצווה לומר את המילים, אבל בשמונה עשרה המצווה היא עבודה שבלב ולזעוק את הלב לה'. בשופר יש גם פאן של תפילה ולכן הפסוק אומר לתקוע ותיזכר ותנצל (יש ראיה גם מתענית א:א ובתפילה של ארשת שפתינו).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:10
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:10 — נצי"ב
סיום התורה הוא יום של שמחה לעם ישראל.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:21
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:21 — באר יוסף
למה כתוב "קהתים" במקום בני קהת? תפקיד בני קהת היה לסחוב את המשכן, תפקיד מאד מאתגר פיזי. כשהגיעו לגיל חמישים, הם הפסיקו להשתתף בתפקיד. אז עדיין יכלו לשיר ולעשות שאר התפקידים של הלויים, ביחד עם בני גרשון ובני מררי. לכן זה לא היה כל בני קהת, אלא דוקה אלו מגיל שלשים עד חמישים, ואלו מעל גיל חמישים היו עם הבני דודים שלהם.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:25
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:25 — נצי"ב
שבט דן הלכו לאט, והם אספו את כל החלשים ונפצעים של שאר השבטים.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:30
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:30 — רשימות הגרי"ז
יתרו אמר שהוא נפרד בגלל שאחרי שיחלקו את הארץ, לא יהיה לו נחלה כגר. משה המליץ לו להשאר כי יכל להיות בירושלים, הטוב מכל.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:31
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:31 — רבינו בחיי
משה ניסה לשכנע את יתרו להשאר על ידי האמירה שהוא יהיה לנו לעיניים. א) אבן עזרא - הוא יהיה לנו מורה דרך (עבור קטני האמונה שצריכים בן אדם ולא רוצים לסמוך על העננים). ב) אונקלוס - להעיד לשאר האומות על מה שהוא ראה, ועל ידי כך להכניס יותר אנשים לעם. ג) מדרש: הוא יאיר לנו על כל דבר שפספסנו ד) הוא יהיה לנו יקר כמו העיניים שלנו, קיום של מצוות אהבת הגר.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:35
בְּהַעֲלֹתְךָ 10:35 — רמב"ן
ויהי מפריד פרענות. אחריו זה המתאוננים. מה לפניו? הבריחה מהר סיני.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1 — משך חכמה
העם התלונן ששבט הלוי לקח את תפקיד העבודה. החטא שלהם היה שלא הבינו את גודל החטא של חטא העגל.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1 — רבינו בחיי
רמב"ן: התלוננו על הכניסה למדבר. זה היה רע בעיני ה' כי היה להם להיות שמח, ולא להתנהג כאנוס, דואג, ונכנע. רק ה' כעס (ולא משה) כי הם אמרו את הדברים ממש בשקט מתוך כבוד למשה, והוא לא שמע את תלונתם.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1 — רמב"ן
אבן עזרא - מתאוננים מלשון אבן (חטא). רמב"ן - מלשון להתלונן, במקום לציית לה' בשמחה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:1 — ספורנו
העם היו רק כמתאוננים כי באמת לא היה על מה להתלונן והם רק התלונניו כניסיון לבדוק מה יקרה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:4
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:4 — באר יוסף
רש"י: לא התלוננו על הבשר כי היו להם הרבה בעלי חיים, אבל באמת חפשו תירוץ לפרוש מה'. באר יוסף: את למה לכתוב את זה לגבי בשר? בזמנם הדרך היחידה לאכול בשר היה בשר השלמים. היו הרבה זמנים שלא יכלו לאכול בשר. א) כשקפלו את המשכן לנסיעה, לא היו קרבנות. ב) כשהיו טמאים לא יכלו לאכול קרבנות. זה כולל את היום אחרי קיום יחסים. כל פעם שאכלו בשר המשמעות היתה שלשה ימים בלי קיום יחסים. זה היה בכוונה כדי לרומם את הגשמי למשהו רוחני. אבל אז הם יכולים להציג את הרצון האמיתי שלהם כרצון לבשר, שבאמת הכוונה היתה לפרוש מהתורה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:4
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:4 — רמב"ן
בני ישראל התלוננו עבור בשר, ולא רק האספסוף (כולם רצו בשר, רק בגלל סיבות שונות).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5 — אמת ליעקב
למרות שכתוב בפסוק שבכו על אוכל, חז"ל הבינו לעומק שבאמת בוכים על העריות.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5 — כתב סופר
רש"י: חינם בלי מצוות. לבני ישראל היו בעלי חיים ולאספסוף לא היה. בני ישראל נתנו להם בעלי חיים אבל דאגו שיגמר להם המלאי. לכן העדיפו להיות בחזרה במצרים לפני שקבלו את המצוות כולל "נתן תתן אפילו מאה פעמים".
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5 — כתב סופר
אנשים לא מתאווים לאוכלים שלא ידעו עליהם או טעמו אותם בחיים. בחיים היו להם דגים, קשואים ואבטיחים, אבל זהו. לא התאוו לאוכל אחר. עכשיו אוכלים את המן שיש לו את הטעם של כל אוכל. עכשיו הם מתאווים לכל אוכל. הם רוצים לחזור למצב הקודם לפני שהתאוו למאכלים האלו. במן יש יתרונות וגם חסרונות.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5 — רבינו בחיי
ביזו את המן על ידי ששבחו את הפירות והירקות שהיו להם במצרים, מקום שנתברך בפירותיו. גם זכרו את הדגה שקבלו - הדג המאוס המקולקל שהם קבלו את השאריות מהם, סימן שזה היה רק כדי לבזות את המן. לכן סיפור זה שקור לסיפור של מרים והמרגלים.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:5 — טעמא דקרא
רש"י: מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות. למה שהמן לא ישתנה למאכלים אלו בשביל אחרים שלא מניקות? א) זה יצטרך עוד נס כי ה' ברא את המן עם יכולת להפוך לכל אוכל חוץ מאלו. ב) זב ילמד אותם לא להתאוות לאוכל שמזיק.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:6
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:6 — נצי"ב
העם התלוננו על בשר כי לא רצו להודות מה באמת הבעיה שלהם עם המן.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:11
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:11 — מלבי"ם
משה היה ברמה גבוהה מדי לטפל במשהו גשמי כמו להשיג בשר עבור העם, ולכן ביקש עוד מנהיג לצרכים האלו, במקום להנמיך את הרמה שלו לרמה הזאת.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:12
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:12 — נצי"ב
משה אמר שהוא לא הוליד את העם, כי יש לאם היולדת יכולת מיוחדת להרגיע את התינוק שלה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:12
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:12 — ספורנו
הבן מרשה לאביו יותר כי הוא יודע שלאביו יש כוונות להטיב לו.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:14
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:14 — רמב"ן
משה חשב שאם היו לו יותר זקנים זה היה מונע תלונות על הבשר (גם אם לזקנים לא היה בשר).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:18
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:18 — מלבי"ם
אם האנשים שבקשו בשר באמת רק היו רעבים לבשר, היו אוכלים בשר, היו שבעים, והיו מתחרטים על מעשיהם. על ידי שרצו עוד ועוד זה סימן שהבשר היה התירוץ ובאמת לא רצו את התורה ואת המצוות שלה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:20
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:20 — נצי"ב
עם ישראל צריך לדעת שלא יכולים לשרוד בלי השגחה מה' (לא בגירסה באתר ב טבת תשפ"ג).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:26
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:26 — בכור שור
רש"י (על פי הגמרא) כותב שמשה בחר ששה אנשים מכל שבט, אבל ה' הצטרך רק שבעים, ולכן שתים מיותרים. כדי למנוע את הבושה של מי שלא ייבחר, אלדד ומידד עשו את עצמם כקטנים ולא הצטרפו עם כולם כדי שכל שאר השבעים יבחרו. ולכן זכו עם נבואה מתמשכת.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:28
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:28 — נצי"ב
זה טעות אפילו להכין את עצמו לנבואה במקום שרבו נמצא.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:29
בְּהַעֲלֹתְךָ 11:29 — כתב סופר
למה יהושע קינא באלדד ומידד ולא בשבעים הזקנים? משה התנבא בזכות ישראל. גם השבעים זקנים. אלדד ומידד לא היו חלק מהקבוצה ולכן התנבאו בזכות עצמם. עלול אדם לחשוב שהוא גדול אפילו ממשה. לכן אמר לתת להם עול הציבור (רש"י) שידעו שזה היה בזכות ישראל (כלאם = יכלה גדולתם).
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:1 — דרש משה
מצפים אפילו לפנים משורת הדין מהאנשים הכי טובים.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:1
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:1 — כתב סופר
המידה הכי נצרכת להתנבא זה ענוה (נדרים לח.). אלדד ומידד היו ענוים במו משה. אבל זה קל להיות ענו מי שבאמת שפל. מי שמנהיג וכולם רוצים את תשומת ליבו ועזרתו, ומכבדים אותו, קשה הרבה יותר להיות עניו. משה הצליח גם בניסיון הזה. לכן יהושה אמר להטיל עליהם צרכי ציבור (רש"י) שאז יתגאו קצת ולא יהיה להם היכולת להתנבא.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3 — בכור שור
מרים ואהרן חשבו שהסיבה שמשה התחתן עם כושית (שהיא לא ציפורה) היה בגלל גאוה (שהוא חשב שהוא יותר טוב). כשהפסוק אומר על משה שהוא עניו, זה לומר שזה לא היה בגלל גאוה, אלא כי היה מלך בכושר ארבעים שנה. זה שהם לא ידעו מזה היה חלק מהענוה שלו, ולכן ה' הגן על כבודו.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3 — חפץ חיים
למרות כל מה שעשה משה היה עניו, כי הוא ידע שהוא צריך להשוות את עצמו למלאכים שפגש בשמים ולא לבני אדם.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3 — חפץ חיים
חייבים להיזהר מגאוה וכבוד. כסף לא יכול לשלם את שכר מצוות, אבל כבוד כן יכול.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3 — נצי"ב
להיות עניו לא אומר לא לדעת את הגדלות והכשרונות יש לו.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:3 — רמב"ן
בגלל שמשה היה עניו מדי להגן על כבודו, ה' הגן עליו.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:8
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:8 — חפץ חיים
משה היה גם עבד, שיכל ליכנס ולצאת מחדרי המלך בלי בעיה, וגם שר, שמקבל כבוד כשמגיע.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:14
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:14 — אמת ליעקב
לפעמים איסור בין אדם לחבירו הוא גם איסור בין אדם למקום.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:16
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:16 — חפץ חיים
הפטרה: כשהשטן לא מצליח לגרום לך לחטוא, הוא גורם לך לקיים את המצווה בצורה הלא נכונה, כמו להעיר אותך לתפילה ואז לדבר בזמן קריאת התורה.
בְּהַעֲלֹתְךָ
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:32
בְּהַעֲלֹתְךָ 12:32 — קול אליהו
מי שגר בקצה המחנה הוא ליד המקום שהשליו נוחת, והוא יכל לאסוף כמה שבא לו. אבל אלו באמצע המחנה חייבים ללכת יותר רחוק ויכולים לאסוף רק 10 ערימות. למה? אדם בינוני הולך 10 פרסה ביום, וביום-לילה-יום הוא יכל ללכת 30. המחנה היה 3 פרסה. אז אם הוא צריך ללכת 3 פרסה בכל כיוון, ביומיים וליליה הוא יכל ללכת עשר פעמים, ולאסוף עשר ערימות.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:1
שְׁלַח 13:1 — רבינו בחיי
הקדמה לשלח: על אדם להכין למלחמה (או לרפואה) ככל הנדרש ואז לסמוך על ה' לשאר. א) מי שלא מכין יכשל, ב) ההצלחה עדיין בגלל ה', לא בגלל ההכנה, ג) לכן, לפעמים עם פחות הכנה אדם יכל לצליח ועם יותר הכנה אדם יכל להכשל. לכן ה' אמר להם לשלוח את המרגלים כדי לעשות את ההשתדלות שלהם.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:1
שְׁלַח 13:1 — רשימות הגרי"ז
אם לא היו שולחם את המרגלים, היו מקבלים את הארץ כירושה, בלי מחלוקת ובלי כלי זיין. אחרי ששלחו את המרגלים הצטרכו לכבוש אותו. ולכן החוסר אמונה שלהם גרמה לזה במידה כנגד מידה. והמעפילים טעו, כי חזרו בתשובה וחשבו שיחזור לכמו שהיה, לקבל את העם בלי מלחמה.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — מלבי"ם
לתור זה לבדוק את איכות הארץ, לרגל זה לבדוק איך לכבוש אותו. כל שבט חייב לשלוח את הנציג שלו לבדוק אם הוא טוב. החטא שלהם היה שגם החליטו לרגל.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — רבינו בחיי
שלח לך - איך זה עבורך? א) כדי שידעו את השטח היטב ויוכלו להבין את הדרך הכי טוב לכבוש. ב) רש"י - זה רא עבורך כי ה' לא רצה. ג) זה לטובותכם, כי כך משה יחיה עוד 40 שנה, ואם היו נכנסים לארץ מיד היה נפטר.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — רמב"ן
חטא המרגלים לא היה עצם אמירת מה שראו. החטא היה השיפוט של המקום כ"אפס".
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — שפת אמת
ה' צווה להם לעשות מה שרצו (והוא לא רצה) כי רק על ידי ההשתדלות לקיים את רצונו אפשר להצליח (תרל"א, תרל"ב, תרל"ג).
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — שפת אמת
היה להם "שבת" במדבר ולא רצו ליכנס לעולם האמיתי ולעבוד, כמו נשמה. (תרמ"ג).
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — ספורנו
כדאי למשה לבחור את האנשים הכי טובים לבדוק את טיב הארץ, כדי שיראה שהוא טוב (מבחינה חקלאית).
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — טעמא דקרא
למה משה שלח מרגלים? מה זה משנה אם הם חזקים או רפים אם ה' הבטיח לכבוש אותו? ולמה יהושע עתיד לשלוח מרגלים אם זה גרם לעונש כזה בסוף? ת: מה שאפשר שיקרה בדרך הטבע לא יקרה בדרך נס. לכן משה הצטרך לדעת כמה הם חזקים כדי שידע כמה יקרה בטבע וכמה על ידי נס. המרגלים בסוף גילו את זה לכולם. יהושע שלח את המרגלים שלו בסתר בלי דעת העם, ולכן יש פחות ישש שיקלקלו לו את התוכניות.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:2
שְׁלַח 13:2 — טעמא דקרא
מדרש רבה: לשלוח עצלן למשימה זה כמו חומץ לשיניים ועשן לעניים. מה הקשר לעצלנות? משה רצה לדעת איך לכבוש את הארץ בדרך הטבע. המרגלים אמרו שהם חזקים מדי ואי אפשר בדרך הטבע. במקום צריכים נס שקודם ימותו כולם ואז יבואו לקחת מהם את האדמה. חז"ל הבינו מתוך דבריהם שהסיבה בגלל עצלנות.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:3
שְׁלַח 13:3 — אמת ליעקב
התשובות מהאורים ותומים הם לא תמיד הרעיון הכי טוב, אלא התשובה הכי טובה לשאלה שנשאלה.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:3
שְׁלַח 13:3 — כתב סופר
רש"י: ואותה שעה כשרים היו, ורש"י יג:כו: מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. איך? רש"י כבר אמר:שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח. חייהם שאני נותן להם מקום לטעות - איך נתן להם מקום לטעות? לא היה ראוי לשלוח ראשי המטות למשהו כה מסוכן. כשה' אמר לו לשלוח (שנשלחו "על פי ה'"), זה נתן להם מקום שאולי באמת יש בעיה, ולכן משה לא רוצה לפרסם את הענין ובחר בהם כדי לשמור על הסודיות. לכן מיד כשיצאו כבר חשדו שאו שמשה רצה לפגוע בכבודם או שבאמת יש בעיה עם הארץ.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:11
שְׁלַח 13:11 — משך חכמה
משה בכוונה בחר נציג משבט מנשה, כי ידע שכמה יבחרו לגור מחוץ לארץ ישראל, בתקווה שזה יעזור.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:16
שְׁלַח 13:16 — חפץ חיים
יהושע וכלב מסמלים דרכים שונים בעבודת ה' לגבי מתנגדים: אחד סותר כל הזמן, ואחד מסכים כל הזמן עד הדקה אחרונה ומגלה את עצמו.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:16
שְׁלַח 13:16 — אמת ליעקב
משה התפלל על יהושע ולא כלב, כי כלב היה נשוי למרים, וזה מספיק למנוע אותו מלחטוא.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:16
שְׁלַח 13:16 — טעמא דקרא
סוטה לד: - י-ה הושיעך מעצת מרגלים. אבל רש"י יג:ג - אותה שעה כשרים היו! אז למה שינה את שמו? ואם ידע ברול הקודש שיקלקלו למה שלחם (אחרי שכבר ה' אמר לו שהוא לא רוצה)? ת: משה לא ידע. אבל רמב"ם סנהדרין י:א - שופט חייב להחליט על פי השיקול שלו ולא רק להסכים עם מה שאמרו האחרים. לכן משה התפלל שיהושע יצליח בזה ויפעל כפי שיקול דעתו ולא רק ללכת עם מה שאחרים אומרים. זה היה הכוונה של משה, אבל מן השמים זה הפך לתפילה להציל אותו מהכוונות של המרגלים.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:16
שְׁלַח 13:16 — טעמא דקרא
ת"י: משה קרא לו יהושע (והתפלל עבורו) בגלל הענווה של יהושע. משה ידע שיהושע עניו ולכן לא יבא לחלוק על עמיתיו החכמים. לכן התפלל עבורו. הוא ידע שכלב לא יהיה כל כך עניו עד שלא יחלוק ולכן לא התפלל עבורו.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:17
שְׁלַח 13:17 — דרש משה
ראו קודם את הנגב כי המוכר הישר יזכיר קודם את הדברים הלא טובים בחפץ הנמכר.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:23
שְׁלַח 13:23 — רשימות הגרי"ז
למה לא לקחו את החיטה והשעורה? יומא עה: - היו סוחרים שמכרו להם חטה ושעורה במדבר. ש: אם כן למה לא לקחו מהשמן זית ודבר תמרים? בהערה בשם החתם סופר: א) הם טעמו את אלו במן. ב) הברכה של אלו בארץ ישראל הועבר למן, ולכן לא היו טובים בארץ כדי להביא להם במדבר.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:27
שְׁלַח 13:27 — כתב סופר
המרגלים התחילו בשבח הארץ כי הצריכו את זה למטרה שלהם. כדי לכבוש עם חזק אפשר לכבוש על ידי מצור. כל מקום צריך משהו ממקום אחר (כמו הברכה של "בורא נפשות רבות וחסרונם"). אבל בארץ ישראל המרגלים ראו שיש להם את הכל, כי באמת אפשר לשרוד רק על מה שגדל שם. לכן אי אפשר לכבוש אותם. לכן השבח שלהם לארץ היה חלק מההסבר שלהם למה אי אפשר לכבוש אותו.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:30
שְׁלַח 13:30 — דרש משה
כלב לא הצליח לשכנע את כולם, וה' נתן לא שכר כאילו הצליח. עלינו לנסות אפילו אם בטוחים שלא נצליח.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:30
שְׁלַח 13:30 — משך חכמה
העם פחד שאלדד קבל את הנבואה כי משה מת ויהושע יביא אותם לארץ. כלב השקיט אותם כי הניסים לא היו בגלל משה.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:30
שְׁלַח 13:30 — ספורנו
כלב השקיט את העם כדי לשמוע את משה (לא כמו רש"י: כדי לשמוע את כלב).
שְׁלַח
שְׁלַח 13:32
שְׁלַח 13:32 — רמב"ן
החטא לא היה שקר אלא הצגת המידע כדבר רע.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:32
שְׁלַח 13:32 — ספורנו
לארץ יש ענקים ואוכלת יושביה - זאת אומרת שרק הכי חזקים וראויים שורדים את התנאיים הגרועים.
שְׁלַח
שְׁלַח 13:33
שְׁלַח 13:33 — בכור שור
המרגלים ענו לשאלות שמשה לא שאל אותם. הוא שאל על הדרך הכי טובה לכבוש את הארץ, על ידי מבצר לעיר אחת או כמה ערים בו זמנית, אם הצריכו קרדומים, וכו'. הם ענו האם כדאי להם ללכת או לא. הטעות של משה היתה שהוא חשב שיש להם אותו כוונות כמוהו.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:1
שְׁלַח 14:1 — רשימות הגרי"ז
סוטה לא: - בכו סתם בתשעה באב, וה' נתן להם סיבה לבכות. ש: האם החורבן הוחלט אז או רק התאריך? ת: תהלים קו:כד-כז - כבר נגזר להם אז חורבן וגלות.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:2
שְׁלַח 14:2 — ספורנו
העם התלוננו על משה ואהרן, לא אישית, אלא כנציגים של ה'.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:4
שְׁלַח 14:4 — מלבי"ם
עם ישראל חשבו שאם כיבוש הארץ יהיה על ידי נס, ה' גם יכל לכבוש עבורם את מצרים, ואם על ידי טבע, כדאי להם לחזור למצרים להיות עבדים מלמות במלחמה.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:6
שְׁלַח 14:6 — מלבי"ם
ארץ ישראל אוכלת יושביה רק כשהם לא שומעים את דבר ה', אבל זה לא יאכל את עם ישראל אם הם יכנסו.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:7
שְׁלַח 14:7 — נצי"ב
העובדה שיש חסרונות בארץ ישראל גורם לארץ ישראל להיות יותר טוב, כי לא מעריכים טוב בלי רע להשוות.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:9
שְׁלַח 14:9 — קול אליהו
איוב היה צדיק שהתלונן רק כדי שאנשים יבינו למה מגיע לו צער. הוא התלונן רק כדי להגן על כבוד שמים.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:9
שְׁלַח 14:9 — שפת אמת
מדרש: איך יודעים שהייתם בעיניהם כחגבים? הכל אמת, כי ראו את עצמם כחגבים, כך גם אחרים ראו אותם. (תר"מ)
שְׁלַח
שְׁלַח 14:9
שְׁלַח 14:9 — ספורנו
העמים לא ילחמו נגדנו, כמו שלחם לא לוחם נגד אלו שאוכלים אותו.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:13
שְׁלַח 14:13 — מלבי"ם
כשיצאו ממצרים, חשבו המצרים שהכל נעשה על ידי פועל רע, אבל אחרי כמה חודשים של הגשחה במדבר, זה ודאי פועל טוב. לכן הסיבה לא ליכנס לארץ זה בגלל שנאה, אלא בגלל חולשה (כמו כח שמתלחק דרך מעשה כימי).
שְׁלַח
שְׁלַח 14:13
שְׁלַח 14:13 — רבינו בחיי
רשב"א: משה אולי היה מוכן שעם ישראל יענש והוא יהיה לראש של עם חדש וגדול, אבל החילול ה' שאנשים יחשבו שהם יותר חזק מאלוהי מצרים ולא חזק מאלוהי כנען גדול מדי ומשה לא יכל לסבול את זה.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:13
שְׁלַח 14:13 — רמב"ן
משה אמר שאנשים יחשבו שהם חזק יותר מאלוהי מצרים אבל לא חזק יותר משלושים ואחד מלכי כנען.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:21
שְׁלַח 14:21 — נצי"ב
אם חיינו בדרך נס בלי חטא המרגלים המסר של קיום ה' בעלים היה עובר לכולם רק דרך זה שאנחנו חיים וקיימים.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:23
שְׁלַח 14:23 — גרי"ז
אלו שהיו מעל גיל עשרים במדבר. אלו מתחת לגיל עשרים ובלי ב' שערות שרדו ונכנסו לארץ. אלו פחות מגיל עשרים ועם ב' שערות, נכנסו אם לא היו חלק מהבעיה. בבא בתרא קכא - טו באב הוא יום שמח כי הפסיקו למות. תוספות - למה לא ידעו אם היו בני עשרים? רבינו תם - בשנה האחרונה הגזרה בוטלה, ו15000 מהם שהיו אמורים למות שרדו. ראב"ד - אם כולם היו עושים תשובה, גם היו שורדים. זה מסר חשוב עבורנו בגלות.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:24
שְׁלַח 14:24 — בכור שור
קיים רק בהערות של גרסת מוסד הרב קוק: למה ה' משבח רק את כלב שהקשיב לו ולא גם את יהושע? השכר הוא שהם בניו ירשו את הארץ, וליהושע לא היו בנים ליורשו.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:28
שְׁלַח 14:28 — ספורנו
לכל טענה של המרגלים והעם היה עונש מידה כנגד מידה.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:29
שְׁלַח 14:29 — אמת ליעקב
אלו שהיו מעל גיל 60 לא הלכו להילחם ולכן לא היה להם סיבה לא להאמין לה' ולהאמין למרגלים.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:29
שְׁלַח 14:29 — טעמא דקרא
בבא בתרא עד. - רבה בר בר חנה פעם ראה את קבורת מתי המדבר. הוא רצה לקחת מהם כנף הציצית כדי לתת ראיה למחלוקת בנידון ולא הצליח. שאלו אותו למה פשוט לא ספר את החוליות? מזה שה' מנע אותו לקחת את הכנף ומנע ממנו שיחשוב על משהו כל כך פשוט זה ראיה שאין לנו לפתור דברים על ידי חפירת עתיקות, אלא על ידי דיון בהלכה מן המקורות.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:33
שְׁלַח 14:33 — משך חכמה
כמו שאשת איש שזנתה אסורה לבעלה, עם ישראל שסר מה', אפילו עם תשובה יצטרך למות במדבר.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:34
שְׁלַח 14:34 — מלבי"ם
שנה עבור כל יום של המרגלים הוא באמת רחמנות, כי הוא יותר טוב מליחרב.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:34
שְׁלַח 14:34 — רבינו בחיי
כתווב יום לשנה במקום שנה ליום כי כשה' מעניש את עם ישראל הוא עדיין לנו אב מרחם ורוצה להזכיר שאמנם שמעניש יום לשנה, הוא עזר למרגלים להספיק את הכל ב40 יום ולא יותר.
שְׁלַח
שְׁלַח 14:36
שְׁלַח 14:36 — דרש משה
דיבור הרע ללא תועלת (לשון הרע) יגרום לכפירה (לומר שהענקים חזקים מה').
שְׁלַח
שְׁלַח 14:41
שְׁלַח 14:41 — ספורנו
רק מיתה מכפרת עבור חילול ה', ולכן אפילו אם עשית תשובה מלאה אתה לא יכל לכבוש עכשיו את ארץ ישראל.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:2
שְׁלַח 15:2 — דרש משה
אפילו מי שמתנדב יש לו חובות חדשות, כי עכשיו הוא ברמה יותר גבוהה.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:3
שְׁלַח 15:3 — ספורנו
מצוות הנסכים נצטוה רק עכשיו כי עד חטא המרגלים יחיד יכל להביא קרבן בלי הנסכים.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:16
שְׁלַח 15:16 — נצי"ב
משפט הוא זמני וסובייקטיבי, תורה נצחית ואובייקטיבית.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:20
שְׁלַח 15:20 — ספורנו
כדי שישרה ברכה בבית שלנו, מפרישים חלה כל פעם שמכינים לחם.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:21
שְׁלַח 15:21 — מלבי"ם
כדי לתקן את שאר האוכל, אדם יכל להפריש כלשהו עבור חלה, אבל לתת אותו לכהן חייבית "לתת" שיעור. ההלכות האלו הם הפשט של הפסוקים.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:22
שְׁלַח 15:22 — מלבי"ם
ה' דיבר 2 דברות הראשונות כדי לקבוע מי הוא, אבל לשאר המצוות מספיק ציווי. לכן מי שעבוד עבודה זרה מוכן לעשות כל עבירה, כי לא מקבל את ההנחה השהם אחראי על הכל.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:28
שְׁלַח 15:28 — נצי"ב
אדם לא חוטא עבירה גדולה כמו עבודה זרה בלי שחטא דברים קטנים קודם.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:30
שְׁלַח 15:30 — נצי"ב
לחטוא כי חושבים שהתורה לא מחייבת או שהיא לא משהם היא יותר גרועה מאשר לחטוא כדי להכעיס את ה'.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:32
שְׁלַח 15:32 — באר יוסף
ספרי: שמרו שבת אחת אבל חיללו את השניה. באר יוסף: למה כולם אשמים על חטא של אדם אחד? עבור רוב מצוות, אם הייתי יכול לגרום לחבר לא לחטוא אדם אשם, אבל הוא לא נחשב כאילו הוא בעצמו חטא. אבל לגבי שבת, בגלל הקשר בין שמור וזור, אדם לא קיים זגור אם אלו מסביבו לא קיימו את שמור. למה הרשו לו לחטוא אחרי שהם הזהירו אותו ולא שמו אותו במעצר שלא יחלל שבת? יכלו לעצור אותו ולא עצרו אותו.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:32
שְׁלַח 15:32 — דברי אליהו
רש"י: פרשת המקושש מופיעה ליד איסור עבודה זרה כי חילול שבת דומה לעבודה זרה. הגר"א: זה גם ליד ציצית, כי ציצית שקולה כנגד כל המצוות. יש ל"ט מלאכות, ובציצית יש חוליות כפי מספרי 7-8-11-13, שזה סך הכל 39, אבל גם מחולק לפי סוגי המלאכות.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:32
שְׁלַח 15:32 — גרי"ז
בבא בתרא קיט - משה ידע שהמקושש חייב מיתה, רק לא ידע איזה סוג של מיתה. תוספות - למה לא חנק שהוא סתם מיתה? אולי זה היה סוג של עבודה זרה. גרי"ז: אולי זה בגלל שהעונש עוד לא היה כתוב בתורה.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:32
שְׁלַח 15:32 — נצי"ב
למקושש היו לו כוונות טובות להראות שההלכה שייכת גם במדבר (לא מופיט בגרסה באתר בטבת תשפ"ג).
שְׁלַח
שְׁלַח 15:33
שְׁלַח 15:33 — נצי"ב
פסק יכל לבוא על ידי סברא או על ידי לימוד מתוך כללי התלמוד.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:33
שְׁלַח 15:33 — טעמא דקרא
דעת זקנים מבעה"ת - למה סיפור המקושש נסמך לפרשת הציצית? בשעה שהמקושש חילל את השבת, משה אמר לה' שזה בגלל שמנעו ממנו ללבוש תפילין בשבת ועל ידם לזכור את המצוות. ה' ענה שיתן להם ציצית כדי לזכור את המצוות, והיא מצווה שכן מקיימים בשבת. אבל המקושש עשה את זה בכוונה! תרגום יונתן ותוס' ב"ב קיט: - למקושש היו כוונות טובות. כשנגזר עליהם למות במדבר יש שטענו שאין צורך יותר לקיים את המצוות. הוא החליט לחלל את השבת כדי שילמדו מהעונש מיתה שלו שהמצוות עדיין בתוקף. החילול שלו היה להזכיר לכולם את המצוות - אותה מטרה כמו הציצית. לכן כתוב "לדורותם" שנדע שזה לא רק לדור המדבר. (וגם זה שייך כשאין תכלת. ולכן לדורתם מופיע אחרי מצוות ציצית ולפני מצוות התכלת.)
שְׁלַח
שְׁלַח 15:38
שְׁלַח 15:38 — רשימות הגרי"ז
לא לובשים תכלת היום כי צריכים מסורת אפילו להסביר את המציאות - אי אפשר לדעת שזה שור בלי מסורה, ולכן אי אפשר לדעת שזה החלזון עם כל ההוכחות בעולם, בלי מסורת.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:39
שְׁלַח 15:39 — חפץ חיים
ציצית רק יכולים להזכיר לנו את המצוות אם קודם למדנו את ההלכות.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:39
שְׁלַח 15:39 — אמת ליעקב
רש"י: ציצית בגמטריא 600, פלוס 5 קשרים ו8 חוטים. לבית הלל עם 2 חוטים? 2 באו מה'.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:39
שְׁלַח 15:39 — נצי"ב
לא להעדיף מאמצים לדבקות על קיום המצוות בזמנם (לקיים מצווה כשבא לך במקום בזמנו אומר שזה לא מצווה אלא קיום הרצון שלך).
שְׁלַח
שְׁלַח 15:39
שְׁלַח 15:39 — רמב"ן
גם אם הגמטריה של רש"י לא נכון מבחינת חשבון, העיקר לראות את התכלת, שיזכיר לך את כסא הכבוד ודרכו את כל המצוות.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:39
שְׁלַח 15:39 — רשימות הגרי"ז
מהפסוק הזה לומד רבינו יונה שיש איסור אפילו לחשוב על עבירה. הרמב"ם חולק. רמ"א חו"מ לג - מי שעובר על חטא בלי מלקות הוא פסול מדרבנן להיות עד. ולכן לפי שיטת רבינו יונה אין מי שראוי להיות עד.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:39
שְׁלַח 15:39 — רשימות הגרי"ז
יש סתירה ברמב"ם אם להסתכל על העריות הוא איסור דאורייתא או מדרבנן. גרי"ז: זה מן התורה, רק מחלוקת עם הוא בכלל "העריות" רק מדרבנן, נפקא מינה אם הוא יהרג ואל יעבור.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:40
שְׁלַח 15:40 — משך חכמה
ה' ברא את העולם עם דרכים בשבילנו להשלים אותו ולתת לו להגשים את כל היכולת שלו.
שְׁלַח
שְׁלַח 15:41
שְׁלַח 15:41 — אמת ליעקב
מציצית לומדים שמצוות של היום מתחילים לפני נץ החמה (בעלות השחר)
שְׁלַח
שְׁלַח 15:41
שְׁלַח 15:41 — נצי"ב
על כל אחד למצוא את המצווה שאליה הוא הכי מתחבר ולהצטיין בו.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — בכור שור
קרח היה לוי שרצה להיות כהן. בני ראובן גם חשבו שהכהונה מגיעה להם. הם שכנעו אחרים להצטרף למרד שלהם. בהערות בגרסת מוסד הרב קוק: למה 250 אנשים? קרח לקח 23 (סנהדרין קטנה) מכל שבט, חוץ משבט לוי. 11*23=253. להוריד את און, דתן ואבירם. במילים אחרות: קרח ניסה לצבור את כל הכח, כולל מינוי של שפטים חדשים לכל שבט.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — באר יוסף
סנהדרין קיט: משווה קורח למי שקנה מקח רע. למה? מי שקנה מקח רע עדיין יש לו את הדבר הרע, אבל קורח נשאר עם כלום? הטעות של קורח היתה שבין צאצאיו יש את שמואל ו24 משמרות של כהונה והוא חשב שהוא מיועד לגדלות. הגיע לו עונש, אבל מהעונש שלו יצא קידוש ה' גדול והחזיק את האמונה במשה ובתורה. לכן, השכר של המיתה שלו היה שמואל וכהנים.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — דרש משה
תכלת עוזרת לנו לזכור את המצוות אחד אחד. הבגד של קורח שהיה כולו תכלת ניסה לדלג על כל זה בבת אחת.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — כתב סופר
אבות ה:כ - מחלוקת הלל ושמאי היה לש"ש וסופו להתקיים. מחלוקת קורח לא היה לש"ש ולא יתקיים. אם זה לש"ש האדם לא מתכוון לקנטר, להכעיס, ולעצבן. רק רוצה להגיע לאמת. והצד השני יודה כשישמע את האמת. אבל אם המטרה הוא רק לקנטר ולעשות בעיות, הוא יעשה כך אפילו אם יודע שאין הצדק עמו או שהוא משקר. הוא יעשה אפילו אם הוא יודע שלא יצליח.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — כתב סופר
האנשים היו עם קורח בהתחלה כשהתלונן שמשה מנהיג אותם, כי הם רוצה שאף אחד ינהיג אותם (ויעשו כרצונם). אבל כשקורח רצה להחליף את משה כמנהיג, הרבה הפסיקו להיות איתו כי ראו את הכוונה האמיתית שלו. זה הדרך של מחלוקת לא לשם שמיים - כל אחד מושך לעצמו.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — מלבי"ם
קורח אסף את כל הטענות נגד משה וערבב אותם לאחד, אפילו שטענה אחת סותרת את השנייה.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — נצי"ב
ה250 אנשים היו צדיקים שניסו להגיע לרמות של דבקות ואהבת הדשם שלא היו ראויים להם (ולכל אחד מטרה אחרת, ולכן היו להם עונשים שונים).
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — רבינו בחיי
הפסוק לא מזכיר את השמות של כל האנשים שהצטרפו עם קורח, אבל הנשיאים היו ביניהם (מרומז במילים בפסוק) והם כבר מוזכרים בתחילת הספר בזמן חנוכת המשכן. דרכיה דרכי נועם, והתורה מעדיפה להזכיר את שמם בקשר למשהו טוב ולא להזכיר את שמם בהקשר של משהו רע.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — רמב"ן
קורח רצה להתלונן הרבה מקודם אבל חכה על זמן שמשה יהיה פחות פופולרי כבר (לא כמו אבן עזרא שכתב שהסיפור הזה קרה קודם).
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — רשימות הגרי"ז
קורח לא היה איש טוב. הוא היה אפיקורס וכפר בתורת משה ותורה מן השמים.
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — שפת אמת
א) הרצון לעשות יותר ולהשתפר הוא טוב אם הוא לשם שמיים. ב) לסמוך רק על הדעת שלך הוא מרד. ג) לחלוק הוא בסדר אם בסוף כל אחד מבטל את עצמו לרצון ה'. ד) אלו שמנסים להתחבא או להרחק צריכים עזרה כדי לא להתרחק יותר מדי (כמו אהרן), וכמו כן לאלו שמנסים להתקרב (כמו קורח). (תרל"ה, תרל"ח, תרמ"ד).
קֹרַח
קֹרַח 16:1
קֹרַח 16:1 — טעמא דקרא
למדרש יש דרשות על השמות של האבות של קורח (יצהר, קהת, ולוי). קהת: שהקהה את שיניו של מגדליו. למה? רש"י ויקרא כו:כ - מי שלא חורש, זורע, זומר, וכו' ומגיע שדפון זה לא כ"כ נורא. אבל אם מישהו משקיע ומתעמל וחורש, זורע, קוצר, זומר, וכו' ומגיע שדפון זה ממש כואב לו, כמו כאב בשיניים. ההורים וסבים של קורח באמת חינכו אותו וגדלו אותו לגדולה, והם נפגעו והתאכזבו.
קֹרַח
קֹרַח 16:2
קֹרַח 16:2 — באר יוסף
בסנהדרין קי. כתוב שה250 אנשים היו תלמידי חכמים שידעו לקבוע ראש חודש ולעבר את השנה. מה הקשר? וגם איך לא האמינו שאהרן הוא הכהן הגדול אחרי שכולם ראו שהשכינה ירדה למשכן בגלל אהרן? קרח חשב: אם בית דין יקבע ראש חודש בטעות זה עדיין ראש חדש, וכמו כן, ה' קבל את אהרן אבל לא באמת בחר בו. ולכן קרח הביא אלו שיודעים לקבוע את ראש חודש לעזור לו במרד שלו.
קֹרַח
קֹרַח 16:3
קֹרַח 16:3 — חפץ חיים
יש ב' סוגי קנאה - לרצות טוב לעצמך ולרצות רע לאחרים. לקורח היה הסוג השני (הגרוע יותר).
קֹרַח
קֹרַח 16:3
קֹרַח 16:3 — כתב סופר
המרד של קורח היה רק אחרי חטא המרגלים (רמב"ן: כי אז כעסו על משה שלא התפלל בעדם). עד עכשיו חשבו שאולי הניסים היו בזכות משה. אבל אחרי שלא ניצולו מתפילתו, חשבו שהניסים היו בזכות כולם, כי כולם קדושים. אם כן למה משה מנהיג. משה אמר להם להביא את הקטורת כדי שה' יבחר מי קדוש, וזה לא היה בזכות כולם.
קֹרַח
קֹרַח 16:3
קֹרַח 16:3 — ספורנו
קורח, דתן ואבירם וה250 אנשים התנהגו כאילו שהם כולם שם במקרה כדי שהקהל הנוכח יסכים איתם.
קֹרַח
קֹרַח 16:4
קֹרַח 16:4 — כתב סופר
ילקוט תש"ן - הם חשדו במשה באשת איש! איך יכל להיות? א) ראו שבחטא העגל ובמרגלים הנשים (ושאר תלונות במדבר) הנשים היו בצד משה. ב) זה לא באמת. שבת נה. - בני עלי חיקו להביא קרבנות שזה גרם ליותר זמן בפרידה בין איש לאשתו, וזה נחשב כאילו הם עשו עריות, כמו כן, הם חשבו שמשה בדה הכל מליבו וזה לא מה'. משה נתן להם את המצווה של נידה, שמפריד בין איש ואשתו. לכן חשבו את זה כאילו משה עובר על אשת איש.
קֹרַח
קֹרַח 16:5
קֹרַח 16:5 — טעמא דקרא
בגמרא יומא יש כמה ניסים במן, כמו שירד קרוב לבית לצדיק ורחוק לרשע, או שפתר מחלקות למי שייך עבד או אם זה בן ט' לראשון או ז' לאחרון לפי כמות המן שנפל לכל בית. אם כן, למה הצטרך את הנס עם הקטורת? אפשר להוכיח שמשה צדק על ידי המן! א) יכל להיות שזה שנפל עבור הצדיק זה רק לגבי מי שמר את חוקי המן. ב) שבט מוסר לז - המן לא נפל ביום של מרד קורח. ג) כל ראיה כזה לא יעבוד בשביל אדם כמו קורח. יהיה לו אלף תירוצים, ולהפך, יאמרו שזה שהמן נפל רחוק הוא סימן שלא עושים מספיק כדי למרוד נגד משה, ולכן נענשו. לכן הפתרון היחיד היה דרך הקטורת. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בתמוז תשפ"ג)
קֹרַח
קֹרַח 16:7
קֹרַח 16:7 — ספורנו
משה אמר ללויים שה' יכעס עליהם יותר מהאחרים כי להם אכן יש תפקיד בעבודה וקדושה, והם נראים רק שרוצים יותר ממה שמגיע להם.
קֹרַח
קֹרַח 16:9
קֹרַח 16:9 — כתב סופר
אם הלויים בקשו את הכהונה, למה משה חשב שיספיק להם הלוייה? מה זה משנה שה' בחר בם? משה אמר להם שהם מפחיתים את הכבוד שלהם. אם ה' בחר בהם הם מעל כולם. זה באמת כבוד. אם משה בחר בהם (ולא ה') זה פחות כבוד. ואם הם לוקחים את הכבוד לעצמם בחוזק, אין זה כבוד בכלל.
קֹרַח
קֹרַח 16:9
קֹרַח 16:9 — רשימות הגרי"ז
יש שמתחילים מחלוקת ומריבה כדי להרוויח. אבל יש שמתחילים אפילו שיודעים שלא ינצחו, ואולי יפסידו מזה, אבל אוהבים לגרום מחלוקת. זה מה שמשה אומר לקורח: אתה לא יכל להרוויח מזה.
קֹרַח
קֹרַח 16:12
קֹרַח 16:12 — מלבי"ם
דתן ואבירם לא חשבו שמשה יכל לעזור עם הטענות שלהם, כי רצו או מלוכה או חלק כפול.
קֹרַח
קֹרַח 16:12
קֹרַח 16:12 — רשימות הגרי"ז
למה כתוב "לא נעלה" פעמיים, ולמה משה כעס רק בפעם השנייה? מועד קטן טז. לומד דין של קריאה לבית דין מהפסוק הזה. משה קרא את דתן ואבירם לבית דין. אבל למשה יש דין מלך. הם סרבו להכיר את זה. תלמיד חכם יכל למחול על כבודו אבל מלך לא יכל. הם אמרו את זה, שסרבו גם לזה. אבל משה כעס רק על השני.
קֹרַח
קֹרַח 16:14
קֹרַח 16:14 — חפץ חיים
אנשים במחלוקת לא מקשיבים למה שהם אומרים, ועלולים לומר את הדברים הכי לא סבירים.
קֹרַח
קֹרַח 16:14
קֹרַח 16:14 — כתב סופר
לכאורה יש ראיה טובה שמשה לא בחר הכל מעצמו: אם כן למה הוא לא נתן נחלה לשבט לוי? קרח ועדתו חשבו שזה היה בכוונה, כדי שיכל להכחיש שלא בחר הכל בעצמו. והוא בכוונה בחר דבר שיהיה בארץ ישראל, מקום שלא יגיעו אליו. לכן חכו עד אחרי חטא המרגלים, כי אז הטענה הזאת כבר לא יעזור לו, כי הדבר היחיד שהוא לא לקח לעצמו הוא משהו שכולם יודעים לא יקרה.
קֹרַח
קֹרַח 16:14
קֹרַח 16:14 — ספורנו
דתן ואבירם אמרו שמשה מצחק על כולם כי הוא מלמד את המצוות התלויות בארץ לדור שלא יגיע לארץ ישראל.
קֹרַח
קֹרַח 16:15
קֹרַח 16:15 — כתב סופר
בדרך כלל מתלוננים על מנהיג שלוקח כסף כי הוא לא יוכיח מי שממן אותו. או יתלוננו על מנהיג שמוכיח אדם אחד מסויים שזה מבייש אותו (אפילו לא בשם אבל כולם יבינו במי מדובר). משה אמר שהוא לא לקח חמור (אין טענה כספית), והוא תמיד הוכיח אותן בלשון רבים "המורים" "ממרים" וכו'.
קֹרַח
קֹרַח 16:15
קֹרַח 16:15 — נצי"ב
משה לא לקח מהם חמור, אבל כן לקח מהם אוכל, כי זה כן לטובת העם שיאכל את האוכל שלהם במקום לבזבז זמן לפרנס את עצמו.
קֹרַח
קֹרַח 16:15
קֹרַח 16:15 — ספורנו
ה' לא עונה לתפילות של אנשים שלא מראים הכרת הטוב ליהודים האחרים.
קֹרַח
קֹרַח 16:23
קֹרַח 16:23 — בכור שור
מלך בשר ודם שיש לו בעיות עם עם או איזור חייב להעניש את העם או האיזור כולו ככלל, כי איך עליו לדעת אם יש שם יחידים שהם בעדו או נגדו. אבל ה' כן יודע, ולכן הוא לא צריך להעניש את כולם. מזה רואים שאהרן ומשה הבינו שה' מתכוון להרוג את כולם, ולא רק את קרח ועדתו.
קֹרַח
קֹרַח 16:28
קֹרַח 16:28 — אמת ליעקב
משה היה מוכן לסכן את הכל כי אם לא הוכיח לכולם שנוא נבחר, כל המסורה באיום.
קֹרַח
קֹרַח 16:28
קֹרַח 16:28 — מלבי"ם
בדרך כלל משה ביקש רחמנות, אבל הפעם ביקש עונש דרך נס, כי בלי זה, כל המסורה בסיכון.
קֹרַח
קֹרַח 16:29
קֹרַח 16:29 — רבינו בחיי
למה משה לא התפלל עבור עדת קורח? ולמה נענשו גם הילדים? אנשי עדת קורח היו גלגולים של דור ההפלגה ואנשי סדום, לכן לא יועיל לתת להם תוכחה או עונש, והצטרכו להיחרב.
קֹרַח
קֹרַח 16:29
קֹרַח 16:29 — רמב"ן
לא רק שכפרו לומר שמשה לא ראוי להיות להם למנהיג, אבל גם כפרו לומר שמשה לא עשה להם דבר טוב אי פעם.
קֹרַח
קֹרַח 16:30
קֹרַח 16:30 — רמב"ן
אבן עזרא: זה יש מאין בשביל הקרקע לפתוח. רמב"ן: זה לא, אבל זה לא נורמלי לפתוח ולא להישאר פתוח.
קֹרַח
קֹרַח 16:32
קֹרַח 16:32 — ספורנו
גם נכסיהם נבלעו כדי שלא יהיה להם הזכויות של נכסים שעוזרים לצדיקים.
קֹרַח
קֹרַח 16:37
קֹרַח 16:37 — משך חכמה
אנחנו משבחים את מי שעושה את הדבר הנכון. אנחנו לא משבחים את השמש ואת הירח כי אין להם ברירה.
קֹרַח
קֹרַח 17:2
קֹרַח 17:2 — ספורנו
הם תרמו את המחתה שלהם, בין אם המנחה מתקבלת או לא מתקבלת (רש"י- קדושים כי נשתמשו למנחה הפסולה הזאת, רמב"ן- ה' עכשיו גרם להם להתקדש כי רצה אותם כאות זכרון).
קֹרַח
קֹרַח 17:6
קֹרַח 17:6 — בכור שור
העם טען נגד משה שהוא גרם למוות כולם כי אמר להם להביא את הקטורת, וזה כבר גרם למיתה של נדב ואביהוא. יותר טענו שזה לא מראה שהם ראויים לכהונה, כי לשיטתו נדב ואביהוא כן היו רואיים לכהונה ובכל מקרה מתו. ולכן אומרים שיש למשה דם על ידיו כי גרם להם לעשות דבר כל כך קטלני. ולכן הפתרון המיידי הוא שישתמשו בקטורת כדי להציל את חייהם, להראות להם שזה לא הקטורת שהרגה אותם. ואכן, כולם ראויים להיות כהן, שוער או זמר, והעונש לא היה בגלל שלא היו ראויים.
קֹרַח
קֹרַח 17:6
קֹרַח 17:6 — דרש משה
העם חשב שאם משה היה מוחל על כבודו ה' לא היה מעניש אותם על החוסר כבוד שהיה להם כלפי משה.
קֹרַח
קֹרַח 17:6
קֹרַח 17:6 — כתב סופר
למה שיחשבו שמשה הרג את עדת קרח? ולמה חיכו "למחרת" לטעון כך? ואיך מכה חדשה משכנעת אותם? ה' היה מוכן להרוג אותם כי כולם לא האמינו במשה. משה הגן עליהם ואמר שהכל באשמת קרח. לכן ה' העניש רק אותו וקרוביו. אבל הם ידעו שבלב שלהם גם מגיע להם עונש. חשבו שרק כי משה לא יודע מחשבותם לא העניש אום. לכן חשבו שזה משה ולא ה'. אחרי לילה בלי עונש בכלל (אפילו עונש קל), טענו את זה נגד משה. ולכן המכה החדשה יכלה להעניש אותם על עכשיו וגם על הקודם.
קֹרַח
קֹרַח 17:10
קֹרַח 17:10 — רמב"ן
ה' יכל להציל אדם אחד ולהעניש כל מי שסביבו. ולכן אפילו אם עונש מגיע לסביבה שלך, אתה יכל לעשות תשובה (וכדאי לך).
קֹרַח
קֹרַח 17:13
קֹרַח 17:13 — רשימות הגרי"ז
רש"י: אהרן הכריח את המלאך להפסיק, והמלאך רצה להמשיך, אבל אהרן שכנע אותו שגם העבודה של משה הוא מה'. ויש דרך שה' הוא יותר טוב ממלאך - הוא יכל לדבר עם ה' כרצונו. ולכן אהרן אומר למלאך ללכת לדבר עם משה וה' בפתח האוהל מועד.
קֹרַח
קֹרַח 17:17
קֹרַח 17:17 — משך חכמה
קורח טעה וחשב שאין ענין פאן מהותי והיה רק להיות משיהו שיכל לבצע את התפקיד כמו שצריך.
קֹרַח
קֹרַח 17:23
קֹרַח 17:23 — דרש משה
בתורה, גם התהליך חשוב, אפילו בלי תוצאות.
קֹרַח
קֹרַח 17:23
קֹרַח 17:23 — רבינו בחיי
למה דווקא שקדים? צומחים מהר ובהתחלה הם מרים, לכן הם סימן למשפט מהר לאלו שעושים דבר רע (כמו כן בנבואת ירמיהו).
קֹרַח
קֹרַח 17:24
קֹרַח 17:24 — ספורנו
אפילו אחרי שהמטה של אהרן צמח, עדיין שבו לבדוק את המטה שלהם לבדוק שזה אותו מטה ולא הוחלף (עדיין לא האמינו).
קֹרַח
קֹרַח 18:7
קֹרַח 18:7 — מלבי"ם
העבודה היא מתנה, ובטבע אנחנו רודפים אחרי מתנות, ולכן העבודה היא משהו שהכהנים רודפים אחריו עד כדי כך שחז"ל עשו תקנות הגורל כדי שלא יפגעו, כמו באירוע של הריצה בכבש המזבח.
קֹרַח
קֹרַח 18:26
קֹרַח 18:26 — משך חכמה
צריכים לימוד כדי לדעת שפירות מחוץ לארץ שמביאים לארץ ישראל לא חייבים בתרומה.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:1
חֻקַּת 19:1 — באר יוסף
רש"י: האומות שואלים את הטעם של המצוה של פרה אדומה. מדרש: הטעם סמוי בכוונה ויגלה לעולם הבא. פסוקים בדברים מתארים שהאומות יורשמו מהתורה והחכמה שלה. אז למה לא להרשות לנו לתת תשובה יותר טובה? החוק זה לא על הטעם של פרה אדומה, אלא על הדין שמי שטמא יטהר ומי שטהור יטמא. זה הכרחי כדי שאנשים לא ישתדלו להבין את דרכי ה' בשעת מוות, הזמן שיש טומאת מת.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:1
חֻקַּת 19:1 — נצי"ב
הקשר בין קורח לפרה אדומה: [חזקוני - הרבה מתו עם קורח. אברבנאל - דלל כמות האפר שלהם בגלל קורח. רמב"ן - זה חלק מרשימת מתנות הכהונה, כי הכהן עושה את העבודה עם הפרה.] נצי"ב: ה250 אנשים רצו יותר קדושה, אבל במקום היה להם לחפש יותר טהרה.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — בכור שור
למה יש טומאת מת? א) לא להשאר יותר מדי זמן עם המת ולבכות יותר מדי. ב) כדי שאנשים לא ינסו להתייעץ עם המתים. ג) חולין קכב. - בגלל כבוד הבריות (של המתים) כדי שלא נעשה מגופם שטיח או כלי. כל דבר שיש לו יותר חיבה יש לו יותר טומאה. הצדוקים לא הבינו את זה, אבל הראיה היא שאפילו כהן הגדול יהפוך לאב הטומאה במותו, והעצמות של חמור מת הם טהורות.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — דרש משה
כל התורה היא כמו פרה אדומה: אנחנו מקשיבים לגדולים ולא עושים כפי ההבנה שלנו.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — דרש משה
כל מצווה מטהרת אדם, לא רק פרה אדומה.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — דרש משה
כל מצווה היא חוק, אפילו כשהתורה נותנת לנו הטעם.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — אמת ליעקב
פרה היא מדאורייתא כי היא מכפרת על חטא העגל.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — אמת ליעקב
במרה ה' נתן להם את המצווה של פרה כדי שיהיה להם מצווה שלא הבינו את הגיון שלו.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — גרי"ז
למה כתוב "זאת חוקת" לפני "דבר אל בני ישראל"? תוספתא סנהדרין פרק ג - הפרה האדומה נשרפה רק אחרי הציווי מהבית דין של 71. סנהדרין טז - משה הוא במקום ה71. לכן הפרה נשפרת רק על פי ציווי של משה. ולכן חלק מ"חוקת התורה" הוא שיש למשה לתת להם ציווי לשרוף את הפרה.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — כתב סופר
למה שלמה לא מבין דוקא את פרה אדומה? הלא יש הרבה חוקים בתורה! ולמה האומות לועגות דוקא על פרה אדומה ולא כל חוק אחר? במיוחד הרב משה הדרשן אמר שפרה אדומה היא כפרה לעגל הזהב. אז יש לזה טעם! ה' באמת ציוה על פרה אדומה במרה, וזה היה קודם חטא העגל. זה נגד רמב"ם תשובה ה:ה לגבי בחירה חפשית. יש תירוצים אולי אבל כל תירוץ בזה יגיד שהיה עלינו לעשות את חטא העגל כי זה נגזר כך מראש. אם כן, איך אפשר להעניש אותם? לכן ה' אמר שהוא חוק ואין להרהר אחריה. החוק הוא הנוקדה הזאת שאי אפשר לנו להסביר. זה השאלה שאיתו נשאר שלמה ומה שהאומות לא מבינות, שהוא יותר מסובך מסתם חוק אחר.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — מלבי"ם
בתורה אור: פרה אדומה הוא סימן שהתורה לא דורשת שנפרוש יותר מתרי"ג המצוות.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — רמב"ן
חוק הוא לא בגלל חוסר היגיון, אלא מלשון "נחקק" מתורה שבעל פה.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — רשימות הגרי"ז
למה כתוב "זאת חוקת" לפני "דבר אל בני ישראל"? תוספתא סנהדרין פרק ג - הפרה האדומה נשרפה רק אחרי הציווי מהבית דין של 71. סנהדרין טז - משה הוא במקום ה71. לכן הפרה נשפרת רק על פי ציווי של משה. ולכן חלק מ"חוקת התורה" הוא שיש למשה לתת להם ציווי לשרוף את הפרה.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:2
חֻקַּת 19:2 — ספורנו
מהדין של פרה (שטמא יטהר וטהור יטמא) לומדים שכדי לתקן מידה מגונה (ולהגיע לאמצע) חייבים ללכת לקצה ההפוך.
חֻקַּת
חֻקַּת 19:3
חֻקַּת 19:3 — טעמא דקרא
למה הפרה אדומה ניתנת לאלעזר ומדלגת על אהרן? רש"י (גם במו"ק כח. תוס' מה) - הפרה מתקנת את חטא העגל. אהרן עשה את העגל. כדי למנוע ממנו בושה נותנים את זה לאלעזר. (כמו סוטה לב: שהעולה והחטאת באותו איזור במזבח כדי לא לבייש).
חֻקַּת
חֻקַּת 19:14
חֻקַּת 19:14 — חפץ חיים
כדאי לראות את הזמן שלנו כדבר יקר, כי המוות בקרוב, ולהשתמש בזמן כדי ללמוד ולקיים כמה מצוות שאפשר.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:5
חֻקַּת 20:5 — משך חכמה
המרגלים לא הביאו איתם שמן או דבש כי את זה יכלו לטעום במן.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — בכור שור
מעשה זה של הכאת הצור הוא אותו אירוע שבפרשת בשלח. רק שהתורה לפעמים מספרת פרטים שונים של אותו אירוע במקומות שונים בתורה.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — כתב סופר
למה כתוב גם "והוצאת להם מים מן הסלע" וגם "והשקית את העדה ואת בעירם"? אם יוצא מים ודאי ישתו! ברכות מ. - אסור לאדם לאכול ולשתות לפני שיספק קודם לבעלי חיים שלו. זה דין לגבי משהו שלו. מי שנותן מתנה לחבר לא חייב לתת קודם לבעלי חיים של החבר אלא אפשר ישר לחבר. מים האלו יהיו מתנה ממשה אליהם, והם יכולים לשתות מיד. (בסוף כשמשה הכה פעמיים יצאו הרבה מים וכולם יכלו לשתות בבת אחת.) (לא מופיע בגרסה באינטרנט בתמוז תשפ"ג)
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — מלבי"ם
משה היה אמור לדבר עם הסלע כדי להוציא ממנו המים שכבר היה בתוכו (עצם המים בתוך הסלע לא היה נס), ואז להכות אותו כדי להפוך את המים שם להרבה מים.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — נצי"ב
היה למשה ללמד אותם איך להתנהג בארץ ישראל כשאין להם השגחה. היה לו להביא את המטה אבל לא להשתמש בו.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — רבינו בחיי
חטא של משה: רש"י - להכות במקום לדבר (אבל זה גם נס ולמה אמר לו "קח את המטה"). רמב"ם - אמר "מורים" וכעס (אבל זה תוכחה, ולא מסביר למה אהרן גם נענש). ר"ח - אמר "נוציא" במקום "יוציא" וכאילו אומר שהוא עושה את הנס (אבל זה נאמר בדרך תימה). לכן התשובה הכי טובה: שהכה באבן פעמיים.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — שפת אמת
עם ישראל לא יכלו להלחם עם שאר העמים כשאהרן הכהן היה איתם כי הוא היה רודף שלום. לכן כשהוא נפטר (וסילוק ענני הכבוד) זה היה הכנה לכיבוש האחרים. (תרנ"ד)
חֻקַּת
חֻקַּת 20:8
חֻקַּת 20:8 — ספורנו
במקום להשתמש בנס להראות את גדלות ה', משה השתמש בנס להראות את הגדלות שלו.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:10
חֻקַּת 20:10 — בכור שור
לבקש מים ממשה לא ראוי כי היה להם להתפלל מה' ולבקש ממשה שגם הוא יתפלל. הטעות של משה היתה שלא הבהיר להם שה' הוא זה שיספק להם את המים מהצור, וזה גרם שזה יראה לכולם כמו צירוף מקרים. בהערות של מוסד הרב קוק: ה' רצה שיבינו שצור דומם מקיים את רצונו וכך עליהם גם לעשות.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:10
חֻקַּת 20:10 — כתב סופר
משה נענש על מה שאמר לעם. אבל באמת היו מורים! רמב"ן: משה אמר "המן הסלע הזה נוציא" בלשון רבים, כאילו הוא זה שמוציא מים וזה באמת מה'. איך זה יכל להיות שמשה יתלה את זה בעצמו? באמת משה אמר בלשון תמיהה שזה ודאי רק אפשרי בידי ה'. אבל אבות א:יא כותב "חכמים הזהרו בדבריכם" לא לומר דבר שאפשר לפרש אותו גם לטוב וגם לרע. משה נענש על שטעה בזה.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:11
חֻקַּת 20:11 — משך חכמה
ברכה היא במגע עם ה' (באיכות) ולא בכמות.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:12
חֻקַּת 20:12 — כתב סופר
מה היה החטא של משה שעליו לא יכנס לארץ ישראל? למה נאמר לו "קח את המטה" אם עליו לדבר ולא להכות? ולמה גם "והוצאת מים" וגם "ונתן מימיו"? באמת בני ישראל לא היו ברמה לנס להוצאת מים מן הסלע. וכבר ראו את הנס של הוצאת מים בספר שמות. עכשיו היא עליהם לראות עוד נס, הוצאת מים על ידי דיבור. כך יאמינו בה' יותר, ואז יהיו במדרגה לעשות להם נס של הוצאת מים. המים שהיו יוצאים על ידי דיבור היו אמורים להיות רק מועטים. אז יכה בו ויקבלו מספיק. במקום הכה בו פעמיים ופספס את ההזדמנות לעזור לאמונה של העם.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:12
חֻקַּת 20:12 — טעמא דקרא
למה זה קידוש ה' יותר גדול אם מים יוצאים מדיבור ולא מהכאה? ילקוט תשס"ג - הדיבור הוא ללמד עליו פרק. זה היה מלמד אותן שלעולם לא יחסר ללומדי תורה. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בתמוז תשפ"ג)
חֻקַּת
חֻקַּת 20:16
חֻקַּת 20:16 — רבינו בחיי
עם ישראל חשב שמשה היה מלאך, והוא המלאך שנאמר להם שיוציא אותם ממצרים, ולכן כל כך הופתעו כשחשבו שהוא מת בזמן מתן תורה.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:23
חֻקַּת 20:23 — אמת ליעקב
לא לשנוא את המצרים כי כן עזרו לנו, אבל לא להרגיש קורבה להם.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:23
חֻקַּת 20:23 — רשימות הגרי"ז
רש"י: אהרן חייב למות כי מתקרבים לעשיו (אדום). להפנים את החשיבות של ההשפעה מאנשים בסביבה והחשיבות לומר את האמת גם אם יגרם לך נזק מזה.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:26
חֻקַּת 20:26 — אמת ליעקב
נשיקה היא המיתה הכי טובה כי עם יסורין המשמעות היא שהגוף נלחם עם הנשמה אם לחיות עוד.
חֻקַּת
חֻקַּת 20:26
חֻקַּת 20:26 — ספורנו
אהרן לא היה ערום, רק חסרו לו את הארבע בגדים המיוחדים לכהן הגדול.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:4
חֻקַּת 21:4 — נצי"ב
היו כל כך קרובים לארץ ישראל, ולכן המרחק הקטן שנשאר גרם שלא יכלו לסבול אותו.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:5
חֻקַּת 21:5 — רבינו בחיי
עם ישראל אמרו שחסר להם לחם ומים, אבל באמת היה להם. הכוונה שלהם היתה שלא היה להם מספיק לזמן כמו שיש לעמים אחרים. כי המצב שלנו היה נסיון של אמונה ובטחון שהם לא רצו. הנחשים היו שם כל הזמן, אבל רק עכשיו גילו שעד עכשיו ה' הגן עליהם מהנחשים כל הזמן.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:6
חֻקַּת 21:6 — חפץ חיים
לא היה אפשר להסיר את הנחש כי הוא בעוון לשון הרע, וה' לא מציל אותנו מהנזק של לשון הרע.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:7
חֻקַּת 21:7 — מלבי"ם
השדרה שלנו יכולה להפוך לנחש כשרודפים אחר התאוות במקום להשתמש בשכל. העם ביקש ממשה להסיר את הנחש הפנימי והחיצוני שלהם.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:7
חֻקַּת 21:7 — שפת אמת
משה לא יכל להצטרף לשירה הזאת כי הוא לא במדרגה של בעלי תשובה (תרל"ז, תרל"ח, תר"ן, תרנ"ב).
חֻקַּת
חֻקַּת 21:8
חֻקַּת 21:8 — בכור שור
זה לא הנחש שמרפא אלא הקדושה מה'. אם הנחש עצמו היה מרפא הם היו אומרים שזה צירוף מקרים. הנס היותר גדול הוא להשתמש באותו דבר שפוגע כדי להתרפא. בהערות של מוסד הרב קוק: למה הנחש פגע בהם? כי התלוננו על המן, שהיו לו הרבה טעמים. לכן נענשו על ידי בעל חיים שכל מאכליו הופך להיות עפר.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:8
חֻקַּת 21:8 — ספורנו
חלק מהרפואה לנחש הוא להשתמש בנחש. חלק מתרופה ללשון הרע שלהם היה להבין את זה.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:9
חֻקַּת 21:9 — רמב"ן
הגורם של הבעיה גם כולל את הפתרון/רפואה.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:18
חֻקַּת 21:18 — קול אליהו
מי שלא יכל ללמוד ובמקום הוא מפרנס אחרים כדי שהם יוכלו ללמוד מקבל שכר כאילו הוא למד.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:20
חֻקַּת 21:20 — נצי"ב
התורה נמשלה לבאר, כי מי שמבין את הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם יכל "להוסיף" לתורה.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:27
חֻקַּת 21:27 — חפץ חיים
נצטרך לתת דין וחשבון על כל הפעמים שהרשנו לתאוות שלנו (הנפש הבהמית) לנצח את השכל שלנו (הנפש השכלית).
חֻקַּת
חֻקַּת 21:27
חֻקַּת 21:27 — מלבי"ם
בתורה אור: הקרב לחשבון, עיר הבירה של סיחון, הוא משל על היצר הרע: סיחן עשה את הכל עם מחשבה מראש. כל החיילים הקשיבו לפקודיו. זה הדרך היחידה לכבוש את היצר הרע.
חֻקַּת
חֻקַּת 21:34
חֻקַּת 21:34 — רבינו בחיי
משה לא פחד מהכח או הגודל של עוג. הוא פחד מהזכות של המצווה של עוג (לפי המדרש הוא זה שספר לאברהם שלוט נכנס לשבי), ולכן הוא עדיין חי עוד 500 שנה.
בָּלָק
בָּלָק 22:1
בָּלָק 22:1 — באר יוסף
מואב השוו את עם ישראל לשור שאוכל. שבת קמ: - השור מוציא ריר ומקלקל את האוכל. למרות שלעם ישראל נאמר לא להלחם עם מואב או לכבוש את מואב, עדיין הפריעו להם וגרמו להם להרגיש קטן, גורמים להם חיים מסכנים. הם לא יכלו להגן מזה ובעיני האומות האחרים נראה חלשים, כמו האוכל המקולקל של השור, שהחמור לא רוצה לאכול.
בָּלָק
בָּלָק 22:2
בָּלָק 22:2 — רבינו בחיי
א) בלק נזכר קודם בלי תיאור של מלך, כי לא הרגיש כמו מלך כשראה סיחון ועוג נופלים. ב) כשרשע מסתכל (וירא) זה רע, כמו אצל חם, שרי פרעה, שכם, ועוד.
בָּלָק
בָּלָק 22:3
בָּלָק 22:3 — טעמא דקרא
לכאורה בלק רשע יותר מרושע מבלעם, כי הוא זה ששכר את בלעם כדי להחריב את בני ישראל. למה סנהדרין צ. מונה את בלעם כאדם שאין לו חלק לעוה"ב ולא מזכיר את בלק? למה הוריות י: כותב שבשכר מב קרנבנות שהביא בלק זכה שיצה ממנו רות, ואין שכר לבלעם שאמר לו לבנות את המזבחות ולהקריב עליהם קרבנות? בלק פעל מתוך פחד ויראיה ולכן קשה יותר להאשים אותו. אבל בלעם פעל כדי להשיג יותר כסף (או כבוד) וזה בגלל קלקול במידות. (לא בגרסה באתר בחשון תשפ"ד).
בָּלָק
בָּלָק 22:5
בָּלָק 22:5 — טעמא דקרא
רש"י פסוק ה: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם . ש: עכשיו קבלו נביא לא טוב. עדיין יש להם טענה! באמת התחיל כטוב, אבל אחרי שכולם רצו אותו ובקשו את עזרתו התחיל להתגאות, וזה קלקל אותו. זה הראה לאומות שהנבואה לא מתאימה להם.
בָּלָק
בָּלָק 22:6
בָּלָק 22:6 — מלבי"ם
בלק רצה בלעם יקלל את עם ישראל אפילו אם הקללה לא תצליח, רק כדי לעודד מואב להלחם עם ישראל (כי הם יחשבו שהקללה פעלה).
בָּלָק
בָּלָק 22:6
בָּלָק 22:6 — נצי"ב
בלעם בירך (וקבל תשלום על זה) אלו שכבר בורכו. אבל באמת ידע איך לקלל.
בָּלָק
בָּלָק 22:6
בָּלָק 22:6 — רבינו בחיי
חז"ל (ברכות ז.) אומרים שבלעם ידע לקלל אנשים, אבל הפשט כמו אבן עזרא - הוא לא קלל אבל ידע להבחין מתי דבר רע אמור לקרות, יבטא מיד קללה, ואז אנשים יחשבו שיש לו כח לקלל.
בָּלָק
בָּלָק 22:6
בָּלָק 22:6 — ספורנו
בלעם לא מברך (הוא מקלל), אבל בלק לא אמר כן מתוך נימוס.
בָּלָק
בָּלָק 22:7
בָּלָק 22:7 — דברי אליהו
הזקנים שהגיעו לבלעם לא חיכו לתשובה. למה? לא כמו שמשה שידע שה' יענה לו, בלעם לא היה בטוח. אם כן איך בלעם ינצח את משה?
בָּלָק
בָּלָק 22:8
בָּלָק 22:8 — רשימות הגרי"ז
בלעם אומר להם לחכות והולך לדבר עם ה', בטוח שיצליח לדבר עם ה'. בדברים לד כתוב שאין נביא כמשה בישראל. בספרי כתוב שאין בישראל אבל יש בבבל - בלעם. אבל הנבואה של משה היתה באיכות יותר גבוהה. ש: אז איך אומרים שיש כמשה? גר"ח: בנביאים אחרים, הנבואה שלהם אין לה דין תורה מיד, רק במשה. בבא בתרא יד: - משה כתב את ספרו ואת של בלעם. אז הנבואה של בלעם מיד היתה לה דין תורה, כמו של משה.
בָּלָק
בָּלָק 22:10
בָּלָק 22:10 — באר יוסף
רש"י: אפילו שאני לא חשוב בעיניך, אני חשב בעיני המלך. באר יוסף: הוא קבל נבואה רק בלילה ולכבוד המלך ראוי שיקבל נבואה גם ביום, אבל הוא לא היה ראוי.
בָּלָק
בָּלָק 22:11
בָּלָק 22:11 — נצי"ב
קללה לא יכולה לפעול בלי שיש חטא שעבורו דרוש עונש.
בָּלָק
בָּלָק 22:12
בָּלָק 22:12 — קול אליהו
אם ה' נתן לבלעם רשות ללכת, למה כעס עליו? יש הבדל בין עמו ואיתו. עמו הוא עם אותה מטרה, איתו הוא ביחד פיזי אבל עם כוונה אחרת. ה' רק אמר לו שיכל ללכת איתו ולא יכל ללכת עמו, ולכן כעס כשהלך עמו.
בָּלָק
בָּלָק 22:12
בָּלָק 22:12 — כתב סופר
רש"י: אחרי שה' סירב שבלעם יקלל את עם ישראל, בלעם הציע לברך את עם ישראל. מה השתנה? בלעם רק מחפש כבוד. אם ה' לא רוצה שמישהו יקלל אותם כנראה הם מבורכים. לכן הוא מציע לברך אותם כדי שאחרי שהם מצליחים כולם יחשבו שזה בגלל הברכה שלו. לכן ה' עונה לו שהם לא צריכים ברכה ממנו כי ה' כבר מבורכים.
בָּלָק
בָּלָק 22:12
בָּלָק 22:12 — כתב סופר
אחרי שסירב בפעם הראשונה אם ה' מסכים לבקשה השנייה של בלעם זה יראה כאילו שה' שינה את דעתו. אז למה הרשה לו בפעם השניה? אם ה' לא מרשה לו ללכת זה יגרום לאנשים לחשוב שיש משהו בכוחות של בלעם. אם אין משהו אז למה לא ירשה לו ללכת? לכן סירב למשלחת הראשונה כי באמת היו מתחת כבוד בלעם. אבל במשלחת השניה ה' הרשה לו ללכת כדי שלא יאמינו שבאמת יש לו כח לקלל.
בָּלָק
בָּלָק 22:12
בָּלָק 22:12 — רשימות הגרי"ז
רש"י: כשה' אמר לו לא לקלל, בלעם הציע לברך אותנו. ש: למה שיעשה את זה? ת: רצה לברך אותנו במשהו שיקלל אותנו. לדוגמה: יברך אותנו בעושר, ובחגיגה ט: כתוב שהעניות טובה לישראל.
בָּלָק
בָּלָק 22:17
בָּלָק 22:17 — כתב סופר
בלק ביקש מבלעם לקלל את עם ישראל עם המילה ארה. בלעם ביקש אישור מה' עם המילה קבה. אחרי שסירב, בלק מבקש שוב עם המילה קבה. קבה יותר חזקה מארה. אז למה שבלק לא רצה קבה בהתחלה? בלק לא רצה שכולם יחשבו שהכל בגלל בלעם. כמו ששאול שנא את דוד אחרי שמואל א יח:יז שאמרו ששאול באלפיו ודוד ברבבותיו. רצה רק שבלעם יחליש את עם ישראל ואז בלק יבוא עם מלחמה וינצח. אחרי שבלעם סירב, בלק ויתר והיה מוכן לתת את כל הכבוד לבלעם.
בָּלָק
בָּלָק 22:18
בָּלָק 22:18 — בכור שור
בלעם אומר : אם יתן לי מלא בית כסף וזהב אני לא יכל לעזור, כדי לומר את המחיר שהוא מחפש, כמו שעפרון הזכיר ארבע מאות שקל כסף כמחיר מה שחיפש מאברהם אבינו.
בָּלָק
בָּלָק 22:18
בָּלָק 22:18 — אמת ליעקב
בלעם היה מוכן לעשות את זה בשביל יותר כסף. להשוות אותו לרבי יובי בן קסמא (בפרקי אבות) שלא היה עובר לגור אצלם בשביל כל הכסף בעולם.
בָּלָק
בָּלָק 22:18
בָּלָק 22:18 — רבינו בחיי
בלעם קורא לשליחים הראשונים "שרי" והקבוצה השניה הגדולה ויותר מכובדת הוא קרא "עבדי" כדי להראות א) הוא לא התרשם מהם ב) ללמד אותם שכמו שהם צריכים להקשיב לבלק עליו להקשיב לה'.
בָּלָק
בָּלָק 22:18
בָּלָק 22:18 — שפת אמת
בלעם התנהג כאילו שהוא נכנע לה' רק כדי שיראה יותר גדול בעיני השרים של בלק (תרל"א, תרל"ה)
בָּלָק
בָּלָק 22:18
בָּלָק 22:18 — טעמא דקרא
בשם אביו הסטייפלר: בלעם דבר כל הזמן על כסף ובלק הציע רק כבוד. לא רצה לתת כסף, אבל יש אין סוף של כבוד לתת.
בָּלָק
בָּלָק 22:18
בָּלָק 22:18 — טעמא דקרא
רש"י: למדנו שנפשו רחבה . ש: אבות ו:י כותב שיוסי בן קסמא אמר שלא יגור אצלם עבור כל הכסף שבעולם? ת: זה בלתי אפשרי ולכן הוא ודאי גוזמא, ובאמת מראה שלא רוצה בכלל כסף. אבל בלעם באמת מזכיר את כמות הכסף שהוא באמת רוצה.
בָּלָק
בָּלָק 22:20
בָּלָק 22:20 — משך חכמה
הנס נראה רק על ידי שרי בלק כדי שהעמים יפחדו מישראל ולא ילחמו נגד ישראל.
בָּלָק
בָּלָק 22:20
בָּלָק 22:20 — רבינו בחיי
אם לבלעם לא היה כח לקלל, למה ה' עצר אותו? יום אחד תהיה מגפה וה' לא רצו שאנשים יחשבו שזה בגלל הקללה של בלעם.
בָּלָק
בָּלָק 22:20
בָּלָק 22:20 — רמב"ן
החטא של בלעם היה חילול ה' כי לא אמר בפירוש שהוא לא יכל ללכת אלא בתנאיים מסויימים. אנחנו גם חוטאים כשאנחנו לא מזכירים את זה.
בָּלָק
בָּלָק 22:20
בָּלָק 22:20 — טעמא דקרא
בשם אביו הסטייפלר: אם ה' אמר לו ללכת, למה כעס עליו שהלך (בפסוק כב)? הוא לא אמר לו לא ללכת, אלא אמר לו שאין סיבה שילך שי לא ירויח מזה כלל. כשבלעם הלך הראה שלא באמת האמין לדברי ה'. (לא בגרסה באתר בחשון תשפ"ד).
בָּלָק
בָּלָק 22:21
בָּלָק 22:21 — באר יוסף
מכות י: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. באר יוסף: בלעם היה יועץ של פרעה והיה לו להבין מראיית כל הניסים (והמידה כנגד מידה) במצרים. היה לו להבין כשה' שאל מי האנשים האלה. היה לו להבין מהאתון שמדבר והמלאך. אבל הלב שלו היה סגור על הדרך ללכת, וזה גורם לכל מכשול להיראות שטוח.
בָּלָק
בָּלָק 22:21
בָּלָק 22:21 — דרש משה
אנחנו חייבים לקיים מצוות באותו דרך שדואגים לצרכים שלנו (אם עושים משהו כדי להרוויח עוד כסף גם יש לקיים עוד מצוות). זה נלמד מבלעם שחבש את אתונו בעצמו.
בָּלָק
בָּלָק 22:22
בָּלָק 22:22 — נצי"ב
בלעם בחר בדווקא בדרך ששרי מואב ילכו לאיבוד, כדי שלא יראו את הנס עם האתון המדבר.
בָּלָק
בָּלָק 22:22
בָּלָק 22:22 — ספורנו
ה' כעס כי הוא רצה שבלעם יגרום למואב לא לחטוא ובמקום הוא עוזר להם.
בָּלָק
בָּלָק 22:23
בָּלָק 22:23 — רמב"ן
אנשים רואים מלאכים, ובעלי חיים לא רואים. האתון הרגיש את המלאך ולא ראה אותו.
בָּלָק
בָּלָק 22:25
בָּלָק 22:25 — חפץ חיים
האתון לחץ על הרגל של בלעם כדי שיבין לא לקלל את עם ישראל. זה ההבדל בין יהודים לעמים: כשאנחנו למטה מבקשים ברכה, וכשבלק פחד הוא ביקש קללה לעם ישראל.
בָּלָק
בָּלָק 22:28
בָּלָק 22:28 — כתב סופר
רש"י: רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה. למה לא שהם שומרים שבת? כולם צריכים יום מנוחה אחרי שעובדים ו' ימים. לא ברור לכולם שמי שנח עושה עבור הקב"ה. אבל מי שנח בחגים זה כן ברור, במיוחד בחג שחל ביום ראשון, מיד אחרי שבת.
בָּלָק
בָּלָק 22:28
בָּלָק 22:28 — ספורנו
ה' נתן כח הדיבור לאתון, כמו שהוא נותן לנו היכולת להתפלל. זה היה אמור לגרום לבלעם להבין ולחזור בתשובה. ה' עשה את הנס לטובת בלעם כי הוא לא רצה שמישהו במדרגה שלו יכשל בדרך הזה.
בָּלָק
בָּלָק 22:29
בָּלָק 22:29 — טעמא דקרא
איך לשמוע בעל חיים מדבר לא גרם לא להזדעזע ולחזור בתשובה? איך עמד שם כדי להתווכח איתו? הוא רצה שהשרים יחשבו שזה דבר רגיל אצלו, והתווכח איתו כדי להראות שהוא אדם חשוב. אבל אחרי שהחמור הצליח בויכוח יצא לו מזה רק בושה בפני עיני השרים.
בָּלָק
בָּלָק 22:30
בָּלָק 22:30 — באר יוסף
מדרש: אוי ליום הדין, כי בלעם לא עמד נגד התוכחה של האתון, והשבטים לא עמדו נגד התוכחה של יוסף. באר יוסף: אדם תמיד יכל להסביר את ההתנהגות שלו. אבל ה' ידון אותנו לפי התגובות שלנו ואיך שאנחנו שופטים אחרים (אם אנחנו לוקחים משהו ממישהו בלי דעתו, אבל צועקים על מי שיעשה את זה לנו). יוסך אמר שאם אכפת לכם מיעקב לגבי בנימין, למה לא דאגתם עלי? בלעם נשאל למה הכה את החמור. מותר לאדם להכות בעל חיים ולהעביד אותו, כי אנשים ברמה יותר גבוהה. אבל אם האדם מתנהג כמו בעל חיים, אפילו אם מותר לאדם להכות בהמה, אסור לאדם הזה. זה היה התוכחה לבלעם.
בָּלָק
בָּלָק 22:33
בָּלָק 22:33 — נצי"ב
המלאך ניחש שפחד, כי המלאך לא קורא מחשבות. זה שה' מרשה לך לעשות משהו לא אומר שה' רוצה שתעשה את זה.
בָּלָק
בָּלָק 22:33
בָּלָק 22:33 — רבינו בחיי
האתון מת מיד אחרי שדבר כי א) שלא יעבדו אותו כעבודה זרה ב) האתון מלא את תפקידו ולכן מת, כמו שהדג שבלע את יונה הנביא מת מיד שפלט אותו
בָּלָק
בָּלָק 22:34
בָּלָק 22:34 — טעמא דקרא
בלעם לא אמר שחטא כי הלך, רק שחטא כי לא ידע שהוא עומד שם בדרך. כמו גנב שמתבייש שנתפס ולא מתבייש מעצם הגניבה.
בָּלָק
בָּלָק 23:9
בָּלָק 23:9 — נצי"ב
עם ישראל עושה טוב בגלות כשעומדים לבד, כשמנסים להתאים עם השאר הם נכשלים.
בָּלָק
בָּלָק 23:9
בָּלָק 23:9 — רמב"ן
אבן עזרא: אפילו כשהם מעטים בני ישראל לא מתבוללים. רמב"ן: הם תמיד יהיו עם אחד ולא יהיו טפלים אפילו כשמפזורים. נצי"ב: אם מנסים להתבולל הם לא יהיו מיוחדים, אבל הכח שלהם מגיע כי הם מובדלים.
בָּלָק
בָּלָק 23:10
בָּלָק 23:10 — חפץ חיים
בלעם רצה למות כמו יהודי, כי לא היה מוכן לחיות כיהודי דתי, שזה אתגר יותר גדול.
בָּלָק
בָּלָק 23:11
בָּלָק 23:11 — כתב סופר
בשם החתם סופר: ה' אמר לו לא לקלל ולא לברך. למה לא גם בפעם הראשונה? ולמה אחרי שבלעם בירך את בני ישראל בלק שלח אותו שוב לקלל אותם? למה חשב שישתנה הפעם? ה' הבטיח לאברהם "ואברכה מברכיך". בלק חשב שאחרי בלעם בירך אותם עכשיו הוא מבורך ולכן הפעם יצליח לקלל אותם. אבל הברכה הזאת היא רק עבור מי שבאמת רוצה לברך את עם ישראל.
בָּלָק
בָּלָק 23:13
בָּלָק 23:13 — גרי"ז
בלק ביקש מבלעם שיקלל את כל העם. בלעם עונה שהם מבורכים מהאבות וזה בלתי אפשרי. בלק מציע לשנות מקום שיראה רק חלק מהעם, שאולי הוא יכל לקלל יחידים מהעם, ובזה העם יהיה יותר קטן. זה אולי היה נכון, אבל בלעם כבר ברך אותם שיתרבו ועכשיו מאוחר מדי.
בָּלָק
בָּלָק 23:21
בָּלָק 23:21 — רשימות הגרי"ז
בר"ה לב: יש מחלוקת אם הפסוק הזה הוא חלק ממלכיות או שופרות. גרי"ז: התקיעות הם סוג של תפילה. בארשת שפתינו משבחים את ה' על היכולת שלו לקבל את התקיעות שלנו. זה תפילה משונה והוא מקבל אותה. זה מיוחד לעם ישראל. כל עם מתפלל וכל עם יכל להביא קורבנות. אבל רק לנו יש את היכולת להשתמש בשופר כתפילה.
בָּלָק
בָּלָק 23:22
בָּלָק 23:22 — נצי"ב
זה טבעי בשביל צבי קטן לרוץ יותר מהר מסוס גדול. הגדולים שלנו יותר טובים ומהירים בדרכים שאנחנו אפילו לא יודעים עליהם.
בָּלָק
בָּלָק 23:24
בָּלָק 23:24 — דרש משה
אנחנו כל כך רוצים מצוות שלפעמים עושים אותם מיד מהר במקום לדחות אותם ולקיים אותם בצורה יותר טובה.
בָּלָק
בָּלָק 23:29
בָּלָק 23:29 — אמת ליעקב
בלעם הביא קרבנות כדי לקבל שכר, והשכר שהוא רצה היה שה' יקבל את תפילתו
בָּלָק
בָּלָק 24:5
בָּלָק 24:5 — דרש משה
בלעם שיבח את הבית (האהל) כי חשב בטעות שלא צריכים את בתי הכנסת, כי אם יש כל כך הרבה חינוך בבית אין צורך בבית הכנסת.
בָּלָק
בָּלָק 24:6
בָּלָק 24:6 — נצי"ב
על כל אדם למצוא את המצוה שהוא הכי מתייחס אליו ולהצטיין בה.
בָּלָק
בָּלָק 24:7
בָּלָק 24:7 — נצי"ב
טיפה של מים מתבטלת בים, אבל עם ישראל מצטיין אפילו בגלות.
בָּלָק
בָּלָק 24:18
בָּלָק 24:18 — טעמא דקרא
במדבר רבה כב: היו 2 חכמים, אחד יהודי ואחד שאינו יהודי, שחכמתם גרמה להם להיות נאבד מן העולם: אחיתופל ובלעם. למה? כי חטפו את החכמה וזה לא היה מתנה מה'. ש: איך אפשר לחטוף חכמה? "כי ה'' יתן חכמה"! (משלי ב:ו). ת: מגילה ו כותב שיגעת ומצאת תאמין. זה רק למי שלומד איך שה' רוצה. לא עבור מי שלומד בתשעה באב, בימי אבלות, בשבת לאור הנר או באור שנדלק באיסור על ידי יהודי, במקום מטונף, או בזמן תפילה, חזרת הש"ץ, או קדיש, שכל זה אסור. חכמה שנחטפה כך לא תצליח. דומה למה שאמרו חז"ל "שלא ברכו בתורה תחילה".
בָּלָק
בָּלָק 24:20
בָּלָק 24:20 — בכור שור
בלעם ניבא עתיד של עמלק והקיני, שעמלק לחם נגדם ראשון והקיני הגיעו אליהם ועזרו להם (ע"י יתרו) עם ההצעה למנות שופטים. עמלק נענש שה' אמר שיהרוג אותם, ונחיה עם הקיני.
בָּלָק
בָּלָק 24:23
בָּלָק 24:23 — קול אליהו
ברכות לד. - חייבים להזכיר את השם של מי שמברכים. בלעם רצה לקלל אותנו והוא לא יכל להזכיר את השם של כל אחד. ולכן התחיל באבות, קודם עם יעקב, כשבנה מזבחות. זה לא עבד. הוא ניסה שוב עם ישראל. ואז השתמש גם ביעקב וגם בישראל. כשזה לא הצליח הוא ניסה עם א-ל, וזה אי אפשר לקלל.
בָּלָק
בָּלָק 25:1
בָּלָק 25:1 — מלבי"ם
עם ישראל תעו עם בנות מדין, לא מואב, כי חשבו שהם מואב. ולכן נצטוו להלחם עם מדין.
בָּלָק
בָּלָק 25:1
בָּלָק 25:1 — ספורנו
בני ישראל התכוון רק לזנות, אבל זה התדרדר גם לעבודה זרה.
בָּלָק
בָּלָק 25:4
בָּלָק 25:4 — ספורנו
כשלא הפגינו על מיתת עובדי עבודה זרה הם עושים תשובה כשלא הפגינו כשחטאו.
בָּלָק
בָּלָק 25:5
בָּלָק 25:5 — משך חכמה
כשאנחנו חוטאים זה בדרך כלל בגלל תאוה, אבל עבודה זרה היא בגלל שכל. בעל פעור היה עבודה זרה מיוחדת שהיא בגלל תאוה.
בָּלָק
בָּלָק 25:6
בָּלָק 25:6 — רבינו בחיי
הפסוק לא מזכיר את שמות זמרי או כזבי בהתחלה ומחכה עד כדי שזה ברור שפנחס לא חשש לשניה ומגיע לו שכר, כי התורה "דרכיה דרכי נועם" ולכן מזכיר את שמם לגבי משהו טוב.
בָּלָק
בָּלָק 27:4
בָּלָק 27:4 — אמת ליעקב
מירושת הבנות לומדים שירושה היא בגלל זכויות הנפטר (לא כמו הצדקוים שלא האמינו בזה).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — בכור שור
לא ראוי שעם ישראל ישנא את פנחס שהרג את זמרי, כי זה השיב את חמת ה'. אבל אפילו אם כן שונאים אותו, זה לא משנה כי ה' נותן לו את בריתו שלום, ואין לו לפחד מהקרובים של זמרי או כוזבי, שהיו מספיק גדולים וחשובים ליפחד מהם, כמו אבהרם שלחם עם ארבעת המלכים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — באר יוסף
רש"י: "פי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן" באר יוסף: אבל הייחוס הוא מצד אביו והעובד עבודה זרה זה מצד אמו? המצווה של קנאים פוגעים בו הוא רק למי שכל כך מפריע לו לראות את החילול של קדושת עם ישראל שקורה מקיום יחסים בין יהודי ואינו יהודי. טבע בני אדם לחשוד שמי שמגיע גם מיהודים וגם מאינם יהודים יהיה במדרגה כזאת, ולכן ה' מעיד עליו ועל הכוונות שלו.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — דרש משה
ה' נותן לנו להתנהג כמוהו כדי לתת לנו שכר. לכן עלינו להאכיל את העניים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — דברי אליהו
האות האמצעי של מחתית הוא צ, עבור צדקה. מסביבו יש חי, ומסביבם יש מת. לכן צדקה מצילה חיים. פנחס השיב את "חמתי" שיש בו אותיות מת באמצע וחי בחוץ.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — אמת ליעקב
התורה מייחסת את פנחס לאהרן כדי להדגיש שהקנאות שלו לא קשורה לרצח.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — רמב"ן
על משה להודיע לעם שפנחס יקבל שכר (השכר לא מספיק, עליהם לדעת את זה).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — רשימות הגרי"ז
גר"ח: חז" אמרו שמגיע לפנחס לקבל את שכרו. ש: לא ראוי שהשכר יהיה דומה למעשה? למה לתת לקנאי ברית שלום? כנראה שהמעשה של קנאות שלו היה מעשה של שלום ולכן השכר היה מידה כנגד מידה. גרי"ז: כל מעשה קנאה הוא מעשה שלום, אבל לפעמים זה קורה דרך חורבן. משל: מישהו נכנס לבית ולוקח מוט ברזל מהבנין. זה מעשה חורבן. אבל לקחת את הברזל ולהכניס אותו לבנין מאה קומות וזה מציל את הבניין מליפול, זה מעשה בניין. פנחס הבחין שזמרי יגרום לחורבן, והציל את כולם מזה. המסר: אותו מעשה לפעמים חיובי ולפעמים שלילי. בהערה: תשובה בגיל צעיר עדיפה, אפילו ששניהם נחשבים תשובה, כי כך הילדים לא ילמדו מהחטאים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:11
פִּינְחָס 25:11 — טעמא דקרא
מדרש: בדין שיטול את שכרו. ש: גמרא ספ"ק דקדושין: מצוות בין אדם למקום אין להם פירות בעוה"ז, מצוות בין אדם לחבירו יש להם פירות בעוה"ז. אבל פנחס עשה מעשה בין אדם למקום! 1) הסטייפלר: כי השיב את חמת ה' עשה מעשה לטובת בני אדם. 2) לא אמורים לקבל שכר על שום מצוה כי אנחנו מצווים. אבל פנחס הכניס את עצמו לסכנה, ועל זה הוא לא מצווה. (ספרי בלק מונה 12 ניסים כדי שיצליח במעשה שלו בלי ליפגע).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:12
פִּינְחָס 25:12 — גרי"ז
יש הבטחה לכהנים שהם ימשיכו לעולם. אבל זה לשבט כולו, לא ליחידים ביניהם או משפחה ביניהם. אבל לפנחס מובטח שמשפחתו תמשיך בכהונה לעולם. (אם הוא אליהו, הרי נתקיים כבר רק איתו). בנוסף, נאבדה המסורה של תורה שבעל פה, ויום אחד יוחזר לנו על ידי פנחס/אליהו. למה זכה לזה? הוא זכר את הדין של קנאים פגעים בו (סנהדרין פב).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:12
פִּינְחָס 25:12 — כתב סופר
מדרש: בדין שיטול את שכרו. רש"י: מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ש: איך זה עוזר לייחס את צד אביו אם הם לועגים על צד אמו? בני אברהם הם רחמנים, וכש"כ בני אהרן רודף שלום. ואכן פנחס היה גם רחמן. אבל עכשיו התנהג באכזריות להרוג 2 בני אדם. הוא הלך נגד טבעו ומזקו עבור ה'. מי שתמיד כועס אולי יצליח לכעוס מתישהו על עבריין, ומגיע לו פחות שבח על זה. לפנחס מגיע שבח כי זה היה נגד טבעו ורק עבור ה'. עוד י"ל שלעולם לא מגיע לנו שכר כי אנחנו כבר מצווים. אבל פנחס הכניס את עצמו לסכנה. עוד, מעשה זה הראה שכל שאר מעשיו היו גם לשם שמיים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:12
פִּינְחָס 25:12 — נצי"ב
טבע של אדם ההורג מושפע על ידי מעשה ההריגה. פנחס הצטרך ברכה מיוחדת כדי שזה לא ישפיע עליו (אותו דבר לגבי אלו שמחריבים עיר הנדחת).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:12
פִּינְחָס 25:12 — ספורנו
שכר פנחס היה חיים ארוכים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:13
פִּינְחָס 25:13 — נצי"ב
הזכות של הגנת העם מעונש וחטא גרם לפנחס להמשיך לעשות כך בטור כהן.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:13
פִּינְחָס 25:13 — שפת אמת
פנחס זכה לכהונה שהיה מוכן להפסיד את הכהונה (שכהן שהורג נפש לא ממשיך ככהן). לכן הכהונה שלו היתה ברמה יותר גבוהה מהכהונה שניתנה כמתנה (תרמ"א).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:13
פִּינְחָס 25:13 — ספורנו
העם לא עצר את פנחס, שזה כפר של עצרו את העריות. שכרו היה כהונה, ועל ידי זה ישיג להם יותר כפרה.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 25:14
פִּינְחָס 25:14 — רבינו בחיי
מה שזמרי עשה הוא יותר חמור כי הוא היה נשיא שבט שמעון, שפעם עמד נגד הזנות של שכם, והוא פורץ גדר.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:1
פִּינְחָס 26:1 — דרש משה
אפילו שמשה "מוסר" כמות קטנה יותר של אנשים מאשר "קבל" אבל הוא מוסר אנשים באיכות גבוהה יותר.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:11
פִּינְחָס 26:11 — כתב סופר
רש"י: הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. מה זה אומר? אבות ה:יח - כל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. למה? כדי שהוא לא יהיה בגן עדן והם בגהינום. לכן אפילו אם עשה תשובה, התשובה שלו לא מתקבלת עד שאלו שהחטיא גם יחזרו בתשובה. לא יהיה בגיהנם כי חזר, ולא יכנס בגן עדן כי תלוי ועומד. לכן הוא ביניהם ומחכה.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:11
פִּינְחָס 26:11 — טעמא דקרא
למה הפסוק שבני קורח לא מתו מופיט כאן? הסטייפלר: כדי שנבין למה דתן ואבירם נענשו כ"כ, אמנם שהיו "מחוייבים" להצטרף לקורח כי היו השכנים שלו. גם בני קורח היו השכנים שלו, ואם הם הצליחו לא להצטרף לקורח, גם דתן ואבירם יכולים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:46
פִּינְחָס 26:46 — רמב"ן
סרח בת אשר היתה כמו בנות צלפחד, רק שהם זכו שההלכה נכתבה בזכותן.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:53
פִּינְחָס 26:53 — טעמא דקרא
למה הפסוק אומר לפי "שמות" ולא לפי "גולגולת" כמו בשאר המקומות? תוספות מנחות לז. - אשמדאי הביא אדם עם ב' ראשים לפני שלמה המלך. האדם טען ב' חלקים בנכסי אביו. שלמה בחן אותו על ידי שפיכת רותחים על ראש אחד, וגם הראש השני צעק מצער. לכן שלמה פסק שהגיע לו רק חלק אחד. בניגוד לפדיון הבן, שהדין הוא לפי גולגולת, ולכן על ילד עם ב' ראשים משלמים 10 (במקום 5). לכן התורה כאן כתבה שמות שנדע לא לחלק ב' חלקים בנחלה לאדם עם ב' ראשים. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:61
פִּינְחָס 26:61 — משך חכמה
בני אדם מענישים מעשה רע בלי לחשוב על ההשפעה על שאר המשפחה. ה' מעניש אדם רק אם לאביו מגיע הפסד בנו, ולכן נדחה מיתת נדב ואביהוא.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:62
פִּינְחָס 26:62 — משך חכמה
שבט לוי היה יותר קטן משאר השבטים כדי שלא ירצו נחלה משלהם ושיהיה יותר קל לאחרים לפרנסם.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:64
פִּינְחָס 26:64 — כתב סופר
רש"י: על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים לפי שהן היו מחבבות את הארץ האנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימ"ה והנשים אומרות "תנה לנו אחוזה". ש: איך יודעים? אולי פשוט רצו קרקע כשראו שמחלקים את הארץ? הארץ היה שלהם כבר מאברהם. האנשים לא האמינו וחשבו שיהיה קשה לכבוש, ולכן רצו לחזור. הנשים האמינו ורצו חלק. הראיה: אם לא האמינו, זה אומר שכובשים ממש, וכנראה יחלק לאלו שבצבא (ולא הנשים).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 26:65
פִּינְחָס 26:65 — רבינו בחיי
ה' הקדים את שמו של כלב כי מסר את נפשו עליו בסיפור המרגלים. משה הקדים את ה' של יהושע כי הוא היה בדרגה יותר גבוהה של חכמה
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:1
פִּינְחָס 27:1 — דרש משה
אם באמת אוהבים את התורה (וארץ ישראל) תרצה חלק לעצמך ולא תשמח אם רק אחרים יקבלו אותו.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:3
פִּינְחָס 27:3 — חפץ חיים
משה שאל את ה' את השאלה של בנות צלפחד כי חשש ל"שוחד" שלהם שהם הזכירו שאביהם לא היה בעצת קרח.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:4
פִּינְחָס 27:4 — אמת ליעקב
מבנות צלפחד לומדים דיני ירושה. אבל מזה למדנו על הנשמה, משהו שכופרים בו הצדוקים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:12
פִּינְחָס 27:12 — באר יוסף
משה מדמה את עם ישראל כעדר של צאן. ה' בהחלט יבחר יורש רוחני למשה רבינו, אבל משה רצה שזה מישהו שגם ידאג לצרכיהם הגשמיים, שזה היה תחום שמשה היה חלש בו, אז הוא לא התייחס לצרכים גשמיים כי הוא היה מאד רחוק מגשמיות.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:15
פִּינְחָס 27:15 — כתב סופר
אהרן זכה שבנו המשיך את דרכו. משה רצה את אותו דבר. הפסוק כותב "גם אתה" שמישהו ימשיך את דרכו. תלמיד לרב הוא כמו בן לאב בעניין הזה.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:16
פִּינְחָס 27:16 — כתב סופר
למה צריכים את המשל של הרועה צאן? משה ידע שה' לא ישאיר את העם בלי מנהיג. אבל חשש שזה יהיה מלאך. בעלי חיים הם אותו דבר, אין מדרגה שונה לצאן, משא"כ לבני אדם, לפי כמה שהוא מזכך את עצמו. משה חשש שמלאך יסתכל עליהם כאותו דבר, כמו שמסתכלים על צאן.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:16
פִּינְחָס 27:16 — כתב סופר
כל מה שרועה צאן עושה עבור הצאן הוא באמת עושה עבור עצמו שיתעשר בגלל צאן משובח יותר. הוא באמת רועה את עצמו. משה אמר שלא כן "ברועה" של בני ישראל.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:16
פִּינְחָס 27:16 — כתב סופר
רש"י: משה אמר שהגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי א"ל הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני כדאי הוא יהושוע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. אבל משה אמר "איש" ולא אמר "בני"? רש"י: נה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. איך זה יקרה אלא אם ראה את משה היטב כל השנים? רק בנו או תלמידו המובהק.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:19
פִּינְחָס 27:19 — רמב"ן
רש"י: למנות את יהושע לפניהם כמוסר. רמב"ן: כדי שיקבלו אותו.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:20
פִּינְחָס 27:20 — כתב סופר
למה ה' "קמץ" ואמר שמשה יתן מהודך ולא כל הודך? קרח כבר אמר שכולם קדושים והעם חשבו שגדולת משה היה בזכות העם ולא בזכות עצמו. אם יהושע יהיה בדיוק כמו משה כולם ימשיכו לחשוב כך. רק אם יהושע קצת פחות טוב יבינו שגדולת משה בזכות עצמו. לכן רק הזקנים התלוננו שמשה כשמש ויהושע כלבנה (ב"ב עה.), שהם עכשיו הבינו כמה גדול משה. הצעירים חשבו שיהושע יגדל בתפקיד ובסוף יהיה כמשה, ורק הזקנים זכרו שמשה בגיל יהושע היה כבר יותר גדול.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:20
פִּינְחָס 27:20 — טעמא דקרא
ב"ב עה. - משה הצטווה ליתן "מהודך" ולא כל הודך. הזקנים שבאותו דור אמרו "פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה כלימה אוי לאותה בושה". לא שחשבו שיהושע יהיה גדול כמשה, אלא שיהיה שמש זוטא, ולא כלבנה. למה רק הזקנים בכו? הצעירים חשבו שאולי משה בגיל 82 (הגיל של יהושע עכשיו) היה גם כירח, וגדל ונהיה כשמש, ואולי אותו דבר יקרה ליהושע. הזקנים זכרו שבגיל 80, כשמשה עמד לפני פרעה, משה כבר היה כשמש.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:22
פִּינְחָס 27:22 — חפץ חיים
משה הזכיר את השכר של מנהיגי כלל ישראל, שמגיע למנהיגים של כל דור, אפילו אם לא היו גדולים וטובים כמו אלו שקדמו להם.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:23
פִּינְחָס 27:23 — כתב סופר
למה ה' צוה למשה לשים רק יד אחד על יהושע? הוא לא רצה שישכחו את משה ואם המחליף הוא שלם ובדיוק כמוהו סופם לשכוח את משה. לכן לטובת משה צוה רק יד אחד. משה מחל על כבודו ושם את שתי הידיים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 27:23
פִּינְחָס 27:23 — טעמא דקרא
רש"י: עשאו ככלי מלא וגדוש. זה דומה לאוהל יעקב על תזריע שהביא בשם הגר"א שנשאל איך צדיק יכל להשפיע מיראתו לשאר דורו. הוא ענה עם משל: כלי גדול שמסביבו הרבה כלים קטנים. אם ממלאים את הכלי הגדול על גדותיו זה ישפך לכל הכלים הקטנים. אבל זה יקרה רק כשהוא מלא. זה דומה לקוהלת רבה שה7 תלמידים החדשים של רבי עקיבא שהחליפו את ה12000 יכלו להשפיע מיד. איך? כבר היו שלימים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:2
פִּינְחָס 28:2 — כתב סופר
רש"י: מה אמור למעלה יפקוד ה' אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי . למה? משה ידע שה' ימנה מנהיג, אבל חשש שהמנהיג יהיה בזכות העם, וכשיחטאו לא יהיה להם. תנחומא יג - לא לנו בירושלים עם חטאים, שתמיד של שחר כיפר על החטאים של הלילה, ותמיד של בין הערביים כיפר על החטאים של היום. ה' אמר למשה לא לדאוג שזכות העם לא תלך לאיבוד.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:2
פִּינְחָס 28:2 — מלבי"ם
התמיד הוא נגד אלו שעובדים את השמש, ולכן הוא נשחט בכיוון ההפוך של השמש. אם משה היה נכנס לארץ ישראל, לא יהיה שם יצר הרע לעבודה זרה. לכן פרשת התמיד מופיעה מיד אחרי מינוי של יהושע כמחליף של משה.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:2
פִּינְחָס 28:2 — נצי"ב
לחם זה קשר חזק, כמו הקשר בין ה' ועם ישראל כשלומדים גמרא או מביאים קורבנות.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:4
פִּינְחָס 28:4 — נצי"ב
במדבר התמיד של שחר היה יותר חשוב. בארץ ישראל היו שווים.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:11
פִּינְחָס 28:11 — ספורנו
בני ישראל דומים לירח. ההצלחה שלהם הוא רק כפי כמה שהם עושים רצון ה' (כמו שלירח אין אור משלו).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:15
פִּינְחָס 28:15 — משך חכמה
כשה' הקטין את הירח זה גרם לאנשים לעבוד את השמש. עם ישראל עוזר לה' כשהם מחריבים עבודה זרה.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 28:26
פִּינְחָס 28:26 — נצי"ב
בשבע שבועות של ספירת העומר מתמקדים על לאהוב את ה' בלבד, כמו כלה בשבעה ימים לפני החופה.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 29:12
פִּינְחָס 29:12 — נצי"ב
השבעים פרים הם כנגד השבעים עמים, שיבאוו להתפלל עבור פרנסה. וזה קשור לקריאת קהלת בסוכות.
פִּינְחָס
פִּינְחָס 29:13
פִּינְחָס 29:13 — בכור שור
בסוכות יש שפע של שמחה, שאספו את כל הפירות ויש את המצוות הנוספות של סוכה ולוב, ויש את קורבנות המוסף, עם כמות פרות שיורדות כל יום (במקביל למי שיש לו אוכל בשפע שהכמות יורד כל יום).
פִּינְחָס
פִּינְחָס 29:31
פִּינְחָס 29:31 — דרש משה
אפילו אם ה' יחליט לתת הרבה גשם זה עדיין יכל ליפול איפה שאין לו צורך או איפה שזה מזיק. לכן עלינו להעריך אפילו ברכה קטנה כמתנה.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:2
מַּטּוֹת 30:2 — בכור שור
למה דיני נדרים מופיעים פה? מיד אחרי שיהושע צוה איך להנהיג את עם ישראל, התורה מלמדת ראשי השבטים איך להנהיג ולשמור את כל נדריהם (כנראה: אנשים חייבים לסמוך על המנהיג שלהם, ובשביל זה הם צריכים לקיים כל שיצא מפיהם).
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:2
מַּטּוֹת 30:2 — אמת ליעקב
בדרך כלל האישיות של הנביא משפיע על הנבואה שלו (כמו שאנחנו יוצרים איסור על ידי נדר). ה"זה" של משה מלמד שהוא מסר את הכל בלי שום שינוי.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:2
מַּטּוֹת 30:2 — נצי"ב
זה טבעי לנדור נדר בשעה של משבר, וטבעי לשכוח מזה מיד אחר כך.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:3
מַּטּוֹת 30:3 — כתב סופר
נדרים ח. - נשבעתי ואקיימה. זה אומר שכמו שהשבעת בקלות (להוציא בדיבור), כן יש לקיים את הנדר באותו קלות, לא בגלל שמוכרח.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:13
מַּטּוֹת 30:13 — טעמא דקרא
רש"י ע"פ נזיר כג. - מכאן שאם התכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה שצריך כפרה. לכאורה על הכוונה כי על האכילה אין איסור. למה לכתוב שאכל טלה? אפילו אם התכוון לאכול חזיר ולא אכל כלום! מי שאוכל איסור נהנה מטעם האיסור (כמו סנה' עה. שלומד מ"מים גבונים ימתקו"). יש משהו בטבע האדם שנהנה מדבר האסור. לכן ב"ק לח. כותב שגדול המצווה ועושה, שיש לו כבר את היצר הרע להמרדה.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:15
מַּטּוֹת 30:15 — ספורנו
השתיקה של מי שיכל למחות הוא כמו הסכמה.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 30:16
מַּטּוֹת 30:16 — רמב"ן
אם בעל לא מפר את הנדר מיד אבל אומר לה שהוא כן הפר, הוא מקבל את החטא כשהיא עוברת על הנדר.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:2
מַּטּוֹת 31:2 — באר יוסף
למה הפסוק תולה את מיתת משה במלחמת מדין? יש כמה פסוקים שמדגישם הצורך של עם ישראל לכבוש את כל כנען ולא להשאיר כמה מהם חיים כי ישפיעו עליהם לעבודה זרה. עם ישראל צריכים את הזהירות יתירה הזאת נגד ההשפעה השלילית של עבודה זרה. רק כשנוקמים את מדין שגרמו להם לחטוא הם יכולים ללמוד את זה ולהיות מוכנים ליכנס לארץ ישראל (ואז משה לא ינהיג אותם).
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:2
מַּטּוֹת 31:2 — נצי"ב
אפילו אחרי תשובה, המקום של החטא עדיין שרוי בסכנה וצריך זהירות יתירה כדי לא לקבל עונש.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:2
מַּטּוֹת 31:2 — רבינו בחיי
ה' אומר למשה לנקום את עם ישראל, אבל משה משנה לומר לנקום את ה', כי הם שונאים אותנו כי אנחנו מאמינים בה' ולא בעבודה זרה, ומי שעומד נגד ישראל באמת עומד נגד ה'.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:3
מַּטּוֹת 31:3 — כתב סופר
רש"י: אף ע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר . איך זה היה עוזר? כשמלך נוקם את עמו, אין ראיה שזה מאהבת העם כי אולי הוא עושה לטובת עצמו. אבל למשה נאמר שימות מיד, ולא ירוויח מזה כלום. לכן זה ברור שהוא עושה רק לטובת העם.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:3
מַּטּוֹת 31:3 — משך חכמה
כשיש צדיק שקרה לו דבר רע זה חילול ה'.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:6
מַּטּוֹת 31:6 — רמב"ן
משה שלח רק צדיקים לנקום את מדין
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:6
מַּטּוֹת 31:6 — רשימות הגרי"ז
רש"י: למה פנס נשלח ולא אלעזר? פנחס התחיל על ידי הריגת כוזבי, תן לו לסיים את העבודה. ש: מה הקשר? אחד קשור לקנאים פוגעים בו ואחד להסרת מכשול! ת: רמב"ם איסורי ביאה יב:י - הורגים את הבועל בגלל קנאים פוגעים בו, אבל הורגים את הנבעלת בגלל הסרת מכשול, כמו שהורגים את הבהמה הנרבעת. לכן גם המלחמה וגם הריגת כוזבי הם בגלל תקלה, ופנחס אכן יכל לסיים את התפקיד.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:7
מַּטּוֹת 31:7 — משך חכמה
לא לסבב אויב מכל ארבעתמ הצדדים. רמב"ן - זה מצווה כדי שיכולים לברוח. רמב"ם - רק עצה טובה שלא יכרחו להילחם.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:8
מַּטּוֹת 31:8 — חפץ חיים
בלעם השתמש בלשון שלו לפגוע בעם ישראל, שהכלי מלחמה שלהם הוא הלשון שמשתמשים כדי להתפלל. לכן נהרג על ידי חרב, שזה הכלי מלחמה של האומות האחרות.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:11
מַּטּוֹת 31:11 — דרש משה
אפילו האנשים שלקחו את השלל הביאו את זה למשה כדי שלקיחת השלל לא ישפיע עליהם.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:14
מַּטּוֹת 31:14 — משך חכמה
משה לא כעס על פנחס, כי פנחס לא יכל לומר להם לא לקחת יפת תואר, כי בטור כהן הוא אסור ביפת תואר בכל מקרה.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:16
מַּטּוֹת 31:16 — כתב סופר
היוצאי צבא ידעו שהנשים גרמו לחטא, אז מה מוסיף משה כשהוא מזכיר להם? ולמה השאירו את הנשים בחיים? ת: פנחס והאחרים חשבו שהנשים זנו לתאותם, וזה רק אבותם שאפשרו כדי שיעבדו עבודה זרה. אבל משה ידע שגם הנשים עשו את הזנות כדי שיעבדו עבודה זרה, ולכן הגיע להם גם עונש מוות.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:21
מַּטּוֹת 31:21 — חפץ חיים
כדי להכשיר כלי הוא חייב להיות נקי מחלודה. כדי ליטהר, חייבים קודם לחזור בתשובה.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:21
מַּטּוֹת 31:21 — דרש משה
מי שחוטא יכל לעשות תשובה וזה כאילו שלא עשה את החטא, כמו כלי שהוכשר.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:23
מַּטּוֹת 31:23 — רמב"ן
לגבי מדין קבלו את המצוה של הגעלת כלים (ולא בסיחון ועוג) כי הוא לא חלק מנחלת ישראל.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:24
מַּטּוֹת 31:24 — דרש משה
צריכים בגדים נקיים כדי ליכנס למקום קדוש, לא רק שאנחנו ניטהר את עצמינו.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:27
מַּטּוֹת 31:27 — ספורנו
כולם קבלו חלק מהשלל, כי המלחמה היתה לנקום משהו שהם עשו נגד כולם (לא רק נגד הלוחמים).
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:30
מַּטּוֹת 31:30 — נצי"ב
אנשים שחיים בשלום (או שרוצים ליצול ממלחמה) כדאי להם לפרנס תלמידי חכמים.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 31:49
מַּטּוֹת 31:49 — רמב"ן
ה' לא הרשה לאפילו אדם אחד למות בקרב, ולכן רוצים להביא קרבן ככופר.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:1
מַּטּוֹת 32:1 — שפת אמת
הטעות של בני גד וראובן היתה שבקשו את הארץ דרך טבע, במקום שיבינו שזה מתנה מה' (תרל"ח, תרל"ט, תרנ"ח).
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:1
מַּטּוֹת 32:1 — טעמא דקרא
בכל הפרק גד מופיע לפני ראובן חוץ מכאן לגבי כמות המקנה. לראובן היה יותר מקנה ובאמת התכוונו למקנה. שבט גד באמת התכוון שיקבר משה רבינו בתוך הנחלה שלהם. אבל מתוך כבוד למשה שעדיין חי, לא רצו להזכיר את מותו. לכן בקשו עבור המקנה. הראיה: בדברים לג:כא כתוב "כי שם חלקת מחקק ספון" ורש"י מסביר: כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה. בגלל שהתכוונו לדבר הטוב הזה, לרוב מופיע השם של גד לפני של ראובן.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:2
מַּטּוֹת 32:2 — רבינו בחיי
כסף ורכוש שלא מגיע מן השמים לא מתקיימים, ולכן בני גד ובני ראובן הפסידו את הכל (ויצאו לגלות ראשונים). נכסים מלשון מכוסה, שהם מגולים לאחד ונלקחים מהשני.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:7
מַּטּוֹת 32:7 — נצי"ב
אנשי ראובן וגד לקחו כסיכון שאנשים יניחו שהם פוחדים או שלא רוצים את ההשגחה של ה'.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:30
מַּטּוֹת 32:30 — נצי"ב
כל שבט היה אמור לקבל נחלה בארץ ישראל ועוד קצת בעבר לים. אם ראובן וגד לא היו מצטרפים לקרב היו מפסידים את החלק שלהם בעבר לים (אבל היו שומרים את הנחלה שלהם בארץ ישראל).
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:31
מַּטּוֹת 32:31 — מלבי"ם
בני שבט ראובן ושבט גד רצו את הנחלה שלהם לפני כן כדי שיהיה להם כוונה לשם שמים כשלוחמים, שזה בלתי אפשרי אם הם מצפים אדמה כשכר.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:33
מַּטּוֹת 32:33 — גרי"ז סטנסיל
משה לא התנה עם שבט מנשה, רק עם שבט גד ושבט ראובן, כי אם לא יקיימו את התנאי, זה יחזור לקדושה הכללית של הארץ, שיחולק על ידי הגורל, בלי תנאיים.
מַּטּוֹת
מַּטּוֹת 32:33
מַּטּוֹת 32:33 — ספורנו
כדי להימנה ממחלוקת, משה קבל את הצעת שבט ראובן ושבט גד לקבל קודם את הנחלה שלהם עכשיו (במקום אחרי הכיבוש).
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:1
מַסְעֵי 33:1 — כתב סופר
העם לא האמינו שה' רצה שיצאו ממצרים וחשבו שמשה עשה את זה מדעת עצמו. לכן הפסוק מחבר בין מוצאיהם למסעיהם, לומר שהכל היה על פי ה', גם היציאה וגם כל עצירה בדרך.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:1
מַסְעֵי 33:1 — מלבי"ם
ה' הביא את עם ישראל דרך ארבעים שנה במדבר, כדי שיתרגלו לאט לאט, כמו שרופא היה עוזר למישהו שעובר ממקום חם למקום קר.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:1
מַסְעֵי 33:1 — רמב"ן
רמב"ן - ה' עשה להם חסד שרק עברו 42 פעמים ב40 שנה. רמב"ם - שלא יאמרו שחיו כי היו ליד ערים, אלא שנסעו ממקום למקום וחיו על המן.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:1
מַסְעֵי 33:1 — שפת אמת
המסעות נכללו בתורה ללמד א) ערך של מקום יכל להיות בגלל שיצאנו משם וריחקנו משם. ב) כל צעד ממצרים היה צעד מגשמיות וצעד אל ה'. ג) אחרי כל קרב יש עוד קרב, כי עלינו תמיד להלחם ולגדול (תרל"ב, תרל"ג, תרמ"ד, תרמ"ו, תרס"ב).
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:1
מַסְעֵי 33:1 — ספורנו
ה' מספר על כל מסע כדי לתת את הזכות להיות ראוי לנחול את ארץ ישראל.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:5
מַסְעֵי 33:5 — מלבי"ם
רש"י: להודיע חסדיו של מקום שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה. רמב"ם - להראות שהיינו ממש במדבר ולא ליד עיר, שיבינו שהצטרכנו את ה' כדי לשרוד.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:53
מַסְעֵי 33:53 — נצי"ב
עם ישראל לא יצטרך לעשות שינוי בכל שדה כדי לקנות כי ה' נתן להם כמתנה.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:53
מַסְעֵי 33:53 — רמב"ן
זה המקור שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל ולחיות שם.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 33:55
מַסְעֵי 33:55 — נצי"ב
כל שיש למקום יותר קדושה יש יותר סיכוי שם לעבודה זרה וחטאים.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 34:12
מַסְעֵי 34:12 — אמת ליעקב
כשכתוב "ים המלח" זה כל ים מסוג הזה, לא ים מסויים עם שם זה.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 34:19
מַסְעֵי 34:19 — טעמא דקרא
זוהר: המרגלים חטאו והשמיצו את ארץ ישראל כי ידעו כשיגיעו לארץ ישראל כבר לא יהיו נשיאים. אבל עכשיו רואים שכלב כן נהיה הנשיא בארץ ישראל. הוא זכה לכך כי לא הצטרף אליהם ולא חס על כבודו שלה יהיה נשיא. זה מוכיח שמי שלא מקשיב למצוות ה' לא ירוחי, שאם הקשובו היו מרוויחים שילך להם הנסיון.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:11
מַסְעֵי 35:11 — רבינו בחיי
הרוצח בשגגה נענש בגלות ולא מיתה כי הלב והגוף לא פעלו ביחד ברציחה. כל שכן שלמצוות שלנו חייבים לקיימם עם הלב.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:13
מַסְעֵי 35:13 — באר יוסף
רש"י: שאע"פ שהבדיל משה בחייו ג' ערים בעבר הירדן לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושוע בארץ כנען. באר יוסף: אם כן, מה קרה לאלו שהרגו בשוגג בשנים האלו? מכות יא. - האמא של הכהן הגדול הביא אוכל לרוצח בשגגה כדי שלא יתפלל על מיתת כהן הגדול. אם כן התפללו זה היה עובד? כי הכהן הגדול לא התפלל מספיק חזק שזה לא יקרה בחייו. אלעזר הכהן כן התפלל על זה נכון, ולכן זה לא קרה בימיו.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:14
מַסְעֵי 35:14 — רמב"ן
גם רוצח בכוונה גרם לאחרים לחשוב שזה היה בשוגג, ולכן הצריכו 3 ערי מקלט.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:25
מַסְעֵי 35:25 — בכור שור
הזמן השהות של רוצח בשגגה בגלות הוא כנגד השנים שקיצר את החיים של הנרצח. לכן אנחנו מודדים את זה על ידי הכהן הגדול, איש ממש חשוב כי הוא עובד את ה' (ולכן הוא מסמל את ההפסד של הפוטנציאל האבוד שנגרם על ידי הרציחה).
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:25
מַסְעֵי 35:25 — באר יוסף
מכות יא: - אם הכהן הגדול נפטר לפני גמר הדין, הרוצח בשגגה יוצא רק במיתת כהן גדול אחר. הכהן הגדול היה לו להתפלל שיצא זכאי. באר יוסף: היה לו להתפלל על פסק דין שגוי? היה לו להתפלל שכל השופטים יסכימו לחייב אותו, שיצא חינם.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:25
מַסְעֵי 35:25 — ספורנו
אורך הגלות של כל אחד שונה כפי כמה שגג האדם.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:25
מַסְעֵי 35:25 — טעמא דקרא
רש"י: שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול ד"א לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. כנראה יש סתירה בין ב' התשובות כי אחד לכבודו ואחד עונש? 1) ב' הטעמים צודקים והמצוה באמת לכבודו כי זה לא לכבודו שמסתובב רוצח חופשי, אבל זה קצת עונש כי יש א' שתמיד מתפלל שימות. ב) הכל הוא עונש, אבל היה יכל להיות יותר גרוע: שמותר לו להסתובב חופשי אבל מותר לגואל הדם להרוג אותו עד שימות הכהן הגדול, ולכן לכל מקום שיבסתובב הרוצח יאמרו האנשים "הנה האיש שהכהן הגדול לא התפלל עבורו" וזה לא לכבודו. לכן זה באמת לכבודו שהאיש ישאר בעיר המקלט.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:26
מַסְעֵי 35:26 — אמת ליעקב
לרוצח שבשגגה אין איסור לצאת מהעיר מקלט, רק שאם יצא והגואל הדם הורג אותו, אין לו דמים.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:33
מַסְעֵי 35:33 — חפץ חיים
לא להחניף או שהארץ תקיא אתכם. זה כולל להסכים עם מי שמשמיץ מישהו אחר.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:33
מַסְעֵי 35:33 — דרש משה
איסור רציחה היא לגמרי. לא כן החוקים של מדינות היום, שאולי מתירים לעזור למישהו "להתאבד".
מַסְעֵי
מַסְעֵי 35:34
מַסְעֵי 35:34 — נצי"ב
אפילו רציחה עם רשות מטמא את הארץ וגורם לגלות.
מַסְעֵי
מַסְעֵי 36:6
מַסְעֵי 36:6 — דרש משה
להקשיב לעצה הוא אפילו יותר קשה מלהקשיב למצוה (שיודעים גדול המצווה ועושה וכו').
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:1
דְּבָרִים 1:1 — בכור שור
רש"י הרישמה בפסוק היא מקומות שהם חטאו. בכור שור (רמב"ן ואב"ע): אלו מקומות שהם קבלו מצוות (נפק"מ לפתיחה לנאום הגדול של משה רבינו).
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:1
דְּבָרִים 1:1 — כתב סופר
רש"י: מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. ש: מה הבעיה להוכיח אותם כמה פעמים? ואם זה לא יעזור, למה זה יעזור יותר סמוך למיתה? ת: אנשים בנחת לא חושבים שיארע להם דבר רע. אנשים במשבר יותר פתוחים לשמוע תוכחה ולשנות את דרכם. אז כשמיתתו של יעקב מתקרבת ידע שזה הזמן להוכיח אותם.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:1
דְּבָרִים 1:1 — נצי"ב
ספר דברים הוא "משנה תורה" - או להדגיש/לחדד דברים, או שיש בו הרבה משפטים שניתן לפרשם בדרכים כפולים.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:1
דְּבָרִים 1:1 — רמב"ן
משה מסביר את רוב המצוות שעם ישראל יצטרכו בארץ ישראל.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:1
דְּבָרִים 1:1 — ספורנו
כל מקום שמוזכר הוא מקום שלא היו צריכים ישראל להיות שם חוץ מהצורך שיצטרכו דרך שיקח להם 40 שנה.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:3
דְּבָרִים 1:3 — גרי"ז סטנסיל
האם הפסוק כפול? א) כל נביא חייב לשתף את הנבואה שלו. ב) רש"י שמות כא - משה חייב ללמד אותם את התורה עד שידוע אותו ויבינו את הסיבות לכל דבר.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:3
דְּבָרִים 1:3 — נצי"ב
בהתחלה משה נתן רק הלכות. אחר כך הוא לימד אותם את כללי הלימוד כדי שילמדו ויפסקו בעצמם.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:5
דְּבָרִים 1:5 — כתב סופר
רש"י: בשבעים לשון פירשה להם. ש: למה בכניסה לארץ ישראל? ת: לכופרים שלא יאמרו שהתורה ניתנה רק לדור המדבר או רק לארץ ישראל, אבל אין צורך לקיים מצוות במקום אחר. לכן במיוחד בכניסה לארץ תרגם לכל לשון להראות שהוא שייך בכל מקום.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:8
דְּבָרִים 1:8 — נצי"ב
עם ישראל לא יצטרך לעשות שינוי בכל שדה כדי לקנות כי ה' נתן להם כמתנה.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:9
דְּבָרִים 1:9 — דרש משה
חשוב שיהיו גם שופטים ברמות נמוכות. אם השופט היחיד הוא משה רבינו יתייאשו האנשים.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:9
דְּבָרִים 1:9 — מלבי"ם
משה מנה את רוב השופטים רק עכשיו, כי רק שיהיה להם אדמה משלהם יתחילו רוב הריבים.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:9
דְּבָרִים 1:9 — נצי"ב
משה לא הצליח להנהיג את עם ישראל לבד כי לכל אחד יש דעה משלו בכל נושא (וזה גרם לחטא המרגלים).
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:12
דְּבָרִים 1:12 — דרש משה
ה"איכה" של משה גרם למינוי שופטים לא ראויים. זה היה המדרון החלקלק ל"איכה" של ירמיהו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:12
דְּבָרִים 1:12 — כתב סופר
מדרש רבה: משה אמר "איכה" בעושר, ישעיהו בבזיון, וירמיהו בחורבן. ישעיהו שאל איך זה קרה. משה רצה למנות שופטים והאנשים שמחיו כי יכלו לתת שוחד לשופטים (ולא יכלו לתת שוחד למשה). לכן ה"איכה" שלמה גרם לאיכה של של ישעיהו. כשאין משפט בארץ, המשפט של השמים מגיע, שגרם לאיכה של ירמיהו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:12
דְּבָרִים 1:12 — שפת אמת
משה התלונן לדור הזה שלא תיקנו את החטא של הדור הקודם. כן לכל דור לעשות את חלקו לתקן את חטאיו. דור שלא יעשה כן שווה לדור שעליו נאמר שהם כאילו החריבו את המקדש. (תרל"ד, תרנ"ו)
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:12
דְּבָרִים 1:12 — ספורנו
למרות שהובטחו ארץ כל כך טובה בעתיד, בני ישראל ריבו כל כך הרבה שהצטרכו שופט עבור כל עשר אנשים.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:13
דְּבָרִים 1:13 — אמת ליעקב
קבוצה של אנשים היא יותר מסך הכל כמות האנשים בתוכו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:13
דְּבָרִים 1:13 — כתב סופר
בא:יג משה אמר להם למנות שופטים כי רצה שיבחרו אנשים שהם הכירו כצדיקים. כשהבין שהם ירצו לבחור מושחתים שיכלו לתת להם שוחד, בא:טז החליט לבחור אותם בעצמו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:14
דְּבָרִים 1:14 — דרש משה
יותר טוב ללמוד ממישהו שעובד קשה להכין מאשר ללמוד מחכם שסומך על הזכרון או הגאונות כדי ללמד. בנוסף, עלינו להשתדל להיות ברמה של התלמידים של הגדולים של דורות קודמים, ולא לשכנע את עצמינו שמספיק להבין את הרבנים שלנו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:17
דְּבָרִים 1:17 — אמת ליעקב
בגלל קידוש ה' שכרוך בו, אפילו במקרה של פיקוח נפש חייב דיין לשבת לדון.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:17
דְּבָרִים 1:17 — רבינו בחיי
רש"י: משפט הוא לה', שאם השופט טועה, ה' ידאג להחזיר את הכסף לאדם הנכון. רש"י: משה נענש על שאמר להביא אליו את כל המקרים הקשים. למה? רבינו בחיי: אחרי שאמר שהמשפט לה', כשאומר להביא לו את המקרים הקשים הוא משווה את עצמו לה'.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:17
דְּבָרִים 1:17 — רמב"ן
הטעם של כל החוקים של השופטים ודינים הוא שה' הוא השופט היחיד האמיתי.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:22
דְּבָרִים 1:22 — אמת ליעקב
העובדה שהקטנים דחפו את הגדולים הוא סימן שהתלונה שלהם לא חיפשה פתרון, רק שזה היה חוסר ביטחון.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:22
דְּבָרִים 1:22 — ספורנו
עם ישראל רצו לבחור את המרגלים. משה בחר יותר טובים שלפחות דברו את האמת, לאפשר תשובה אחר כך.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:25
דְּבָרִים 1:25 — רמב"ן
חטא המרגלים היה שלא האמינו שה' יעזור להם להילחם (כן האמינו שהארץ טובה).
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:25
דְּבָרִים 1:25 — טעמא דקרא
רש"י: מי הם שאמרו טובתה יהושוע וכלב. ש: אבל 10 אחרים אמרו לא טוב? למה להאשים את כולם שהקשיבו לרוב? אם זה כי היה להם להאמין ל2 או להבטחה של ה' אז זה חסר פה מהתכוחה של משה? ת: המרגלים היו נוגעים בדבר (זהר: ידעו שבארץ ישראל ירדו מהדרגה הנכבדת שלהם). יהושע וכלב לא היו נוגעים בדבר. אז היה לעם לשים לב לזה ולהקשיב להם.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:27
דְּבָרִים 1:27 — נצי"ב
לא חשבו שה' שנא אותם ורצה להחריבם, אבל ידעו שההבטחות של ה' (ומתן תורה) היתה עבור דור הבא, ולא במיוחד בשבילם.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:27
דְּבָרִים 1:27 — ספורנו
בני ישראל חשדו שה' הביא אותם לגבול ארץ ישראל כדי להרוג אותם עם פחות חילול ה' מאשר במצרים.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:31
דְּבָרִים 1:31 — נצי"ב
משה הוכיח אותם שחשבו שכל יציאת מצרים ומתן תורה היה עבור דור הבא. הביא ראיה מהדרך שה' סיפק להם כל צרכם.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:33
דְּבָרִים 1:33 — נצי"ב
על כל דור להבין שה' אוהב אותם וצופה עליהם, גם כשהם בגלות או בשעת צרה.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:37
דְּבָרִים 1:37 — כתב סופר
איך משה יכל לומר שהוא נענש בגללם? לפי שיטת הכתב סופר בפרשת חוקת, חטא משה היה שדבר בצורה שאפשר להתפרש לא נכון (נגד "חכמים הזהרו בדבריכם"). מי שמדבר עם אנשים צדיקים לא צריך לדייק כל כך. אבל מי שמדבר עם חסרי אמונה חייב לדייק מאד. אחרי מעשה המרגלים היה למשה לשים לב שהם אינם מאמינים ועליו לדייק מאד. ולכן הוא נענש בגלל האי-אמונה שלהם.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:44
דְּבָרִים 1:44 — גרי"ז סטנסיל
בפסוק כתוב שהאמורי תקפו אותנו כדבורים. רש"י: מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים. גרי"ז: משל: אם ראובן מכה את שמעון ושמעון לא מגיב, לא יודעים עד כמה ראובן שונא את שמעון. אבל אם שמעון מכה את ראובן חזק בחזרה וראובן ממשיך להכות את שמעון למרות שיודע ששמעון יגיב בחוזק, אז כולם מבינים שראובן באמת שונא את שמעון. כמו כן האמורי ידעו שימותו, כמו הדבורה שעוקצת, וידעו שלא יעצרו את עם ישראל. אבל שנאו אותנו כל כך הרבה שתקפו אותנו בכל מקרה. הגר"א: זה גם פשט בהלל: כל גיום סבבוני - נותנים עלינו מצור. סבוני גם סבבוני - עוד מצור אם נצליח לעבור את הראשון. סבוני כדבורים - תוקפים כדבורים כדי לפגוע בנו, אפילו אם יודעים שלא ינצחו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:44
דְּבָרִים 1:44 — רשימות הגרי"ז
בפסוק כתוב שהאמורי תקפו אותנו כדבורים. רש"י כמו שהדבורה מתה אחרי העוקץ, כך האמורי ידוע שימותו ועדיין תקפו אותנו. גרי"ז: אם ראובן מכה את שמעון ושמעון לא מגיב, לא יודעים כמה ראובן שונא את שמעון. אבל אם שמעון מכה את ראובן בחזרה ממש חזק, וראובן ממשיך להכות את שמעון, אז יודעים שראובן ממש שונא אותו. כמו כן האמורי ידעו שימותו, כמו דבורה אחרי עוקץ, ולא יצליחו לעצור את כלל ישראל, אבל שנאו אותו כל כך שתקפו אותנו בכל מקרה. הגר"א אמר שזה הפשט של הפסוק בהלל: "כל גוים סבבוני" - הם מסובבים אותנו, "סבוני גם סבבוני" - עוד מצור אם נעבור את הראשון, "סבוני כדבורים" - תוקפים אותנו לפגוע בנו אפילו אם יודעים שלא ינצחו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 1:44
דְּבָרִים 1:44 — רשימות הגרי"ז
בדברים א:כו כתוב שמרדנו וזדנו נגד ה'. בכל מקרה, ה' הרג את האמורי דרך נס אחרי שתקפו אותנו. עלינו ללמוד שמזה שיש נסים זה לא סימן שה' מרוצה מההתנהגות שלנו.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 2:3
דְּבָרִים 2:3 — חפץ חיים
מי שרואה שעשיו מגיע, לא לעמוד בדרכו, אלא להתחבא ולהתפלל.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 2:3
דְּבָרִים 2:3 — רבינו בחיי
לעם ישראל נאמר לא לריב עם בני עשיו (אלא ללכת מסביב) כי לעשיו היה זכות כיבוד אב, וה' רצה שיקבל את השכר שלו בעולם הזה.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 2:4
דְּבָרִים 2:4 — באר יוסף
בגלל שבני עשיו פוחדים ממך, חייבים להזהר יותר מהם, כי אלו שפוחדים מוכנים לעשות כל דבר רק כדי לשרוד.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 2:7
דְּבָרִים 2:7 — בכור שור
כשאדם מארח את חבירו, כל יום נתמעטים לו הרכיבים. לכן טבעי שביום הראשון יתן יותר ופחות בימים האחרונים. כשה' פרנס אותם במדבר, תמיד היה מספיק ומלא, מיום א' עד סוף ארבעים שנה.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 3:12
דְּבָרִים 3:12 — נצי"ב
חטא המרגלים גרם לעם ישראל ליכנס לארץ ישראל מהמזרח, שזה גרם לשבט ראובן ושבט גד שירצו להישאר בעבר הירדן, וזה גרם לגלות.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 3:16
דְּבָרִים 3:16 — נצי"ב
משה בכוונה שם חלק משבט מנשה בעבר הירדן כדי להשפיע על שבט ראובן ושבט גד.
דְּבָרִים
דְּבָרִים 3:22
דְּבָרִים 3:22 — משך חכמה
בהפטרה: כשכולם ביחד יש לנו ריח ניחוח לה'.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:23
וָאֶתְחַנַּן 3:23 — גרי"ז סטנסיל
רש"י: לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר (אחרי שמשה כבש את סיחון ועוג עלה בדעתו שמא הנדר שלא יכנס לא"י הותר), ולכן התפלל ליכנס. ש: למה לא להתפלל לפני כן? למה לא להתפלל עבור אהרן? אם הנדר הותר למה עליו להתפלל? ת: כדוגמה עיין בחטא המרגלים: קודם היה גזר דין שימותו כולם מיד. משה התפלל ובמקום לא יזכו לעלות לארץ וימותו במדבר. הפסיק להתפלל כי הפעם היה עם שמואה (ר"ה יח. - דין עם שבועה אי אפשר להפר). כמו כן, היה שבועה גם על העונש של משה ואהרן, ולכן לא התפלל. רק כשחשב שהותר הוא ניסה להתפלל.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:23
וָאֶתְחַנַּן 3:23 — שפת אמת
צדיק יכל לבקש שכר על מעשיו, אבל עדיף במקום שיבקש מתנת חינם מה' (תרל"ט).
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:24
וָאֶתְחַנַּן 3:24 — ספורנו
משה לא רצה רק לראות את ארץ ישראל, אלא להשפיע שם עם ברכה שנשאר שם לעולם ולא נצא לגלות.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:25
וָאֶתְחַנַּן 3:25 — דרש משה
משה רצה אפילו להיות ציפור (בלי מצוות) כדי ליכנס לארץ ישראל, שיש ערך אפילו להיות במקום קדוש.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:25
וָאֶתְחַנַּן 3:25 — רבינו בחיי
הטענה של משה כדי ליכנס לארץ ישראל הוא שהמרגלים השמיצו את ארץ ישראל אחרי שראו אותו, והוא הגן על ארץ ישראל בלי שראה אותו, והוא רוצה לראותו כדי לראות מי צדק.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:26
וָאֶתְחַנַּן 3:26 — דברי אליהו
זוהר: משה ידע שאמירת המילה "נא" פעמיים גורמת לכך שתפילתו נענית באופן אוטומטי, כפי שהיה כאשר התפלל על רפואתה של מרים. לכן הקב"ה עצר אותו באמצע המשפט, כדי שלא ימשיך להתפלל להיכנס לארץ ישראל.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:27
וָאֶתְחַנַּן 3:27 — רבינו בחיי
אפילו עצמות משה לא יכנסו לארץ ישראל כדי לכבד את כל אלו שמתו במדבר, וכל אלו שמתו בגליות למשך כל הדורות, כדי שכולם יחזרו לארץ ישראל בתחיית המתים ביחד עם משה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 3:29
וָאֶתְחַנַּן 3:29 — כתב סופר
רש"י: אף ע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. משל: מלך נותן פרס לשר צבא שהיה מאד אמיץ. אין צורך כי זה התפקיד שלו. אבל זה לא חינם כי עשה משהו (התפקיד שלו). אם ישב בביתו ועשה כלום ועדיים קבל פרס זה חינם. כמו כן, הצדיקים בעיניהם עשו כלום ומבקשים רק מתנת חינם. אבל באמת כן עשו מעשים טובים.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:1
וָאֶתְחַנַּן 4:1 — מלבי"ם
משה מזרז את כולם במצוות לפני הכניסה לארץ ישראל, אפילו על המצוות שאינם תלויות בארץ, שאפילו אם המצוות אינם תלויות בארץ, הארץ תלוי במצוות.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:1
וָאֶתְחַנַּן 4:1 — נצי"ב
לחיות הוא לחיות כפי הפוטנציאל שלנו, ואנחנו מרגישים חיים כשזה מה שאנחנו עושים (על ידי עשיית רצון ה').
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:2
וָאֶתְחַנַּן 4:2 — באר יוסף
רשב"א: בל תוסיך הוא על היחיד, ולא על החכמים. גר"א: לא תוסיפו בואתחנן הוא לא להוסיף מצוה תרי"ד, לא תוסיף בראה הוא לעדכן מצוה. באר יוסף: ביחד מבינים למה הראשון ברבים והשני ביחיד. זה גם מסביר למה יש ימים שונים מתי מקיימים פורים במקומות שונים - כדי שכולם יכירו שאין לזה בעיה של בל תוסיף. זה גם מסביר למה יש לחנוכה רמות שונות של הידור, ואנשים מדליקים כמות שונה של נרות.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:2
וָאֶתְחַנַּן 4:2 — דרש משה
רק דרך הלימוד אפשר לעשות את הדבר הנכון. כשאנחנו רק עושים מה שאחרים עושים, זה יגרום לנו לעשות את הדבר הלא נכון.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:2
וָאֶתְחַנַּן 4:2 — דברי אליהו
מה הקשר בין האיסור להוסיף על התורה לבין האיסור לעבוד את בעל פעור? ייתכן שמישהו היה חושב שראוי ללכת ולבזות את העבודה הזרה על ידי עשיית צרכים עליה, אך למעשה זו הייתה דרך העבודה שלה. לכן התורה אומרת שאפילו דבר כזה אין לעשות, גם אם אתה חושב שאתה עושה מעשה טוב, משום שזה אינו מה שהתורה ציוותה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:2
וָאֶתְחַנַּן 4:2 — אמת ליעקב
מהקשר בין בעל פעור ובל תוסיף לומדים שאפילו לבזות עבודה זרה הוא אסור אם זה הדרך שבו עובדים את העבודה זרה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:2
וָאֶתְחַנַּן 4:2 — רמב"ן
ליטול 5 מינים או ה' כנפות של ציצית הוא בל תוסיף. גדר הוא לא חלק ממצוה ויודעים שהוא רק גדר, לכן הוא תקין.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:3
וָאֶתְחַנַּן 4:3 — רמב"ן
משה מתחיל בעבודה זרה כי הוא השורש של הרבה מצוות.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:5
וָאֶתְחַנַּן 4:5 — כתב סופר
משה הוכיח לעם ישראל שהתורה מאת ה' כי נתן להם חוקים וכללים ששייכים לחיים בארץ ישראל, מקום שהוא לא היה בו אי-פעם.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:6
וָאֶתְחַנַּן 4:6 — רבינו בחיי
אפילו שהעמים לועגים עלינו בגלל החוקים, כשהם רואים את החכמה וישרות של המצוות השכליות והמשפטים, הם מבינים שיש איזשהו עומק לחוקים, ואז מכבדים אותנו גם עבור החוקים.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:7
וָאֶתְחַנַּן 4:7 — גרי"ז
כל עם יכל להתפלל (יש ראיות מיונה, מלכים וישעיהו). אבל "בכל קוראנו אליו" הוא רק לעם ישראל. ר"ה יז. - ה' התעטף בטלית ולימד את משה את הי"ג מידות, ואומר לנו להתפלל כסדר הזה ולא יחזור ריקם. זה דווקא בטלית כי ההבטחה היא רק לציבור.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:7
וָאֶתְחַנַּן 4:7 — מלבי"ם
כשהאומות רואים שאנחנו מקיימים את החוקים ורואים את הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה, יבינו שיש הרבה חכמה מוסתרת בחוקים.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:7
וָאֶתְחַנַּן 4:7 — רשימות הגרי"ז
כל אומה יכולה להתפלל. אבל "בכל קוראנו אליו" הוא מיוחד לציבור של יהודים. כמו כן, ההבטחה שאמירת י"ג מידות לא תחזור ריקם היא רק לציבור.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:7
וָאֶתְחַנַּן 4:7 — ספורנו
שיאכפת לנו שנראה חכמים בעיני העמים, שאם נראה לא חכמים זה יהיה חילול ה'.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:8
וָאֶתְחַנַּן 4:8 — ספורנו
אינם יהודים מכבדים את המשפטים שלנו כי הם משפטים בלי נגיעה בדבר, לא לטובת השופט או שוטר, ולעזור גם לטוען וגם לנטען.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:9
וָאֶתְחַנַּן 4:9 — חפץ חיים
התורה והמצוות הם מקור החיים שלנו, הדם שלנו, ולכן אין לבטל זמן.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:9
וָאֶתְחַנַּן 4:9 — אמת ליעקב
אנחנו לומדים עד יום המיתה כי לא לומדים רק כדי לדעת מה לעשות (יש 2 מצוות: לדעת מה לעשות וללמוד כל יום).
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:9
וָאֶתְחַנַּן 4:9 — רמב"ן
בנוסף לזכור את תוכן הר סיני, יש לאו לשכוח את הניסים ומראות שחווינו שם.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:9
וָאֶתְחַנַּן 4:9 — רשימות הגרי"ז
אין לשכות את התורה. רמב"ם תלמוד תורה א:י - ברגע שמפסיקים ללמוד הוא שוכח, וזה נלמד מהפסוק הזה. ש: כנראה לא נכון? וגם, למה פסוק הזה יותר טוב מ"והגית"? ת: יש חיוב נפרד מבחינת ידיעת התורה, עד ש"כתבם על לוח לבך" (משלי ג:ג), וזה אכן שוכחים מיד כשמפסיקים ללמוד.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:10
וָאֶתְחַנַּן 4:10 — מלבי"ם
ה' נתן נבואה לשישים ריבוא, אפילו אלו שלא היו ראויים, כדי שכולים יאמינו בנבואה וכדי שלא יכל נביא לבוא ולבטל את התורה בלי עוד מפגש דומה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:11
וָאֶתְחַנַּן 4:11 — בכור שור
הדברות צריכות להיות באבן כדי שלא יבלו וישכחו. זה המקור לאדם ששוכח תורה (בכוונה) שחייב מיתה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:14
וָאֶתְחַנַּן 4:14 — נצי"ב
אפילו הלוחות הראשונות היה אפשר בשביל המלומדים להוסיף לתורה עם חידושים במידה מצומצת.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:15
וָאֶתְחַנַּן 4:15 — חפץ חיים
המצווה להיות בריא מופיע גם כמצווה רוחנית, כי חלק ממנו הוא להבין שהגוף והחיים שלנו שייכים לה'.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:15
וָאֶתְחַנַּן 4:15 — משך חכמה
על משה למות כדי שהדור של הנכנסים לארץ ישראל לא יחשבו אותו כא-לוהים.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:15
וָאֶתְחַנַּן 4:15 — רמב"ן
לא כמו העמים, לעם ישראל אין כוכבים/מזל שולטים עליהם, ולכן אין סיבה להתפלל אליהם.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:19
וָאֶתְחַנַּן 4:19 — משך חכמה
אין צורך לעבוד את השמש או הירח (או את משה רבינו) כי הם רק כלי ביד הצייר.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:28
וָאֶתְחַנַּן 4:28 — רבינו בחיי
החושים הם חלק מהחכמה של הבריאה, ודרכם מקבלים שכר ועונש. לה' יש 3 חושים רוחניים (ראיה, שמיעה, ריחה) ולא החושים של הגוף (טעימה ונגיעה). אנחנו לועגים על עבודה זרה שאין להם שום חושים, ולכן אין סיבה לפנות אליהם לעזרה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:41
וָאֶתְחַנַּן 4:41 — חפץ חיים
משה הבדיל 3 ערים שלא יפעלו עדיין. זה מלמד אותנו לעבוד על מידה אפילו אם ניכשל בו רוב הזמן.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:41
וָאֶתְחַנַּן 4:41 — דרש משה
משה רצה לבחור כבר את ערי המקלט לאפשר לאחרים לקיים מצוות, אפילו שלא יפעלו עד אחרי מותו, כדי ללמד אותנו מסר לגבי אהבת התורה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:41
וָאֶתְחַנַּן 4:41 — כתב סופר
ילקוט תתכט - "אז" הוא תמיד לשון שירה. לכן כשה' אמר למשה לבחור את ערי המקלט הוא שר שירה, כי זה מה שקרה כשברח מהמצרי. כיצד? כשברח תמיד הסתפק אם התנהג נכון, כי אולי היה אמור לבטוח בה' שיגן עליו ולהשאר שם. המצווה מלמדת להקטין את הנס כמה שאפשר, ולעשות דרך הטבע (לברוח). לכן משה הבחין שזה היה נכון שברח, ולכן שר שירה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:41
וָאֶתְחַנַּן 4:41 — נצי"ב
משה לימד איך ללמוד בעיון ולמעשה, ולכן הוא הבדיל ערים עכשיו כדי שזה יעשה נכון מראש ולא מהר מדי כי זה נעשה בשעת הצורך.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 4:41
וָאֶתְחַנַּן 4:41 — טעמא דקרא
למה משה בחר בערי מקלט אחרי שנתן את התוכחה ולפני שמסר להם הלכות? מו"ק ט: - כל מצוה שלא יכל להיעשות בידי אחרים דוחה תלמוד תורה. לבחור ערי מקלט עכשיו יכל להיעשות רק ע"י משה כדי למנוע מחלוקת. לכן זה קדם ללימוד תורה. אבל לתת תוכחה גם מתוה, וכל עוד שעסק במצות תוכחה היה פטור ממצוות בחירת ערי מקלט.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:2
וָאֶתְחַנַּן 5:2 — מלבי"ם
ה' כרת ברית עם כל הדורות, כמו שמישהו עושה גלגל ריחיים בשביל כל המים שעתיד לעבור דרכו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:12
וָאֶתְחַנַּן 5:12 — אמת ליעקב
הסתירות בין הלוחות הם קרי וכתיב (שמור היה הכתיב וזכור היה קרי, כמו שנאמר בתפילה "ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת")
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:12
וָאֶתְחַנַּן 5:12 — כתב סופר
מכילתא - עליך להתנהג כאילו שכל המלאכה שלך נעשית. ויקרא רבה: עונג שבת הוא שבת בראשית. כיצד? כל המלאכה של ה' נגמרה. לכן בכל שבת עלינו להאמין שכל המלאכה שלנו נעשית, כמו בשבת בראשית, ואז יהיה לנו עונג שבת.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:12
וָאֶתְחַנַּן 5:12 — משך חכמה
לכל שבות יש עיקר בתורה. לשמור את השבת הוא גם עדות הבריאה וגם בחירת יום מיוחד כדי לגדול בתורה ולחזק את הקשר שלנו עם הקב"ה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:14
וָאֶתְחַנַּן 5:14 — כתב סופר
הדברות הראשונות מזכירות את בראשית והשניות את מצרים. בחטא העגל טענו שה' אכן ברא את העולם אבל הפסיק להשגיח בו ולשלוט בו. במצרים ה' הוכיח לכולם שהוא ממשיך לשלוט על הכל. לכן עכשיו זה מזכיר את מצרים, כי זה סותר את הטענה שלהם בעגל.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:14
וָאֶתְחַנַּן 5:14 — משך חכמה
כל בריאה קיימת לתפקיד שלה ושמח בחלקה. גם החמור נח בשבת.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:15
וָאֶתְחַנַּן 5:15 — כתב סופר
רש"י: אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה. ש: מה זה משנה איפה נצטוו? ת: מפי סברא יש לכבד הורים כי האכילו אתכם, גדלו אתכם, וכו'. אבל זה באמת לכבד את עצמך. המצווה הוא לכבד אותם אפילו לא עשו את כל זה. במרה נצטווינו לכבד הורים, בזמן שאכלנו את המן והבגדים שלנו גדלו איתנו, וההורים לא ספקו לנו כלום. לכן אז עשינו את זה רק "כאשר ציוך" כמו שכתוב בפסוק.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:15
וָאֶתְחַנַּן 5:15 — משך חכמה
רק יהודי יכל להעיד על בריאת העולם דרך שמירת שבת, כי רק הוא יצא ממצרים וקרה לו כל הניסים האלו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:19
וָאֶתְחַנַּן 5:19 — נצי"ב
בלוחות השניות היה כתוב "טוב" ו"שמור".
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:24
וָאֶתְחַנַּן 5:24 — רמב"ן
עם ישראל מסכים להקשיב לנביאים במקום לעבור שוב את החוויה של לשמוע דיבור ישר מה' שוב.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:25
וָאֶתְחַנַּן 5:25 — משך חכמה
בקטורת יש בשמים שאין להם ריח טוב. חלק מהתפקיד שלנו הוא לתגבר על התכונות הלא טובות שלנו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:26
וָאֶתְחַנַּן 5:26 — רמב"ן
אנשים יכולים להחליט אם מישהו הוא זכאי או חייב, אבל הכל בידי שמיים (חוץ מיראת שמים).
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 5:41
וָאֶתְחַנַּן 5:41 — רבינו בחיי
משה בחר 3 ערי מקלט אפילו שלא יפעלו עדיין. משה "התעשר" בעשיית "חצי" מצוות שאחרים פספסו ולא שמו לב אליהם.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:2
וָאֶתְחַנַּן 6:2 — מלבי"ם
עדיף שאדם ירצה לקיים מצוות מיראת הרוממות מאשר יראת העונש, כמו שאבא מעודד את בנו ללמוד תורה עם סוכריות, שהסוכריות הם לא העיקר, אלא הלימוד.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:2
וָאֶתְחַנַּן 6:2 — רמב"ן
השכר של קיום מצוות הוא יראת ה'.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:3
וָאֶתְחַנַּן 6:3 — משך חכמה
שכר מצוה הוא לקבל את האור האלוקי. אחרי העגל זה הופך להיות הבטחה על העתיד.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:4
וָאֶתְחַנַּן 6:4 — רמב"ן
ה' אחד, אבל הוא שלנו "א-לוהינו" כי עשה לנו הרבה נסים.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:4
וָאֶתְחַנַּן 6:4 — שפת אמת
כל צרה היא הזדמנות להתקרב לה', ולכן קוראים "אנכי ה'" ולאהוב את ה' בכל מאודך בשבת נחמו. (תרנ"ו)
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:5
וָאֶתְחַנַּן 6:5 — דרש משה
בכל לבבך מחייב גם את יצר הטוב (שבטבע רוצה לקיים מצוות), כי אנחנו מקיימים מצוות בגלל הציווי, לא בגלל הרצון שלנו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:5
וָאֶתְחַנַּן 6:5 — קול אליהו
ברכות סא - ר"א: כתוב "בכל מאדך" עבור מי שממונו חשוב לו יותר מחייו, ולהפך בכל נפשך. ר"ע - אפילו נוטל את נפשך. ש: האם באמת מישהו שממונו חשוב לו יותר? ת: יש אנשים יעדיפו להתאמץ קצת למצווה במקום לבזבז קצת מכפסו על המצווה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:5
וָאֶתְחַנַּן 6:5 — משך חכמה
אנחנו אוהבים את ה', וזה גורם לנו להיות מעל בעלי החיים. אפילו כשאנחנו נענשים אנחנו יודעים שזה לטובתנו (למחוק את החטא וכו').
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:5
וָאֶתְחַנַּן 6:5 — רבינו בחיי
למה מצווים על "ואהבת" ולא "וחשקת"? באהבה אפשר לא להתמקד עליה בזמן אכילה או שינה, לא כן החשק. ה' ציוה להשתשמש גם ביצר הטוב ויצר הרע, עם הכסף שלנו, ועם התאוות שלנו עבורו, לכן ציוה רק לאהוב אותו, כדי שהחשיבה התמידית לא ימנע אותו לתפקד.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:5
וָאֶתְחַנַּן 6:5 — ספורנו
אם מקיימים את המצוות סופם לאהוב אותו ולעשות רצונו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:5
וָאֶתְחַנַּן 6:5 — טעמא דקרא
ברכות נד: - "בכל לבבך" עם יצר הטוב ויצר הרע. כי לפעמים משתמשים ביצר הרע לטוב, כמו לאכול דבר מצווה, ולפעמים אסור להתשמש ביצר הטוב, כמו ללמוד תורה במקום מטונף, או ליד נר בשבת, או ללמוד עם חשמל שנוצר ע"י יהודי בשבת. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:6
וָאֶתְחַנַּן 6:6 — חפץ חיים
יש 3 דברים לשמור בלב כל הזמן: יש רק עוד יום לחיות, יש רק עוד דבר אחד ללמוד, ושאתה חלק מכלל ישראל וקיום העולם תלוי בך.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:6
וָאֶתְחַנַּן 6:6 — גרי"ז
רוב האזהרות בתורה ומחז"ל לגבי שכחת התורה הם לגבי תורה שבעל פה, כדי לוודא שהמסורה תעבור לדור הבא. יש מצווה ללמוד וללמד כל סוגי התורה, אבל יש מצוה מיוחדת לשמור את המסורה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:6
וָאֶתְחַנַּן 6:6 — רשימות הגרי"ז
משלי ג:ג - "כתבם על לוח לבך" ש: איך זה כתיבה? ת: הרב חיים ואלאז'ין אמר על אחיו שידע את כל התורה כמו שכולם יודעים את אשרי שהוא לא היה גדול כמו הגר"א, שהוא ידע את זה גם בסדר הרגיל וגם הפוך. למה זה יותר טוב? כי לומר את זה הפוך הוא רק קשה כשזה בעל פה. אבל לקרוא את זה כך הוא לא קשה. תרגום יונתן אומר שזה פשט הפסוק פה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:7
וָאֶתְחַנַּן 6:7 — רשימות הגרי"ז
אבות ב - ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. ש: למה זה הסיבה? אם אני חייב ללמוד גם היום וגם מחר, איך אפשר להשלים מחר מה שחסר היום? גר"א: יש ביטול תורה גם בכמות וגם באיכות. גרי"ז: אם אדם יודע שאם ינוח עכשיו ילמד יותר טוב אחר כך, אדם עלול לחשוב שזה לא ביטול. מהמשנה לומדים שיש גם לזה גבול.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:9
וָאֶתְחַנַּן 6:9 — בכור שור
לשים את המידע במזוזה כדי שאנשים יזכרו את זה בכניסתם וביציאתם. לא כמו הכופרים שאומרים שזה משל ולכן הם מסירים מצוות מן התורה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:10
וָאֶתְחַנַּן 6:10 — מלבי"ם
עני שהופך להיות עשיר בקלות שוכח שהיה עני יותר מהר מעני שעבד קשה כדי להתעשר.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:10
וָאֶתְחַנַּן 6:10 — רמב"ן
בזמן קרב רוב איסורים מותרים (לא עבודה זרה).
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:10
וָאֶתְחַנַּן 6:10 — ספורנו
עושר שמקבלים בלי לעבוד עבורו גורם לשכוח את העזרה של ה' לקבל אותו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:13
וָאֶתְחַנַּן 6:13 — רמב"ן
לקיים מצוותיו, כמו עבד, שנהיה פנויים לעשות רצונו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:16
וָאֶתְחַנַּן 6:16 — רמב"ן
אסור להצטרך נס כדי לוודא אמונה. במקום מעבירים את המסורה של כל הניסים שנעשו לנו כבר.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:18
וָאֶתְחַנַּן 6:18 — מלבי"ם
ה' ברא אותנו כדי לתת לנו שכר. לכן קיום המצוות על מנת לקבל שכר הוא גם קיום רצונו.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:18
וָאֶתְחַנַּן 6:18 — רמב"ן
רש"י - לעשות לפנים משורת הדין. רמב"ן - פשט הוא לקיים מצוות ודרכם להיות ישר וטוב.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:18
וָאֶתְחַנַּן 6:18 — טעמא דקרא
ספרי ותוספתא שקלים: יש מחל' ר"ע ור' ישמעאל אם "ישר" זה בעיני בני אדם ו"טוב" הוא בעיני ה' או להפך. חכמים פסקו כמו ר' ישמעאל שישר הוא בעיני ה' כי לגבי עיר הנדחת, עגלה ערופה, ואכילת דם כתוב רק ישר. למה? אדם עלול לחשוב שלהרוג עיר הנדחת או עגלה ערופה הוא לא ישר (אכזרי וכו'). לכן התורה מדגישה שהיא ישר. לאכול דם אנחנו נמנעים ממנו בטבע (רש"י*, לכן זה רק אם נמנעים ממנו בגלל הציווי מה'. ש: אם כן למה כתוב "הטוב בעיני ה'"? זה המקור לדינא דבר מצרא וחוקים אחרים שהתורה מצווה כי בני אדם חושבים אותם לנכון. ושוב אנחנו עושים רק כי ה' ציוה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:20
וָאֶתְחַנַּן 6:20 — נצי"ב
מה נדרש? עלינו לדעת את טעמי המצוות? למה שלא יהיה לנו רק הלכות? למה צריכם את כללי הלימוד (החוקים)? תשובה: יש מצווה ללמוד ולעסוק בתורה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:20
וָאֶתְחַנַּן 6:20 — רמב"ן
הטעם מאחרי העדות, חוקים, ומשפטים (למה לסקול מחלל שבת) הוא יציאת מצרים.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:20
וָאֶתְחַנַּן 6:20 — רשימות הגרי"ז
החכם בהגדה שואל על העדות והחוקים. העדות הם הסיפורים והחוקים הם הדינים. התורה אומרת שהסיפורים גם אמיתיים. בדרך כלל מי שמאמין כל סיפור הוא פתי (משלי יד:טו), אבל התורה "מחכימה פתי" (תהלים יט:ח), ואפשר להאמין באמונה שלמה לכל סיפור בתורה.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:24
וָאֶתְחַנַּן 6:24 — נצי"ב
יש תפקיד ושכר לתלמיד חכם ולתומכיהם.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 6:24
וָאֶתְחַנַּן 6:24 — רמב"ן
עלינו לקיים מצוות, שהם בעצמם טובים, ובנוסף נקבל עליהם שכר.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 7:2
וָאֶתְחַנַּן 7:2 — רבינו בחיי
לא תחנם יכל להיות במשמעות למצוא חן, לתת להם לרכוש קרקע בארץ ישראל, לתת להם מתנה בחינם, או לחשוב עליהם שהם יפים. לכן אין נקודות בתורה, כדי שאפשר להסביר ולדרוש מילים בכמה אופנים (עיין במדבר יא:טו).
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 7:6
וָאֶתְחַנַּן 7:6 — נצי"ב
אתם (ולא אינם יהודים) מצווים להרוס את העבודה זרה בארץ ישראל, כי התוספת קדושה שיש בכם גורם לכם נטייה יותר גדולה לחטוא וה' בחר בכם (בשביל זה ועוד מטרות).
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 7:7
וָאֶתְחַנַּן 7:7 — ספורנו
ה' בחר בנו כי רצה אותנו (או האבות), לא כי היינו העם הכי גדול.
וָאֶתְחַנַּן
וָאֶתְחַנַּן 7:9
וָאֶתְחַנַּן 7:9 — רמב"ן
ה' נותן שכר עבור מעשים טובים אפילו כשהם נעשים על ידי רשעים.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:12
עֵקֶב 7:12 — דרש משה
צריכים רב ללמד עדיפות במצוות ופרטי המצוות. אם מקיימים מצוות רק על פי הגיון וסברא סופם לא לקיים פרטים חשובים של המצווה.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:12
עֵקֶב 7:12 — משך חכמה
מי שמבים את האור הא-לוהי, החוקים הם כמו משפטים.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:12
עֵקֶב 7:12 — רבינו בחיי
העקב הוא החלק התחתון בגוף, וכמו כן, השכר בעולם הזה הוא דבר קטן בהשוואה לעולם הבא.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:12
עֵקֶב 7:12 — רשימות הגרי"ז
הדרך הכי טובה לשמור את עמצך הוא להימנע מלהיתקע בבוץ, כי קשה מאד לצאת אחרי שכבר תקועים.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:12
עֵקֶב 7:12 — רשימות הגרי"ז
רש"י: יש אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. הגרי"ז: אפילו לזכור לשים את הנעל הימין קודם בבוקר הוא הישג.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:12
עֵקֶב 7:12 — שפת אמת
המצוות הקלות שמוזכרות ברש"י הם אלו שיש להם שכר קטן יותר, כשמקיימים אותם לא עבור השכר (תרל"ג), פחות חשובים אבל הם חלק ממשהו יותר גדול (תרל"ד), או התחלה כדי לעלות בדבקות ויראת שמים (תרס"ד).
עֵקֶב
עֵקֶב 7:15
עֵקֶב 7:15 — כתב סופר
אם ה' מסיר ממנו חולי, למה צריך להגיד שלא יתן עליו את החולי? ברכות ה. - יש עונשים שהם מאהבה שנראה אותם ונחזור בתשובה. זה יכל להיות עונש עלינו ולאחרים ואז נראה את העונש ונחזור בתשובה. כמו שבמצרים היו עונשים למצרים ולא לגושן, כמו כן, כשאנחנו רואים מישהו אחר חולה אנחנו יכולים להבין שיש נס שאנחנו לא חולים ועלינו לירא את ה'.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:15
עֵקֶב 7:15 — ספורנו
אפילו מחלה שבטבעה תדביק לא תדביק אותנו אם מקיימים את המצוות כראוי.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:18
עֵקֶב 7:18 — גרי"ז
הצרעה מספיקה כדי להבריח את שאר העמים, וזה נס נסתר (לא תשים לב אליו), כי כי נס נגלה הוא רק כדי לגרום יראה לאחרים (וזה רק לאלו שבסוף שנסתרים).
עֵקֶב
עֵקֶב 7:21
עֵקֶב 7:21 — מלבי"ם
אם יראים מה' לא נוכל לירא ממישהו אחר או משהו אחר. כמו שמי שבורח מאריה לא מפחד מדבורה.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:25
עֵקֶב 7:25 — ספורנו
יש לאבד את העבודה זרה, שאם לא, אולי ניתן לו קרדיט על ההצלחה שלנו.
עֵקֶב
עֵקֶב 7:26
עֵקֶב 7:26 — משך חכמה
לא לתת ליפת תואר להביא את העבודה זרה שלה לתוך הבית שלך.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:1
עֵקֶב 8:1 — מלבי"ם
השלמות של קיום תרי"ג מצוות היא גדולה יותר מאשר קיון ז' מצוות בני נח. השלמות של קיום מצוות בארץ ישראל גדולה יותר מאשר קיום המצוות בחוץ לארץ.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:3
עֵקֶב 8:3 — כתב סופר
יש אנשים שחושבים שתפקידם לצבור כמה שיותר כסף. הזמן במדבר הראה שזה לא נחשב הצלחה. שם ה' סיפק לנו את צרכנו כדי שנתמקד בתורה.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:3
עֵקֶב 8:3 — נצי"ב
ה' לימד אותנו דרך המן שמקור הפרנסה הוא המצוות.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:4
עֵקֶב 8:4 — כתב סופר
אם מישהו עושה מעשה שעונשו מוות, יש מצב שימיתו אותו מיד, או שיחכה וזה חלק מהעונש שלא יודע מתי יגיע סופו. אבל אם המלך אוהב את הנאשם (ולאיזה סיבה לא יכל למחול לו) יכל לדאוג שיבלה את הזמן הזה בנחת, אם מילוי תאוותיו. זה מה שקרה במדבר. עם ישראל יצטרך למות כדי שדור הבא יכנס לארץ ישראל. אבל בגלל האהבה של ה' הוא נתן להם את המן, ושמלה לא בלתה, רגליהם לא בצקו וכו'.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:5
עֵקֶב 8:5 — רמב"ן
אחרי נסיונות מסויימות, עם ישראל מקבל את השכר של ארץ ישראל.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:7
עֵקֶב 8:7 — נצי"ב
אנחנו מודים לה' דרך ברכת הארץ אפילו כשאנחנו בחוץ לארץ, כי זה דרך ברכת הארץ שאנחנו מתפרנסים.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:8
עֵקֶב 8:8 — רשימות הגרי"ז
ברכות מא. - (לגבי שבעת המינים) מה שקודם בפסוק הוא יותר חשוב וקודם לברכה. ש: אפילו אם כולם היו באותה רמה של חשיבות, מוכרח לכתוב מילה אחת לפני השניה? ת: אין "מוכרח" בנוגע לתורה. ראיה: לפעמים כתוב "משה ואהרן" ולפעמים כתוב "אהרן ומשה", שרש"י מסביר שהיו שקולים. ולכן שהוא לא כך, רואים שהם לא שווים.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:9
עֵקֶב 8:9 — ספורנו
זה דבר טוב שיש ברזל בארץ ישראל כי הוא חומר טוב וחזק לבנייה והוא גם נראה טוב.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:10
עֵקֶב 8:10 — דרש משה
מן התורה לברך אחרי האוכל, והחכמים הוסיפו לברך לפני האוכל כי מעריכים את האוכל יותר.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:10
עֵקֶב 8:10 — קול אליהו
ברכות כ: - אם ה' לא נושא פנים, למה כתוב "ישא ה' פניו אליך"? ה': אני אמרתי "ואכלת ושבעת" והם מקפידים על כזית וכביצה, איך לא אשא להם פנים. ש: אם מקפידים על כזית, למה להזכיר כביצה? רי"ף: 2 סעודות הוא 18 גרוגרות או 6 ביצים. הזהר: 3 ביצים שווים ל 10 כזיתים או 9 גרוגרות. לכן זיתים לגרוגרות ב9:10. מי שאוכל שיעור כזה חייב בברכת המזון. אבל ברגע שיש 10 כזיתים משתדלים למצוא מניין, וכל אחד מקבל אחד. אם לא, משתדלים למצוא לפחות 3, וכל אחד מקבל כביצה. לכן מקפידים לכתחילה על זית, ובדיעבד על ביצה. ולכן ה' נושא לנו פנים.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:10
עֵקֶב 8:10 — משך חכמה
ברכת הטוב והמטיב מבוססת על חידוש האמונה שהעם שלנו ישרוד את הגלות.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:16
עֵקֶב 8:16 — רבינו בחיי
כל הנסיונות של המדבר היו כדי להנהיג אותם באמונה ובטחון, שיהיה להם כדבר טבעי אחר כך.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:17
עֵקֶב 8:17 — כתב סופר
איך הם יכולים לחשוב שזה בכוחי ועוצם ידי אחרי שראו את כל הניסים ושנתן להם את המן? ה' לחם להם בצורה מעל הטבע. עכשיו ילחמו דרך הטבע, ואז יכולים לחשוב שזה בכוחם, ולא מה'.
עֵקֶב
עֵקֶב 8:17
עֵקֶב 8:17 — טעמא דקרא
לכאורה חסר סוף הפסוק (לא לומר שזה בגלל כוחי ועוצם ידי אלא...). כנראה שהפסוק הוא בתמיה. אחרי שכתב שאכלנו ושבענו, ושה' הוציא אותנו ממצרים, דרך המדבר והאכילנו את המן, איך נוכל לומר שזה בכוחי ועוצם ידי? כמו שזה היה ממנו, כן הכל ממנו. (רעיון דומה נמצא בהעמק דבר).
עֵקֶב
עֵקֶב 8:18
עֵקֶב 8:18 — רמב"ן
אפילו שמדמים את עם ישראל לאריה, עלינו להבין שזה מה' ולא כוחי ועוצם ידי.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:6
עֵקֶב 9:6 — ספורנו
קשה עורף הוא ביטוי למי שמקשיב ללב שלו אפילו שמישהו חכם ממנו מראה לא שהוא טועה.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:7
עֵקֶב 9:7 — אמת ליעקב
רצון ה' ממתיק
עֵקֶב
עֵקֶב 9:9
עֵקֶב 9:9 — דרש משה
משה "ישב" ולמד 40 יום ו40 לילה, וממנו לומדים שכל פעם שיש לנו כמה דקות עלינו לשבת ללמוד כאילו שעכשיו נשב ונלמד כל החיים.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:15
עֵקֶב 9:15 — רשימות הגרי"ז
חלק גדול מחטא העגל היה שהם עשו את הכל כשהשכינה היתה עדיין על הר סיני, כמו כלה שחטה כשעודה מתחת לחופה.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:20
עֵקֶב 9:20 — באר יוסף
יש מאמרי חז"ל חולקים לגבי האם אהרן הכהן התנהג נכון בחטא העגל (אולי הוא מנע אסון יותר גדול). יכל להיות שכולם נכונים, רק שלבני אדם אנחנו יכולים לשפוט רק את המעשה, לא כמו ה' שיכ לשפוט המעשה, המטרה, והכוונה בבת אחת, כמו שהוא גם יכל לשקול ההשפעה של העונש כלפי אחרים.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:20
עֵקֶב 9:20 — רבינו בחיי
לאהרן היו כוונות טובות בחטא העגל. רק חטא במעשיו, אבל ה' מדקדק עם צדיקים ולכן נענש.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:27
עֵקֶב 9:27 — נצי"ב
היו 2 חטאים בעגל: אלו שהתכוונו לעבודה זרה ואלו שתרמו ואפשרו לחילול ה' לקרות.
עֵקֶב
עֵקֶב 9:29
עֵקֶב 9:29 — נצי"ב
כשאומרים שה' הוציא אותנו ב"זרוע נטויה" הכוונה הוא שלא אפשר למצרים להחלים ולהתכנס לתכנן משהו נגדנו בין כל מכה ומכה (שאם כן היו יכולים להרוג את כולם).
עֵקֶב
עֵקֶב 10:1
עֵקֶב 10:1 — בכור שור
ה' אמר למשה לפסול עוד לוחות כדי שבמהלך הדורות לא ימשיכו להתעצבן עליו ששבר אותם. אבל החדשים יש לנעול אותם לוודא שלא ישבור אותם שוב.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:1
עֵקֶב 10:1 — גרי"ז סטנסיל
רש"י: ה' אמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון ואני עשיתי ארון תחלה שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם. ש: איך יכל משה לשנות מהציווי? ת: באמת נצטווה על דין "הזמנה מילתא" - הארון לא סתם ארון, אלא מקום קדוש המיועד להחזיק את הלוחות אי אפשר לצוות שיעשה ארון קודש כזה לפני ציווי על הלוחות. אז זה לא הסדר של הציווי, אלא הציווי להכין ארון שכבר יהיה קדוש.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:1
עֵקֶב 10:1 — רשימות הגרי"ז
רש"י: משה הצטווה לכתוב את הלוחות ולהכין את הארון כדי להניחם שם. משה אמר איפה אניחם בזמן שאכין את הארון, ולכן קודם הכין את הארון ואז את הלוחות. ש: איך משה יכל לשנות מהציווי? הצטווה לגבי "הזמנה מילתא" - הארון הוא לא סתם ארון, אלא מקום קדוש שנעשה כדי להחזיק את הלוחות. לכן אי אפשר לצוות על עשיית הארון עד שנצטוו על עשיית הלוחות. ולכן זה לא הסדר של הציווי, אבל נצטווה להכין ארון שהוא כבר מוקדש לתפקיד.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:7
עֵקֶב 10:7 — מלבי"ם
במי מריבה בני ישראל היו ליד נחלים, ולכן לא באמת הצטרכו שם מים. זה ראיה שאהרן באמת לא חטא במי מריבה, וזה סתם סיבה כדי לא להזכיר את החטא הקודם שלו שעליו הוא באמת נענש במיתה.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:10
עֵקֶב 10:10 — נצי"ב
משה לימד מעלת התורה כשישב שוב 40 יום בפעם השנייה.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:12
עֵקֶב 10:12 — מלבי"ם
ה' מצפה שיהיה לנו יראה (בושה). כמו שאנשים מתנהגים שונים כשיש אנשים אחרים צופים, עלינו להתנהג בדעה שה' תמיד צופה. אחרי שראו את משה, יראת שמים הוא באמת דבר קטן.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:12
עֵקֶב 10:12 — משך חכמה
עלינו לעבוד עם אהבה של בן ויראה של עבד.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:12
עֵקֶב 10:12 — נצי"ב
ה' מבקש דבר שונה מכל סוג אדם. הוא מבקש יראה מאלו שעובדים בעד הכלל, אהבה מתלמידי חכמים, וכו'.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:12
עֵקֶב 10:12 — רמב"ן
ה' לא מבקש דבר ממנו אלא כדי לתת לנו שכר כשמקיימים דבריו.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:12
עֵקֶב 10:12 — רשימות הגרי"ז
בשם ר' חיים: מהמילה "ועתה" לומדים שבכל שעה חייב אדם לשאול את עצמו מה ה' רוצה מעמו, ואחרי שעה לשאול את עצמו שוב.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:13
עֵקֶב 10:13 — משך חכמה
ה' רוצה רק לטובתנו ולעולם לא יצווה אותנו להרוג את הילדים שלנו.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:16
עֵקֶב 10:16 — רמב"ן
אפילו צדיק שחוטא, ה' לא יקבל ממנו מצווה כתשובה. יקבל שכר על המצווה ועונש על העבירה.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:16
עֵקֶב 10:16 — רמב"ן
עלינו לפתוח את הלב כדי לדעת את האמת, לא כמו הדור שיצא ממצרים שמושפע לרע על ידי מצרים.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:17
עֵקֶב 10:17 — משך חכמה
לא לחטוא כי ה' מוחל, בסוף יהיה עדות על כל עבירה ומידה רעה.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:17
עֵקֶב 10:17 — רשימות הגרי"ז
הפסוק מסתיים עם המילים "הא-ל הגדול..." שאומרים בשמונה עשרה. יומא סט: - אנשי כנה"ג נקראו "הגדולה" כי החזירו את המילים האלו בחזרה לתפילה שלנו. ירמיהו ראה את חורבן הבית ואמר איך זה "הנורא". דניאל ראה יהודים משועבדים ושאל איך זה "הגבור". אבל אנשי כנה"ג הבינו שה' כובש את כעסו והרשה לזה לקרות וזה חלק מגבורה. הגרי"ז: גם ירמיהו ודניאל ידעו שיש לה' את המידות האלו, אבל אמרו שלא רואים את המידות האלו. כמו שאנחנו יודעים שה' הוא תמיד "המלך הקדוש" אבל מזכירים את המידה הזאת רק בעשרת ימי תשובה.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:17
עֵקֶב 10:17 — רשימות הגרי"ז
איך אפשר לתת שוחד לה'? יש אנשים שמוכנים לוותר על חלקים של התורה כדי להחזיק את לימוד התורה, או לכסות עבירה עם מצווה. (בהערה: סנה' צח. - משיח מחכה שיהיה לנו יותר מצוות מעבירות. וכשזה יקרה ירצה לבוא מיד, כדי שלא נצבור עוד עבירות בינתיים. עירובין מג. - משיח לא יבוא בשבת בגלל האיסור של תחום. הגרי"ז: לא יעבור על איסור דרבנן כדי למנוע עוד עבירות אבל אם זה ידחה את הגאולה.)
עֵקֶב
עֵקֶב 10:17
עֵקֶב 10:17 — ספורנו
ה' לא מקבל "שוחד" כמו להחזיק את התורה בתחום אחד על ידי פשרה בתחום שני.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:20
עֵקֶב 10:20 — אמת ליעקב
אנחנו יראים מנוראות של ה', והוא אולי גם אמצעי וגם מטרה.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:20
עֵקֶב 10:20 — משך חכמה
שבת באמת מיועד לכל העולם, אבל הוא דורש בטחון, ולכן הוא רק לעם ישראל.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:20
עֵקֶב 10:20 — נצי"ב
רק מי שבמדרגה גדולה ישבע בשם ה'. יש מצוות עשה לנסות להיות במדרגה הזאת.
עֵקֶב
עֵקֶב 10:22
עֵקֶב 10:22 — משך חכמה
התורה לא נמסרה לאבות כי ה' רצה שהרבה אנשים יעידו על כל הטוב שהוא עשה עבור עם ישראל.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:8
עֵקֶב 11:8 — דברי אליהו
רש"י: יש לקיים מצוות בגלות, כדי שכאשר תחזרו לארץ ישראל הן לא יהיו חדשות עבורכם, כגון תפילין ומזוזה. קידושין לו – מצוות שאינן תלויות בארץ נוהגות גם בחוץ לארץ. לכאורה יש כאן סתירה. אך יש כאן טעות בהבנת דברי רש"י. רש"י כתב ראשי תיבות, והסבירו אותם כאילו כתוב "הניחו תפילין, עשו מזוזות". למעשה, הכוונה היא "הפרישו תרומות, אסרו מעשרות", שהן מצוות התלויות בארץ.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:8
עֵקֶב 11:8 — מלבי"ם
עלינו לקיים את המצוות כדי שנשמור את ארץ ישראל, שהוא המקום המיועד למצוות כי שם מצוות מביאים גשם, לא כמו מצרים שהחיים שם לא תלויים בגשם.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:10
עֵקֶב 11:10 — רמב"ן
רש"י: ארץ ישראל הוא יותר טוב כי לא צריכים להשקות את השדה עם מים (רק בגשם). רמב"ן: זה באמת יותר קשה כי צריכים להתפלל ולקיים מצוות, במקום פשוט לפתוח שפע של מים עם הרגל.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:13
עֵקֶב 11:13 — באר יוסף
מקיימים מצוות מתוך אהבת ה', לא על מנת לקבל שכר. זה לא אומר שאין שכר (יש!), או שעלינו לא לרצות את השכר, רק לא לקיים על מנת לקבל שכר.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:13
עֵקֶב 11:13 — נצי"ב
מלך מעדיף אלו שמשרתים בצבא שלו (לומדים תורה) מאלו שעובדים את האדמה (פרנסה).
עֵקֶב
עֵקֶב 11:15
עֵקֶב 11:15 — גרי"ז
בשביל אנשים, הברכה היא ואכלת ושבעת, כמו שהמן שאכלו, רש"י אמר שאכלו מעט והרגישו שבעים. רק לצבור דגן ולצבור קצת רק כדי לא לדאוג. אבל לבעיל החיים הברכה היא שתמיד יהיה להם הרבה.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:15
עֵקֶב 11:15 — טעמא דקרא
אם אין עשב לבהמה, אז אסור לך לאכול (כי חייבים להאכיל קודם את הבהמה - גיטין סב: וברכות מ.). בהחלט היינו אוכלים בגלל פיקוח נפש. אבל לא נאכל עד השובע. נזכה לאכול לשובע רק כשיש עשב לבהמה.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:18
עֵקֶב 11:18 — חפץ חיים
גם בגלות מקיימים מצוות, כי זמן בלי מצוות משאיר אדם בלי תאווה למצוות.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:18
עֵקֶב 11:18 — רמב"ן
המצוות שייכות בכל מקום, אבל יש להם משמעות יתירה בארץ ישראל.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:19
עֵקֶב 11:19 — כתב סופר
החובה של "ודברת בם" הוא לחנך את הבנים ולדבר אל לבם ללמד אותם חכמה, אמונה, וכו'. אם לא רק יקיימו מצוות לפנינו, ולא "בלכתם בדרך".
עֵקֶב
עֵקֶב 11:21
עֵקֶב 11:21 — כתב סופר
מדרש: כמו שהמזוזה לא זזה מהקיר, כמו כן אין לנו לזוז מבית הכנסת ובית המדרש. איך זה אפשרי? רמב"ם דעות ג:ב - אפילו אכילו ושתייה עושים שיהיה לנו כח ללמוד. הכל הכנה ללימוד. המזוזה מזכירה לנו שכל מעשינו לשם שמיים. אם יש למישהו את הכוונה הזאת אפילו בזמן משא ומתן, זה כאילו שלא עזב את בית המדרש.
עֵקֶב
עֵקֶב 11:22
עֵקֶב 11:22 — חפץ חיים
בעולם הזה אפשר לקרוא לה' כל זמן שרוצים. בעולם הבא יש מחסומים, ובנוסף אנחנו נקראים אליו פעם אחת בעל כרחינו (שישפוט אותנו).
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — באר יוסף
למה השבטים הצטרכו לחלק ל6 בכל הר? למה ראה הוא ביחיד ולפניכם הוא ברבים? חייב אדם לראות את המאזניים של מעשיו כשווה, ואם יקיים מצווה או יעשה את עבירה יטה את הכל לכיוון הזה ויגזר את דינו. וכן לראות את כל מעשי העם כ50/50 בין רשעים וצדיקים, והוא יחליט את גורל העם עם המעשה הבא שלו. המעשה עם 6 שבטים בכל הר היה דרך בשבילנו להמחיש ולדמיין את זה. לכן ראה ביחיד, לחשוב על התמונה הזאת, לפניכם ברבים, שגורל כל העם תלוי בזה.
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — דרש משה
מי ששומר את התורה יכל להנות משפע שיש לו. מי שלא שומר תורה תמיד ירצה עוד ויראה את הצלחת הזולת ככשלון של עצמו וזה יביא אותו לדכאון.
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — קול אליהו
מדוע המילה "נותן" היא בלשון הווה? גם אם אדם כבר בחר בדרך הלא נכונה, עדיין לא מאוחר מדי לעשות תשובה ולבחור בדרך הנכונה. אפשר לעשות זאת היום, והקב"ה יהיה איתך, ולא יכריח אותך. אבל עליך לעשות זאת גם אם משמעות הדבר היא להישאר לבד.
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — כתב סופר
לפעמים יש אומה שמושלת על אומה אחרת, או אומה שהיא משועבדת לאומה, אבל רוב האומות הם לא כך. אבל ישראל או מושל על כולם או משועבד לאחר, בלי משהו באמצע. כי אין לנו מזל, אלא אנחנו תחת ההשגחה של ה'. אם מקיימים את רצונו זה סגולה. ראה=התבונן על זה, שאין משהו באמצע. ועוד: ארץ ישראל ניתנה לנו כדי שנקיים את התורה. לכן אפילו על חטא קל ראויים להתגרש. אבל מתוך חסדיו עושה רק עבור גילוי עריות, שפיכות דמים, וע"ז. ראה את החסד הזה של ה'. ועוד: ה' מצרף מחשבה טובה למצווה, אבל לא כן בעבירה. ראה= לראות חסד הטוב של ה'.
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — נצי"ב
אחרי הפסוק הזה, ה' מרשה למצוות (בעצמם) לתת שכר ולעבירות לתת עונש.
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — שפת אמת
תמיד יש שתי אפשריות לפנינו. אם עוברים את הבחירה הזאת, יש עוד בחירה אחריה, כי זה התפקיד שלנו בחיים, תמיד לבחור בין טוב ורע (תרל"ז).
רְאֵה
רְאֵה 11:26
רְאֵה 11:26 — ספורנו
אפשר לבחור בין חיים של מצוות והצלחה או עבירות וכשלון. אין משהו באמצע.
רְאֵה
רְאֵה 11:28
רְאֵה 11:28 — רשימות הגרי"ז
רש"י: כל העובד ע"א הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל מכאן אמרו כל המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה. ש: מה החידוש? ת: יש אנשים שמקיימים מצוות ועדיים מאמינים בע"ז. כמו נביא שקר שאומר שה' רוצה שנשתחווה לפסל, וכמו הסבר של הרמב"ן בחטא העגל. האדם הזה לא כופר בה', רק חושב שה' רוצה שגם נעבוד עוד כוחות.
רְאֵה
רְאֵה 11:31
רְאֵה 11:31 — משך חכמה
יש קיום ישוב הארץ גם בארץ של שבט ראובן וגד.
רְאֵה
רְאֵה 12:5
רְאֵה 12:5 — ספורנו
יש מצווה להקריב רק במקדש ולא במקום אחר.
רְאֵה
רְאֵה 12:18
רְאֵה 12:18 — נצי"ב
זה טבע האדם לרצות לחגוג ולהיות שמח. ה' רק מכוון את השמחה שתתקיים בירושלים ולכוון אותו אליו.
רְאֵה
רְאֵה 12:25
רְאֵה 12:25 — ספורנו
הסיבה שלא אוכלים דם הוא בגלל שה' אמר לא לאכול אותו, לא בגלל שאנחנו חושבים שהוא מאוס או מגעיל.
רְאֵה
רְאֵה 12:28
רְאֵה 12:28 — מלבי"ם
טוב הוא עבור בין אדם למקום, המקור של לדעת בין טוב ורע (בלעדיו לא היינו יודעים). ישר נוגע גם לבין אדם לחבירו.
רְאֵה
רְאֵה 12:28
רְאֵה 12:28 — רבינו בחיי
יש מצוות שמהטבע אנחנו נמנעים מהם, כמו אכילת דם, ויש שבאמת מתאווים להם. מקבלים שכר גם על מניעה מאלו שאנחכו כבר שונאים, וכל שכן שמקבלים שכר על אלו שהיינו עושים אם לא היה מצווה.
רְאֵה
רְאֵה 12:30
רְאֵה 12:30 — אמת ליעקב
אין לעבודה זרה שום דבר יפה או שווה הערכה או דימוי.
רְאֵה
רְאֵה 12:30
רְאֵה 12:30 — נצי"ב
לא לחשוב שהעמים שרדו בארץ כנען בגלל העבודה זרה שלהם ולכן עלינו גם לעבוד אותם. יש לנו את הזכות לאדמה בגלל המצוות.
רְאֵה
רְאֵה 12:30
רְאֵה 12:30 — רמב"ן
התורה מוסיפה איסור שאסור לעשות מעשה עבודה זרה אפילו אם זה עבור ה'.
רְאֵה
רְאֵה 13:1
רְאֵה 13:1 — נצי"ב
לחשוב שלארץ ישראל אין צורך לעבודה רוחנית היא גרועה יותר מעבודה זרה.
רְאֵה
רְאֵה 13:1
רְאֵה 13:1 — ספורנו
אין להוסיף לדרכים שאנחנו עובדים את ה', כי אולי נוסיף משהו שלא מוצא חן בעיניו, כמו שריפת ילדים.
רְאֵה
רְאֵה 13:4
רְאֵה 13:4 — ספורנו
הנביא שקר לא עושה נס, רק עושה תחבולה דרך כישוף וכו'.
רְאֵה
רְאֵה 13:5
רְאֵה 13:5 — רבינו בחיי
גם שאדם עסוק בדברים יומיומיים (לא דתתים), המחשבות (והחיים) של אדם חייבים להיות סביב ה'.
רְאֵה
רְאֵה 13:5
רְאֵה 13:5 — רשימות הגרי"ז
רמב"ן: לירא אותו כמו שעבד ירא את אדניו. ספרי: יש עבודה של התורה ועבודה של המקדש. ש: למה שתי אלו? ת: רק לקיים את המצוות לא נחשב עבודה אלא אם אדם מרגיש שהוא משועבד. שתי עבודות אלו יש את החובה להרגיש משועבד.
רְאֵה
רְאֵה 13:7
רְאֵה 13:7 — רבינו בחיי
יש אמונה מקבלה/מסורה מההורים, ואמונה מהחכמה שלנו, ושניהים הכרחיים ועובדים ביחד.
רְאֵה
רְאֵה 13:16
רְאֵה 13:16 — חפץ חיים
ה' חייב לתת רחמים כברכה לאלו שהורגים את עיר הנדחת כדי שמעשיהם לא ישפיעו עליהם.
רְאֵה
רְאֵה 13:18
רְאֵה 13:18 — בכור שור
אם בוזזים את העיר זה יראה שכבשנו אותם כדי לקבל את רכושם, ויצא פחות כבוד שמיים מזה. אם משאירים את הכל כזכרון לנצח, כולם ידעו שעשינו רק בגלל המצווה.
רְאֵה
רְאֵה 13:18
רְאֵה 13:18 — מלבי"ם
אדם עלול לחשוב שזה דין אכזרי כי מתים גם הנשים וטף, אבל זה לא כי זה נעשה כדי לפייס את הכעס של ה' שירחם על העולם, והאכזריות הזאת נובעת מהרחמנות שלו.
רְאֵה
רְאֵה 13:18
רְאֵה 13:18 — נצי"ב
צריכים ברכה מיוחדת כדי למנוע את המדות הרעות של רצח לא להשפיע עליך כשמחריבים עיר הנדחת.
רְאֵה
רְאֵה 13:19
רְאֵה 13:19 — נצי"ב
יש ללמוד תורה ולעסוק במצוות כדי למנוע את ההשפעה הרעה של מדות לא טובות.
רְאֵה
רְאֵה 14:1
רְאֵה 14:1 — בכור שור
מי שנפטר לו קרוב אין לו להתאבל יותר מדי כי הוא לא נשאר בלי אב (ה'), לא כמו אינו יהודי שאלוהיו הם אבן עו עץ ולא עוזר לו בכלום.
רְאֵה
רְאֵה 14:1
רְאֵה 14:1 — חפץ חיים
משמעות לא תתגודדו היא לא לעשות קבוצות שונות, אבל צריכים גם חסידים וגם מתנגדים כמו שלצבא יש צורך של סוגים שונים של חיילים.
רְאֵה
רְאֵה 14:1
רְאֵה 14:1 — דרש משה
יש קשר בין לא לגרום לעצמנו כאב ולא לחלוק את הציבור ל2.
רְאֵה
רְאֵה 14:1
רְאֵה 14:1 — רמב"ן
אנחנו קדושים והנשמה שלנו נשארת. לכן אין להתאבל יותר מדי.
רְאֵה
רְאֵה 14:1
רְאֵה 14:1 — ספורנו
אין להתאבל יותר מדי כי עדיין יש לנו את ה'.
רְאֵה
רְאֵה 14:2
רְאֵה 14:2 — נצי"ב
הכל מה', ולכן אין להתאבל יותר מהזמן הקצוב ובדרך הכתוב.
רְאֵה
רְאֵה 14:3
רְאֵה 14:3 — רמב"ן
יש בעיל חיים שהם אסורים כדי שלא נלמד מהתכונות הלא טובות שלהם.
רְאֵה
רְאֵה 14:21
רְאֵה 14:21 — רמב"ן
לקחת חלב מאם כדי לאכול את בנה הוא דבר אכזרי.
רְאֵה
רְאֵה 14:22
רְאֵה 14:22 — חפץ חיים
צריכים את המלח של צדקה כדי לשמור את הכסף שלנו. לא לתת צדקה באמת גורם לנו עוני.
רְאֵה
רְאֵה 14:22
רְאֵה 14:22 — כתב סופר
שבת קיט. - עשר כדי שתתעשר. ספרי - עשר שלא תתחסר. פשט יותר דומה לשני, כי מי שתורם כדי להתעשר לא יקבל שכר בעוה"ב. יותר טוב: לרצות להתעשר כדי שיוכל לתת יותר צדקה.
רְאֵה
רְאֵה 14:22
רְאֵה 14:22 — נצי"ב
יש אותו אוכל שגדל שחייב בתרומות ופטור בתרומות.
רְאֵה
רְאֵה 14:22
רְאֵה 14:22 — רמב"ן
עלינו לאכול את מעשר שני בירושלים כדי שנלמד איך להתנהג מהכהנים והשופטים שם.
רְאֵה
רְאֵה 14:22
רְאֵה 14:22 — ספורנו
לתת מעשה על התבואה גורם לנו להתעשר על ידי הרבה תבואה.
רְאֵה
רְאֵה 14:23
רְאֵה 14:23 — משך חכמה
ביום טוב יש לפועל זמן לספוג את היראת שמים של הכהנים בירושלים.
רְאֵה
רְאֵה 14:23
רְאֵה 14:23 — ספורנו
מעשר שני נאכל בירושלים כדי שנהיה ליד בית דין הגדול ונלמד מהם.
רְאֵה
רְאֵה 15:3
רְאֵה 15:3 — רמב"ן
רמב"ם: יש מצווה להלוות לאינו יהודי עם ריבית. רמב"ן: אין מצווה, אבל יש עשה ולא תעשה להלוות ליהודי בריבית.
רְאֵה
רְאֵה 15:4
רְאֵה 15:4 — טעמא דקרא
רש"י: ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום... ש: למה זה לגבי שמיטה שהתורה כותבת על עושים את רצונו? הפסוק מנסה להרגיע את המלווה כדי שלא ידאג שהלוה לא יחזיר לו ואז גם הוא יהיה עני. לכן הפסוק שאין עניים הוא לגבי הלוואת כסף שעלינו להאמין שלא נהייה עניים על ידי הלוואת כסף כי מקיימים את רצונו.
רְאֵה
רְאֵה 15:7
רְאֵה 15:7 — דברי אליהו
כאשר מכופפים את האצבעות, כולן נראות כאילו הן באותו גודל. כאשר פותחים את היד, קל לראות את ההבדלים ביניהן. אנו צריכים לספק לעני את מה שחסר לו, וחז"ל אומרים שזה יכול להיות אפילו סוס ועבד עבורו. לכן התורה נותנת לנו כאן סימן כדי לזכור שכל עני הוא שונה: "פתוח תפתח" – פתח את ידך. וכשם שאצבעותיך שונות זו מזו, כך גם כל עני שונה מחברו.
רְאֵה
רְאֵה 15:7
רְאֵה 15:7 — מלבי"ם
עלינו להתמיד לעזור לעני, ולהבין שאם יש עניים זה בגלל שאנחנו לא מקיימים את רצונו, ואם רוצים להיות בין הנותנים ולא בין העניים, עלינו לפתוח את ידינו לעניים.
רְאֵה
רְאֵה 15:8
רְאֵה 15:8 — חפץ חיים
עלינו להיות נדיבים עם צדקה כמו שאנחנו עם צרכי עצמינו.
רְאֵה
רְאֵה 15:8
רְאֵה 15:8 — קול אליהו
בבא בתרא י. – רב פפא היה עולה בסולם וכמעט החליק ומת. שאל אותו חייא בר רב אם אי פעם נמנע מלתת צדקה. מה הקשר? "פתוח תפתח" – יש בו דרגא תביר, שלב שבור.
רְאֵה
רְאֵה 15:10
רְאֵה 15:10 — קול אליהו
בבא בתרא ט. – הנותן צדקה לעני זוכה לשש ברכות, ואם הוא גם מפייסו בדברים טובים, הוא זוכה לאחת עשרה ברכות. בבא בתרא יא. – בנימין הצדיק היה ממונה על קופת הצדקה של הקהילה. כאשר אזל הכסף, הוא מימן מכספו האישי את צורכיה של אישה אחת ושבעת ילדיה. כאשר חלה, המלאכים התלוננו לפני הקב"ה, והוא זכה לעשרים ושתיים שנות חיים נוספות. שאלה: מדוע דווקא 22 שנים? סוטה כ. – ברכה מוסיפה שלושה חודשי חיים. שלושה חודשים × אחת עשרה ברכות = 33 חודשים. × שמונה אנשים = 264 חודשים, שהם 22 שנים.
רְאֵה
רְאֵה 15:10
רְאֵה 15:10 — כתב סופר
חולין ז: - יהודים קדושים, ולכן יש אלו יש להם ולא תורמים. ש: איך זה קדוש? ת: אנחנו רואים אנשים שמדקדקים במצוות שלא תורמים כמו שצריך ואנשים שלא שומרים את הדת שתורמים הרבה. חוליו צא. - הצדיק כל כך זהיר לא לגנוב שלא רוצה להיפרד מכסף שהגיע אליו בישרות. מי שגונב יותר קל לו לפזר את ממונו. אבל באמת זה טעות לצדיק כי התפקיד שלנו הוא לאמין שלא נפסיד על ידי נתינת צדקה. (לא מופיע באינטרנט חשון תשפ"ד)
רְאֵה
רְאֵה 15:11
רְאֵה 15:11 — כתב סופר
כשהעשיר תורם דבר קטן לעני, זה עדיין יכל להיות משמעותי לעני. כשה' נותן לנו שכר, הוא נותן לפי מבט העני. לכן העשיר מתעשר כשנותן אפילו דבר קטן. זה מסביר את ויקרא רבה: העני עושה יותר לעשיר מאשר העשיר עושה לעני.
רְאֵה
רְאֵה 15:11
רְאֵה 15:11 — רמב"ן
מצוות הצדקה שייכת גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ.
רְאֵה
רְאֵה 16:1
רְאֵה 16:1 — נצי"ב
עם ישראל הוא כמו גרעין הפרי, ממש חשוב אבל לא מעריכים אותו כמו שצריך.
רְאֵה
רְאֵה 16:8
רְאֵה 16:8 — קול אליהו
פסחים סח: וביצה טו: – חלק כל יום טוב לשניים: חציו לה' וחציו לכם. מחצית המילה "לה'" בגימטריה היא 28. מחצית המילה "לכם" בגימטריה היא 45. הסכום הוא 73, שהוא הגימטריה של "יום טוב".
רְאֵה
רְאֵה 16:12
רְאֵה 16:12 — נצי"ב
חג השבועות הזמן מיוחד כדי ללמוד את כללי התורה ולזכור אותם בעל פה.
רְאֵה
רְאֵה 16:12
רְאֵה 16:12 — טעמא דקרא
למה דוקא לגבי שבועות הפסוק מדגיש לזכור את יציאת מצרים? פסח הוא כולו לגבי יציאת מצרים, וכן סוכות. דוקא שבועות אין קשר ישיר, לכן עלינו לזכור שהוא זכר ליציאת מצרים, כמו שאנחנו עושים בכל תפילה בכל חג.
רְאֵה
רְאֵה 16:13
רְאֵה 16:13 — מלבי"ם
לכל עם יש חג הקשור לאסיף וקציר וכו', אבל ה' רוצה שנחגוג אותו ולא את האוכל. לכוון את השמחה שלנו אליו.
רְאֵה
רְאֵה 16:14
רְאֵה 16:14 — אמת ליעקב
אב חייב לוודא שהילדים שלו יהיו שמחים ביום טוב.
רְאֵה
רְאֵה 16:14
רְאֵה 16:14 — רשימות הגרי"ז
רמב"ם יו"ט ו:יז - אין לספוד או להתענות בחג בגלל "ושמחת". גרי"ז: אכילת הבשר ושתיית היין הוא לא מטרה אלא אמצעיים. החובה הוא להיות שמח. לכן נותנים לכל קבוצה מה שישמח אותם (בשר ויין לגברים, בגדים ותכשיטים לנשים וקליות ואגודים לילדים).
רְאֵה
רְאֵה 16:15
רְאֵה 16:15 — קול אליהו
סוכה מח. – הפסוק העוסק בשמחה כולל גם את הלילה האחרון של יום טוב. הגר"א: הסיבה היא שבשאר ימי החג היו גם סוכה ולולב, בנוסף למצוות השמחה.
רְאֵה
רְאֵה 16:15
רְאֵה 16:15 — נצי"ב
בסוכות רוקדים לא רק בגלל שמחה, אלא גם בגלל תחושת נצחון ששרדנו.
רְאֵה
רְאֵה 16:15
רְאֵה 16:15 — טעמא דקרא
סוכה מח. - "אך שמח" כולל לילי יו"ט אחרון. גר"א: כי בשאר החג יש גם מצוות של סוכה ולולב, בנוסף למצווה של שמחה. ש: אז למה דווקא לילה? ת: כי ביום יש קרבנות. ה"אך שמח" היחיד הוא רק בלילה. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:18
שֹׁפְטִים 16:18 — קול אליהו
שבת י. – כאשר אדם דן דין לאמיתו, הוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. הגר"א: יש לכך שני תנאים: א. לפסוק את הדין הנכון על פי התורה. ב. לברר מי מבין בעלי הדין דובר אמת.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:18
שֹׁפְטִים 16:18 — כתב סופר
רש"י: מלמד שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. רמב"ן: למה גם וגם? כתב סופר: שופטים הם לדון בכל מחלוקת בין אדם וחבירו. אבל יש להם עוד תפקיד. להשגיח עלינו ולהוכיח אותנו כשסרים מהדרך. בשביל לדון כל ריב מספיק בית דין במקום מסויים בכל שבט. להשגיח עלינו וללמד אותנו, צריכים בכל עיר ועיר.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:18
שֹׁפְטִים 16:18 — נצי"ב
מקבלים את הברכות של סוף פרשת ראה כשמכבדים את השופטים. ליזהר מלעבור עבירות בזמן של שמחה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:18
שֹׁפְטִים 16:18 — שפת אמת
אנחנו מצווים להיות לעצמנו שופטים על ידי לימוד והבנת התורה, ולהיות שוטרים, על ידי ציות לדבריו (אפילו כשלא מבינים או חולקים). (תרל"ה, תרל"ח, תרל"ט, תרמ"א).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:19
שֹׁפְטִים 16:19 — בכור שור
אפילו אם השופטים מכירים שבעל דין הוא איש טוב, אין לתת לו הנחות על זה. אפילו אם יודעים שהוא איש רע, לא ישפטו אותו לרעה. עליהם רק לדון לפי העובדות, כאילו לא ראו אותו לפני כן.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:19
שֹׁפְטִים 16:19 — חפץ חיים
התורה מעידה על השופט הזה שהוא חכם, ואעפ"כ הוא יכל לתעות בגלל שוחד.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:19
שֹׁפְטִים 16:19 — קול אליהו
כאן נאמר ששוחד "יעוור עיני חכמים", ואילו בפרשת משפטים נאמר שהוא "יעוור עיני פקחים". יש כאן שני חלקים: א. לדעת את הדין הנכון על פי התורה. ב. לדעת להכיר תחבולות ולהיות פיקח בענייני העולם, כדי להבין שדבריו של בעל הדין אינם יכולים להיות נכונים כפי שהוא מציג אותם. האחד צריך להיות חכם, והשני צריך להיות פיקח, והשוחד מעוור את האדם ביחס לשניהם.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:21
שֹׁפְטִים 16:21 — משך חכמה
מביאים קרבנות לצרכינו, לא שיש לה' שום צורך בקורבנות שלנו.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:21
שֹׁפְטִים 16:21 — ספורנו
יש לבחור שופטים עם מידות טובות מאשר לבחור שופטים שנראים כמו שופטים.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:22
שֹׁפְטִים 16:22 — בכור שור
זה דווקא מצבה או מזבח לענודה זרה שאסור, אבל כדי לזכור את המת, ולהגדיל שם של מישהו, ולזכור את הניסים של ה', זה מותר. (לדעות חולקות עיין רש"י, רמב"ן, רלב"ג, ואב"ע).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 16:22
שֹׁפְטִים 16:22 — דרש משה
המצבה רעה בעיני ה' כי היא יציבה ועלינו תמיד להשתדל לגדול.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:8
שֹׁפְטִים 17:8 — מלבי"ם
ריבות הן מחלוקת על כסף וכל דבר שנובע מריב, כמו סוטה, מצורע, עגלה ערופה, וכו'.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:11
שֹׁפְטִים 17:11 — באר יוסף
יש לציית לדברי חז"ל גם כשטעם הגזירה שהם מספקים כנראה כבר לא שייך.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:11
שֹׁפְטִים 17:11 — אמת ליעקב
המקור של מצוות חנוכה וכל פרטיה היא מ"לא תסור".
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:11
שֹׁפְטִים 17:11 — משך חכמה
ה' רוצה שנקשיב לתלמידי חכמים (לעבור על ספק דרבנן לא עובר על זה).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:11
שֹׁפְטִים 17:11 — רמב"ן
לא תסור הוא מצווה להקשיב לבית דין הגדול, אפילו שיש לנו מסורה או דעה משלנו.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:13
שֹׁפְטִים 17:13 — בכור שור
כשאנשים שומעים שרב נהרג, שהיה מנסה ללמוד וללמד את הדין האמיתי, יפסקו ויעשו חשבון. כל שכן לאלו שרק רוצים ליצור מחלוקת ופשוט חולקים על אלו שהם גדולים מהם מתוך הגיון.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:14
שֹׁפְטִים 17:14 — נצי"ב
אין חובה למנות מלך, זה רשות והוא תלוי בסוג הממשלה שעם ישראל רוצה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:14
שֹׁפְטִים 17:14 — ספורנו
אם עם ישראל רוצה מלך, יש מצווה למנות מלך שה' ירצה (אבל אין מצוה למנות מלך עד שמבקשים).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:15
שֹׁפְטִים 17:15 — כתב סופר
יש יראים ממלך כי יכל לדון אותן למיתה או כי הוא הנבחר מה'. אנחנו מצווים לירא אותו בגלל זה. מלך יהודי שונה. מלך של האומות יכל להתחיל כשופט, ואז לעלות ולהיות מושל, יועץ, שר, וכו' כדי להיות ראוי להיות המלך. אבל ה' יכל לבחור אדם כמו דוד ולתת עליו את רוחו ואז יהיה ראוי להנהיג את העם.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:15
שֹׁפְטִים 17:15 — טעמא דקרא
ש: האם המלך מחוייב בקימה והידור להורים שלו? [רמב"ם מלכים ב:ה - בצנעא המלך עומד כששואל שאלה לאורים ותומים או כשמקבל תלמידי חכמים, אבל לא ברבים.] מלכים א ב:יט - שלמה עמד לכבוד אמו. ודאי שהיה מותר כי המלך אינו יכל למחול על כבודו. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:16
שֹׁפְטִים 17:16 — טעמא דקרא
ש: אם המלך התחתן עם הרבה נשים לפני שהיה מלך, עליו להתגרש? אם צבר סוסים וכסף, עליו להקנותו לאחר? ת: יבמות סא. - כהן הדיוט שאירס אלמנה ומנו אותו לכהן גדול, יכל לישא אותה. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:17
שֹׁפְטִים 17:17 — טעמא דקרא
סנהדרין כא: - מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. ש: שלמה לא ידע שזה הסיבה שלא נתגלו טעמם. אז מה הוא חשב? ת: רואים שבאמת חשב שהטעם המצוות האלו הוא חלק מההגדרה ולכן לא שייך אליו. אבל באמת ב' אלו אומרים לנו למה השאר אין טעם נגלה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:19
שֹׁפְטִים 17:19 — מלבי"ם
מקבלים יראה מלימוד תורה, כי לומדים כך על גדולתו ורוממותו, איך הוא מנהיג את העולם, וכך מבינים להקדים את רצונו. היראה הזאת מביאה לידי עשייה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 17:20
שֹׁפְטִים 17:20 — רמב"ן
גאווה היא תמיד דבר רעה, אפילו עבור המלך.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:1
שֹׁפְטִים 18:1 — חפץ חיים
היום שלא נותנים מתנות לכהנים ולויים, יש לנו לתת את החלק הזה ללומדי התורה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:1
שֹׁפְטִים 18:1 — נצי"ב
על כהן להשתדל להיות תלמיד חכם, אבל יש מקום גם לכהן שלא מצליח בזה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:3
שֹׁפְטִים 18:3 — באר יוסף
בגלל אהבת המצוות היינו חושבים שעל הכהן לתפוס את מתנות הכהונה. אבל כתוב "ונתן", לכן יש לו לחכות עד שניתנים לו. כמו כן, יש לשקול תמיד בין אהבת המצווה ולא ליראות רעבתן.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:4
שֹׁפְטִים 18:4 — אמת ליעקב
להפריש את התרומה היא חשובה, אפילו אם המצווה היא לתת את זה לכהן.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:4
שֹׁפְטִים 18:4 — רשימות הגרי"ז
פתרון ארצי לעשר כל התבואה בארץ לא יכל לעבוד כי זה מניח שגם החילוני ופחות מלומד יעדיף להמנע מחטא. אבל רואים שיש הרבה שחוטאים בדווקא ובכוונה.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:5
שֹׁפְטִים 18:5 — כתב סופר
שבט לוי לא מקבל נחלה כדי שלא יתגאו שהם הנבחרים של ה'. אבל אנחנו מצווים לתת להם, כי הם הנבחרים (לא לחשוב שאין להם נחלה כי הם לא נשגבים).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:13
שֹׁפְטִים 18:13 — חפץ חיים
עלינו להיות תמים עם ה', אבל אין חיוב להיות תמים עם בני אדם שהם לא ישרים (כמו שיעקב היה עם לבן).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:15
שֹׁפְטִים 18:15 — רבינו בחיי
האמונה שלנו למשה הוא לא תלוי בסימנים וניסים, אלא בזה שראינו שה' דבר אליו. לכן אין לנביא מאוחר יותר להוסיף או לשנות ממצוות שמשה נתן לנו.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 18:17
שֹׁפְטִים 18:17 — קול אליהו
סנהדרין כא: – פסוקי התורה אינם נותנים טעם והיגיון מדוע לעשות או לא לעשות דבר מסוים, משום שאילו התורה הייתה עושה זאת, אפילו שלמה המלך הגדול היה נכשל וחוטא, כאשר נשא נשים רבות מדי. הגר"א: זה גם מסביר את הגמרא בשבת יב: האוסרת לקרוא לאור הנר בשבת.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 19:13
שֹׁפְטִים 19:13 — רמב"ן
הורגים רוצח כחלק מ"ובערת הרע מקרבך" (לחוס על הרוצח הוא בעצמו שפיכות דמים).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 19:20
שֹׁפְטִים 19:20 — נצי"ב
אסור להתנהג כמו זקן ממרא גם כשפרטים מסויימים של הדין הזה לא שייכים. כמו כן, אין להתנהג כמן עד זומם גם כשדין זה לא נוגע. (לא מופיע בגירסה באינטרנט בטבת תשפ"ג).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 19:20
שֹׁפְטִים 19:20 — טעמא דקרא
משנה סנהדרין ט:א - 4 צריכים הכרזה: מסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא, ועדים זוממין. ש: למה בשלשת הראשונים כתוב "לכל העם ולכל ישראל" וכאן כתוב "הנשארים"? ת: חז"ל מגבילים בן סורר ומורה וזקן ממרא למקרים ספציפיים שכמעט לא יקרה. אבל עדיין הרמב"ן לומד לא להיות זולל וסובא מבן סורר ומורה (ל"ת קצה), ולומדים חז"ל להקשיב לחכמים מזקן ממרא. אבל לא להעיד שקר לא שייך למי שבכל מקרה אסור לו להעיד. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 20:8
שֹׁפְטִים 20:8 — רמב"ן
כולם יודעים מתי מישהו מפחד (אין צורך בעדים).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 20:19
שֹׁפְטִים 20:19 — נצי"ב
אין לקצור עצי פרי בגלל הכרת הטוב.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:4
שֹׁפְטִים 21:4 — רמב"ן
המטרה של עגלה ערופה הוא שכולם יבינו כמה חמור זה שפיכות דמים.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:5
שֹׁפְטִים 21:5 — דרש משה
חלק מלהיות מנהיג, בנוסף לאהבת ה' ויראת ה', הוא לאהוב אחרים. ולכן ה' צוה לכהנים לברך את העם.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:5
שֹׁפְטִים 21:5 — קול אליהו
חמשת הביטויים בפסוק הזה מקבילים לחמשת התפקידים שאנו צריכים שהכהן ימלא.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:5
שֹׁפְטִים 21:5 — נצי"ב
זה באחראיות תלמידי חכמים, כמו כל צרכי העיר, לוודא שיש שלום בעיר.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:7
שֹׁפְטִים 21:7 — ספורנו
הזקנים אומרים שלא שפכו את הדם על ידי להשאיר רוצח בחיים וחופשי (ואנחנו יודעים מי פה היו לו דין רויב עם הנפטר, וכבר חקרנו שהם לא חשודים בהריגה הזאת).
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:8
שֹׁפְטִים 21:8 — רבינו בחיי
אפשר לתת צדקה או לומר קדיש וברכות לטובת הנפטר.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 21:9
שֹׁפְטִים 21:9 — טעמא דקרא
לכאורה הפסוק לא במקום כי עדיין לא יודעים מי זה הרוצח? של"ה: אם אנשי הדור ראויים, אחרי מעשה עגלה ערופה יבואו תולעים וילכו לבית של הרוצח. כאילו שהפסוק כותב: תזכה לבער דם נקי אם האנשים של הדור עושים את הישר והטוב.
שֹׁפְטִים
שֹׁפְטִים 28:10
שֹׁפְטִים 28:10 — דברי אליהו
חייבים להתנהג כפי המידות של ה' ועל ידי כך נגרום לעולם לירא את ה' דרך המעשים שלנו
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:10
כִּי־תֵצֵא 21:10 — שפת אמת
יש אותו שכר עבור מצוות גדולות וקטנות, כי יש לנו הרצון לקיים את הגדולים והקטנים הם יותר קשים (תרל"ג). החלק החשוב הוא קיום המצוה, ולא התוצאה, לכן מי שנולד בלי ערלה עדיין חייב בברית מילה (תרל"ז). התורה לא מספרת את השכר של המצוות כדי שנקיים את כולם, ולכן אפשרי שיש אותו שכר למצווה גדולה ומצווה קטנה כמו כיבוד אב ושילוח הקן (תרל"ט). אברהם זכה למילה כדי לתקן ולהשלים את עצמו (תרנ"ג).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:12
כִּי־תֵצֵא 21:12 — רמב"ן
מחכים כדי להיות עם יפת תואר עד שהיא מתייאשת שהעבודה זרה שלה תציל אותה (שונה מאב"ע ורמב"ם).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:15
כִּי־תֵצֵא 21:15 — דרש משה
מהשנואה (אסורה) לומדים את חשיבות של חינוך, במיוחד החינוך מהאם.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:15
כִּי־תֵצֵא 21:15 — קול אליהו
הפסוק עוסק במקרה שבו אדם נושא אישה ומיד מגרש אותה, ולאחר מכן נושא אישה שנייה, והיא יולדת לפני האישה הראשונה. הוא אינו יכול לבחור בבנה הבכור של האישה השנייה כבכור, אף שהוא נולד ראשון, משום שאנו הולכים אחר תחילת ההיריון ולא אחר סדר הלידות.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:16
כִּי־תֵצֵא 21:16 — ספורנו
האיסור לעבור על בכור השנואה הוא רק במקרה שהוא עושה כן בגלל שנאת אמא שלו, אבל לא במקרה שהבכור לא ראוי. אם לבכור יש מדות לא טובות אכן ראוי לעבור עליו. (זה מסביר איך יעקב נתן כפל ליוסף אחרי חטאו של ראובן).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:18
כִּי־תֵצֵא 21:18 — ספורנו
לבן סורר ומורה יש מידת מרד ולכן אנחנו יודעים שאין לו תקווה לחזור בתשובה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:18
כִּי־תֵצֵא 21:18 — טעמא דקרא
כאן כתיב מורה מלא ואחר כך כשההורים מדברים אל השופט כתיב מרה חסר. כי הורים תמיד מנסים להקטין את התופעה של בנם שלא נוהג כשורה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:21
כִּי־תֵצֵא 21:21 — רבינו בחיי
בן סורר ומורה לעולם לא קרה, אבל זה בתורה כדי ללמד אותנו שאהבת ה' חייב לנצח את אהבת הבנים - אותו מסר של העקידה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:21
כִּי־תֵצֵא 21:21 — טעמא דקרא
סנה' עב. - התורה ירדה לסוף דעת של הבן סורר ומורה ומוטב שימות זכאי... ש: רוצח מקבל סייף. למה בן סורר ומורה מקבל סקילה? ת: יש שרוצחים בלי סיבה, ויש שרוצח כי מאד רעב ורואה שלזולת יש אוכל. התורה אומרת ששניהם בסייף כי אפליו שלראשון מגיע עונש יותר חמור, אי אפשר לבית דין לרבת לדעת של כל רוצח להבין למה רצח. אבל התורה עשתה את זה לבן סורר ומורה והבחין שסופו שיעשה רציחה החמורה שמגיעה לה סקילה. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 21:22
כִּי־תֵצֵא 21:22 — רמב"ן
רש"י: תולים את הנסקלים. רמב"ן: רק המגדף והעובד ע"ז.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:1
כִּי־תֵצֵא 22:1 — רבינו בחיי
ממצוות השבת אבידה לומדים שעלינו תמיד לרצות את הכי טוב עבור חברינו ולדאוג לכסף שלו, ולעולם יעשה דבר שישפר את חיי החבר שלו. אי אפשר להתעלם מה' בענין זה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:1
כִּי־תֵצֵא 22:1 — שפת אמת
לראות חמור תועה זה משל: אם רואים חבר שתועה עליך לעשות תשובה (וזה אולי יגרום לו גם לחזור בתשובה). (תרל"ד)
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:4
כִּי־תֵצֵא 22:4 — חפץ חיים
עלינו לעשות את ההשתדלות שלנו כדי לקבל סיעתא דשמיא, כמו שבעל החמור חייב להטעין את החמור ביחד איתך ולא לתת לך לעשות את כל העבודה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:6
כִּי־תֵצֵא 22:6 — רמב"ן
לומדים משילוח הקן ואותו את בנו לא להיות אכזרי.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:7
כִּי־תֵצֵא 22:7 — בכור שור
התורה מבטיחה שכר של חיים ארוכים או ברכה בשביל כל דבר שיש בו הפסד ממון, כדי לומר שהרווח יותר מההפסד (ההפך מרש"י).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:7
כִּי־תֵצֵא 22:7 — נצי"ב
יש שכר רוחני עבור כיבוד אב ואם ושכר גשמי לשילוח הקן, וזה ההפך מההגיון, ללמד שיש שכר בעולם הזה ובעולם הבא עבור כל מצווה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:8
כִּי־תֵצֵא 22:8 — באר יוסף
רש"י: מי שמקיים שילוח הקן יזכה לבית שבו יזכה לקיים את מצוות מעקה על הגג, כי מצוה גוררת מצוה. באר יוסף: השכר של שילוח הקן הוא לא בית, זה בית שיש לו הזדמנות לקיים עוד מצווה. אותו דבר לגבי השדה לקיים כלאיים, לא לחרוש שור וחמור ביחד וכו'. אם מישהו לא מקיים מצוות מעקה, לא ישמור את הבית, כי הבית הוא לא השכר, אלא פשוט מקום לקיים בו עוד מצוות. אונקלוס קורא למעקה תיקא (כמו תיק) - כמו שתיק שומר על תכולה שלה, מצוות המעקה ישמור את הבית ברשותך.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:8
כִּי־תֵצֵא 22:8 — כתב סופר
תנחומא בראשית: הבונה בית חדש צריך לברך שהחיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו. ש: פשיטא! מקיימים כל המצוות כדי לעשות נחת רוח! ת: באמת בניית בית חדש זה הבל וריק, אבל מי שבונה כדי לקיים מצוות מזוזה ומעקה, ולעשות בית וועד לת"ח, אז יפה לו לברך שזיכהו ה' לכך והחיהו.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:8
כִּי־תֵצֵא 22:8 — נצי"ב
בפסוק כתוב שבית חדש צריך מעקה, אבל גם בית ישן צריך מעקה, אבל זה מלמד אותנו להתחיל בבית חדש עם דבר מצוה (וזה מקום יותר טוב ללמד את זה מאשר המזוזה).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:13
כִּי־תֵצֵא 22:13 — מלבי"ם
רש"י - לא תשנא יגיע ללשון הרע. מלבי"ם - זה יגיע לשפיכות דמים.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:17
כִּי־תֵצֵא 22:17 — משך חכמה
האב מגן על כבוד עצמו כשהמוציא שם רע משמיץ את שם בתו.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:19
כִּי־תֵצֵא 22:19 — מלבי"ם
המוציא שם רע משמיץ את השם של כל בתולות ישראל, לא רק הבתולה הזאת, ולכן הוא משלם 100 והמאנס משלם רק 50.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:22
כִּי־תֵצֵא 22:22 — משך חכמה
אסור לבית הדין למחול לזקן ממרא כי אי-כבוד יכל להתפשט לאחרים.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:27
כִּי־תֵצֵא 22:27 — מלבי"ם
דרכי התורה ישרים, ולכן היא פטורה במקרה של השדה, למרות הטעות שלה לצאת יחידי לשדה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 22:27
כִּי־תֵצֵא 22:27 — ספורנו
בגלל החובה לדון לכף זכות אנחנו פוסקים דין האשה כאילו היא צעקה (לא רק במקרה שהיא צעקה, זאת אומרת שזה ודאי ולא ספק).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:3
כִּי־תֵצֵא 23:3 — אמת ליעקב
הכללים של ממזר וייבום הם בדברים כי נישואין גורם לאדם להיות חלק מהציבור (ולכן הוא מבטל תחנון של הציבור).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:4
כִּי־תֵצֵא 23:4 — באר יוסף
החטא של שכירת בלעם היה נסיון להרוג את כולם. אז למה בכלל שיאכפת לנו שלא הגיעו אלינו עם לחם ומים? היה להם להרגיש כלפינו תחושת הכרת הטוב וקרבה בגלל שאברהם הציל את לוט. במקום שיהיו נחמדים הם שכרו את בלעם. מההתחלה עד הסוף זה היה רע. להשוות למצריים: יש לנו איסור לשנוא אותם והאיסור שלהם הוא רק ל3 דורות. למה? נתנו לנו לגור אצלם. אחר כך הם העבידו אותנו וגם הרגו את בכורינו, אבל עדיין מעריכים שהם נתנו לנו מקום לגור! מואב זה לעולם כי לא עשו את המעשה הטוב הראשוני של לתת לחם ומים. זה מלמד ששכר מעשה טוב לעולם לא יאבד.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:4
כִּי־תֵצֵא 23:4 — מלבי"ם
תורה אור: עמון ומואב הם מצאצי לוט, שהיה ההפך מערכי אברהם חוץ מהכנסת אורחים, ולכן היה להם לדעת לתת לחם ומים. אבל לא רצו שעם ישראל ישארו איתו, כי אם כן, היה להם לוותר על קצת מהנאות עולם הזה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:4
כִּי־תֵצֵא 23:4 — מלבי"ם
התורה והמצווה: לא לשאול בשלומם הוא מידה כנגד מידה על שלא נתנו לחם ומים. אבל לא להתחתן איתם אין לו טעם, לכן אנחנו מגבילים את האיסור לגברים.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:5
כִּי־תֵצֵא 23:5 — רבינו בחיי
זה חוסר נימוס לא להגיע אלינו עם לחם ומים, אפילו שהיה לנו הרבה לחם ומים.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:5
כִּי־תֵצֵא 23:5 — רמב"ן
בתמורת החסד שעשה אברהם היה להם לעזור לנו. אבל אנשים בלי הרכת הטוב אסורים לבוא לקהל.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:6
כִּי־תֵצֵא 23:6 — רשימות הגרי"ז
אם שכרו אדם רגיל שהקללה שלו אין לה השפעה, זה לא כל כך גרוע. אבל של בלעם כן פועל ולכן ה' הצטרך להפוך את הקללות שלו לברכות. סנה' קב: - אם ה' כעס באותם ימים לא ישאר מעם ישראל כלום. מיכה ו:ה - "זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'". משל: אם כלב של אדם תמיד נושך ומזיק. אז יקשור אותו והוא נרגע. יבוא חבר ויגיד שזה אכזרי לקשור כלב רגוע כזה. כשמתירו הוא תוקף והחבר מתחננן שיקשור אותו שוב. נמשל: ה' לא נתן לעמים נביא כי ידע שישתמשו בו לרע. פעם נתן להם, והשתמשו לרע, והצטרך ה' להפוך את הקללות שלו לברכות.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:8
כִּי־תֵצֵא 23:8 — אמת ליעקב
יש הגיון להעדיף אדומי למצרי ויש הגיון להעדיף מצרי לאדומי.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:8
כִּי־תֵצֵא 23:8 — כתב סופר
רש"י: אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק. ש: למה להזכיר השלכת זכרים ולא את כלל השיעבוד וה"וענו אותם"? ת: אין לשנוא את מצרים על השעבוד כי כך גזר ה' (רמב"ם תשובה ו:ה), אפילו אם הם לא התכוונו לקיום רצון ה' כששעבדו אותנו. אבל השלכת הזכרים לא היה מאת ה' ועל זה ראוי לשנוא אותם. לכן אמר ה' לא תתעב מצרי כי גרים הייתם בארצו.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:8
כִּי־תֵצֵא 23:8 — רבינו בחיי
למרות שהמצרים הרגו את הילדים שלנו, יש עדיין קצת הרכת הטוב שיש לנו כלפיהם כי נתנו לנו מקום לגור כשהיינו צריכים הצלה ואוכל בזמן הרעב.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:10
כִּי־תֵצֵא 23:10 — משך חכמה
אין לגולת סודות, בין תוכניות מלחמנ או לשון הרע.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:10
כִּי־תֵצֵא 23:10 — רמב"ן
מלחמה זה זמן שחטא מצוי ונהיה הרגל. ה' ילחם עבורנו אם דואגים שהמחנה שלנו יהיה מקום שהשכינה שלו יכולה לבוא.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:16
כִּי־תֵצֵא 23:16 — רמב"ן
לא להשיב עבד כי א) אצלנו הוא יעבוד את ה' במקום העבודה זרה אצלו האדון שלו, ב) לא רוצים שהאויב ילמד את המסלולים והשערים שלנו מהעבד שמחזירים.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:17
כִּי־תֵצֵא 23:17 — משך חכמה
אנחנו מתפללים שירושלים יהיה עיר בלי אינם יהודים שיסירו את קדושתה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:18
כִּי־תֵצֵא 23:18 — משך חכמה
החוטאים נותנים אתנן לעבודה זרה כדי להשיג כפרה. ה' לא אוהב את החטא ולכן הוא לא מקבל את ההקדש של החטא.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:19
כִּי־תֵצֵא 23:19 — נצי"ב
אנחנו אוהבים את התורה בצורה שאחרים לא מבינים, כמו שאנחנו לא אוהבים מי שאוהב את הכלב שלו.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:21
כִּי־תֵצֵא 23:21 — ספורנו
אם מסכימים לשלם ריבית לאינו יהודי חייבים לשלם, אם לא זה חילול ה'. כשמשלמים מה שמסכימים לשלם מתברכים.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 23:22
כִּי־תֵצֵא 23:22 — מלבי"ם
לא לחשוב שכדאי לנדור הרבה פעמים, וזה בסדר כשלא מקיימים אותם כי היו לך כוונות טובות בזמן הנדר.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:1
כִּי־תֵצֵא 24:1 — אמת ליעקב
אדם חייב לחשוב שאשתו היא הכי טובה, ואם לא כן זה סימן שהם לא התאחדו לאחד, ולכן הוא יכל לגרש אותם אפילו על סיבה לא טובה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:1
כִּי־תֵצֵא 24:1 — מלבי"ם
צריכים ליפגש לפני החתונה, אבל נעשים מאוהבים רק אחרי החתונה, ועצם קיום אפשרות של גירושין הוא הוכחה שמאמינים באהבה בנישואין.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:9
כִּי־תֵצֵא 24:9 — חפץ חיים
למרים היו הרבה זכויות ועדיין נענשה בגלל לשון הרע.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:9
כִּי־תֵצֵא 24:9 — רמב"ן
יש מצווה לזכור את החטא של מרים, וזה היה רק לגבי אחיו האהוב עליה, רק אמרה את זה לאדם אחד, וזה היה אמיתי, והזכויות שלה לא עזרו להגן עליה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:10
כִּי־תֵצֵא 24:10 — חפץ חיים
ההלוואה שנתן המלווה ללווה הוא כלום בשהוואה לחוב שיש לנו להקב"ה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:17
כִּי־תֵצֵא 24:17 — טעמא דקרא
רמב"ם דעות ו - אדם נחשב יתום עד שהו מספיק גדול שלא צריך את אביו לעשות לו שום דבר. זאת אומרת, שיש יתום בחיי אביו, לדוגמה אם ההורים מתגרשים והוא חי אצל אמו. כמו כן, גר יכל להיות נחשב גם יתום. לכן בפסוק כתוב "גר יתום" ולא "גר ויתום". (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:18
כִּי־תֵצֵא 24:18 — נצי"ב
לרחם על יתומים, אלמנות, או ציפורים מלמד אותנו על רחמנות, אפילו אם הסיבה של ה' למצווה הוא שונה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 24:19
כִּי־תֵצֵא 24:19 — מלבי"ם
העני רואה את האיכר סוחב את החיטה שלו ורוצה שגם יהיה לו כך, אפילו שיהיה לו רק אחת, ולכן ה' נותן לו את השכחה.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:1
כִּי־תֵצֵא 25:1 — אמת ליעקב
הצדיק בפסוק הוא מי שאומר את האמת (כמו במשנה האחרונה).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:1
כִּי־תֵצֵא 25:1 — מלבי"ם
הסיבה שיש מלקות הוא הריב או המחלוקת בהתחלה שגרם למשפט בבית דין.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:1
כִּי־תֵצֵא 25:1 — רמב"ן
מקבלים 40 מלקות כי עבר על תורה שניתנה ב40 יום ומקבל עונש לגוף שנעשה ב40 יום.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:3
כִּי־תֵצֵא 25:3 — בכור שור
אנשים רואים תלמידים חכמים כמחמירים ומוסיפים כללים, אבל במקרה הזה התורה אומרת לתת 40 מכות והחכמים אמרו לתת רק 39, ולכן מכות כב: כותב שזה לא הגיוני לעמוד עבור ספר תורה ולא עבור תלמיד חכם.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:3
כִּי־תֵצֵא 25:3 — כתב סופר
מגילה ז: - כיון שנלקה הרי הוא כאחיך. ש: למה "לעיניך"? מכות יג: - חייבי מיתות בידי שמים שעשו תשבוה מוחלים להם. חייבי מיתות ב"ד של מטה שעשו תשובה אין מוחלים להם. למה? עיקר התשובה בלב. רואים אדם ולא יודעים מה בלבו. לכן אין תשבוה מועלת בב"ד של מטה וצריכים לענשו ורק אח"כ נמחל לו. אבל באמת גם קודם הוא כאחיך, כששב ומתחרט בלבו אלא שאינו נראה לעיניך.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:3
כִּי־תֵצֵא 25:3 — רבינו בחיי
נותנים מלקות עם משהו שנעשה מהעור של חמור או שור, להזכיר לנו שלמרות שידע שור קונהו, החוטא שכח את ה'.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:3
כִּי־תֵצֵא 25:3 — טעמא דקרא
כמו שאסור לנו להכות המחוייב מלקות יותר ממה שמגיע לו, כמו כן אפילו שמותר לנו להעביד בעלי חיים בשדה לחרוש ולדוש, אבל אסור לנו לגרום להם יותר צער, לכן אסור לחסום אותם בדישם (זה פשט הסמיכות פרשיות).
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:5
כִּי־תֵצֵא 25:5 — משך חכמה
אפילו ליבמה, קדושי ביאה לא טובה. אבל הפסוק מדבר על ביאה כי היא גמר קנין.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:17
כִּי־תֵצֵא 25:17 — דרש משה
אנחנו זוכרים את עמלק כדי שנזכור עד את המדרגה הנמוכה שעלול מישהו לרדת, ומתמקדים עך הטוב שבתוכינו למרות שאנחנו נעשים מאותו חומר של עמלק.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:17
כִּי־תֵצֵא 25:17 — מלבי"ם
עמלק לא לחמו בגלל סיבה של עם הנלחם (להגן על הגבול או לכבוש שטח), ולכן זה הוכחה שעשו את זה רק כדי לכפור בה'.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:17
כִּי־תֵצֵא 25:17 — נצי"ב
עון משקולות הוא סימן של חוסר אמונה, ולכן נענשו על ידי ההגעה של עמלק.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:17
כִּי־תֵצֵא 25:17 — רשימות הגרי"ז
עמלק תקפו לפתע את החלקים החלשים של עם ישראל, שהיו "עיף ויגע". "ולא ירא א-להים". רש"י: מדובר בעמלק. עשו כל כך הרבה דברים רעים, אז איך זה הגיע לרשימה של הדברים הרעים? ב"ק עט: - החמירה התורה בגנב יותר מגזלן כי ירא מאנשים יותר מה'. גם עמלק פחדו מכאב לכן תקפו בפתע לאלו שהיו עייפים. רק לא יראו את ה'.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:18
כִּי־תֵצֵא 25:18 — בכור שור
עמלק לא היה מספיק חזק להלחם עם בני ישראל, לכן הלכו אל אלו שהיו מאחרוה (החלשים) והציעו להם דברים לכמירה, וכשהפרידו אותם מהקבוצה הגדולה, התקיפו אותם.
כִּי־תֵצֵא
כִּי־תֵצֵא 25:18
כִּי־תֵצֵא 25:18 — גרי"ז סטנסיל
למה עמלק יותר גרוע מכל עם אחר שתקף אותנו? כי לא ירא א-להים. מה זה אומר? ב"ק עט - למה מענישים גנב יותר מגזלן? כי השווה כבוד בשר ודם עם כבוד קונו. גרי"ז: הגזלן לא עושה חשבונות, אלא פועל כדי להשיג את מה שהוא רוצה. הגנב כן עושה חשבונות, כי דואג שמא יתפס. עמלק תקף אותנו כשהיינו "עיף ויגע". הם עשו חשבונות ולא כללו את ה' בחשבון שלהם, וזה סימן שלא יראים את ה'.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:2
כִּי־תָבוֹא 26:2 — בכור שור
משנה ביכורים ג:ג - אלו שעבדו עמדו כדי לברך את אלו שהיו בדרך להביא את הביכורים. בכור שור: מזה לומדים חביבות של מצווה בשעתה, שאפילו עבור תלמיד חכם לא יעמדו הפועלים.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:3
כִּי־תָבוֹא 26:3 — מלבי"ם
העיקר של האמירה לגבי הביכורים הוא לפרסם את הטובה שעשה ה' כשנתן לנו את הארץ, ומי שלא יכריז כך יראה כמו כפוי טוב.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:3
כִּי־תָבוֹא 26:3 — רמב"ן
זה חוויה חשובה לבעל קרקע לבוא ולומר שאני מרגיש חשוב בעיני ה'.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:3
כִּי־תָבוֹא 26:3 — ספורנו
כשמביאים ביקורים מודים שגרנו חוץ מארץ ישראל וזכינו לגור בארץ ישראל רק כמתנה מה' שנתן לנו את הארץ. הביכורים הם מתנה של הכרת הטוב לה'. לכן מניחים את הביכורים ליד המזבח - כי הם מתנה לה', לא לכהן (אפילו אם בסוף הכהן יאכל אותם).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:4
כִּי־תָבוֹא 26:4 — מלבי"ם
בפסוק הכהן לוקח את הסל. ספרי: הכהן שומר את הסל (מקש) של העני ומחזיר את הסל (מסכף או זהב) לעשיר (שהעני יהיה יותר עני והעשיר ישאר עשיר). למה? העני לא היה לו סל, ולכן הכין סל עבור המצווה. העשיר לא הכין סל, אלא פשוט קנה סל. לכן הסל של העני הופך להיות חלק מהמצווה כי נעשה לשם מצווה. זה מסביר למה לא היה תקנה שכולם יביאו בסל פשוט כדי לא לבייש את העני.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:5
כִּי־תָבוֹא 26:5 — בכור שור
עלינו לומר את החלק של הודאה לה' בקול רם וחזק, אבל החלק של הוידוי יכולים לומר יותר בשקט, כי זה השבח שלנו.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:5
כִּי־תָבוֹא 26:5 — אמת ליעקב
הפסוק אומר ארמי ולא לבן כי כל הארמים שנאו את יעקב (והיו חלק מההערמה).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:5
כִּי־תָבוֹא 26:5 — מלבי"ם
תורה אור: בירושה, קנין פירות כקנין הגוף, וקבלנו את הארץ כירושה ולכן מביאים ביכורים. השיעבוד במצרים היה פחות מ400 שנה כי א) היו יותר אנשים (ולא רק 70 נפש), ב) עבדו יותר קשה, ג) ה' רחם עלינו והוציא אותנו מוקדם, ד) השכינה גם היתה בגלות, ה) היה לה' להוציא אותנו כדי שלא נרד לדרגה ה50 של טומאה.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:5
כִּי־תָבוֹא 26:5 — רשימות הגרי"ז
למה מזכירים את הצער של לבן ומצרים ולא את של עשיו? של עשיו עדיין ממשיכים ולא יסתיים עד משיח (רש"י בראשית לג:יד). (בהערה: כמו כן, לא מזכירים את הצער של יעקב כשחשב שיוסף מת, כי זה צער אישי ולא לעם כולו.)
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:5
כִּי־תָבוֹא 26:5 — טעמא דקרא
מה הקשר בין הנסיון של לבן להרוג אותנו לירידה למצרים? ואיך יודעים שרצה להרוג אותנו? ספר הישר: אחרי שלבן התפרד מיעקב הוא שלח שליח לעשיו להרוג את יעקב. עישו היה עושה את זה אבל הודיעו לו שאם כן בני עשיו היו צריכים לרדת לשעבוד מצרים. לכן אמר לנכדו עמלק להרוג אותנו אחרי השעבור במצרים.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:6
כִּי־תָבוֹא 26:6 — נצי"ב
המצרים אמרו שאנחנו סוג האנשים שאין לנו הכרת הטוב (ולכן נצטרף לאויב בזמן המלחמה)
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:7
כִּי־תָבוֹא 26:7 — חפץ חיים
כתוב שה' שמע את הצעקות שלנו (לא את התפילות). בעת צרה עלינו לקרוא בקול רם.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:10
כִּי־תָבוֹא 26:10 — אמת ליעקב
אפשר לקרוא את פרשת הביכורים לא מן הכתב (וחצי פסוק) כי זה נעשה כמצוה ולא כקריאת פסוק.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:10
כִּי־תָבוֹא 26:10 — מלבי"ם
תורה אור: קין עבד את האדמה כדי לא לעלות בעבודת ה', אבל ביכורים הוא להשתמש באדמה כדי להתקרב לה'.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:12
כִּי־תָבוֹא 26:12 — דרש משה
אם אנחנו שמחים כשאין מצוה, זה מראה שאנחנו עושים רק כי הוכרחנו. אם אנחנו עצובים, מקבלים שכר אפילו כשלא מקיימים.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:12
כִּי־תָבוֹא 26:12 — מלבי"ם
הסדר הוא סדר של עדיפיות: לוי (ייחוס), גר (אין מישהו לפרנס אותו), יתום (לא יכל לעבוד), אלמנה (לא יכולה לעשות סוגים של עבודה או לדפוק על דלתות).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:13
כִּי־תָבוֹא 26:13 — דרש משה
אפילו לומר שעשינו כל מה שהיה עלינו לעשות הוא גם סוג של "וידוי" ולכן הוא דבר מפחיד.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:13
כִּי־תָבוֹא 26:13 — מלבי"ם
יש חלקים של הוידוי שנאמרים בקול, כמו בעגלה ערופה.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:13
כִּי־תָבוֹא 26:13 — ספורנו
אנחנו עושים וידוי מעשר כי אנחנו מתקנים את חטא העגל שגרם להעביר תרומות מהבכור לשבט לוי.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:14
כִּי־תָבוֹא 26:14 — רמב"ן
יותר טוב להשתמש צדקה עבור מטרות החיים מאשר מטרות המתים.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:15
כִּי־תָבוֹא 26:15 — משך חכמה
ה' דואג ליתום בביתו. כמו כן מותר לעבוד בחול המועד כדי לפרנס יתום.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:15
כִּי־תָבוֹא 26:15 — נצי"ב
האיש שמביא את התרומות שלו יכל להיות גאה על מעשיו, ולכן דוקא הוא זה שצריך להכריז שהוא לא יכל לבטוח במעשיו.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:15
כִּי־תָבוֹא 26:15 — טעמא דקרא
שורש של המילה השקיפה הוא עבור דבר גנאי (לפי הירושלמי). זה להסתכל על משהו מוזר או יוצא מן הכלל (על משהו רגיל יש הבטה או ראייה). האדם הזה אומר שעבור 3 שנים לא עשה שום דבר לא נכון (ירושלמי: אפילו איסור דרבנן שלא קשור). זה באמת משהו להשקיף עליו.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:16
כִּי־תָבוֹא 26:16 — משך חכמה
מותר לנסות את ה' רק לגבי נתינת צדקה כדי להתעשר.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:17
כִּי־תָבוֹא 26:17 — באר יוסף
בשכר שאנחנו מכריזים שה' אחד ואין כמוהו, ה' עושה אותנו מיוחדים שהם גם לא כאחרים. אנחנו היחידים שעומדים חזקים נגד אלו מבחוץ, אבל עדיין מצייתים לפסק של רוב בבית הדין.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 26:17
כִּי־תָבוֹא 26:17 — מלבי"ם
חידוש הברית היה הכרחי כדי שאנשים לא יאמרו שהמצוות היו שייכים בתור עבדים במצרים ולא כשיש להם חירות
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:3
כִּי־תָבוֹא 27:3 — רמב"ן
כל התורה היה נכתב על האבנים (אולי ב70 לשון).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:6
כִּי־תָבוֹא 27:6 — נצי"ב
אפשר להשתמש רק אבנים שלמות במזבח, לא משהו שמיישרים עם ברזל.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:8
כִּי־תָבוֹא 27:8 — בכור שור
משנה סוטה ז:ה - לכתוב את התורה על האבנים ב70 לשון. בכור שור: כדי שכל עם ילמד מי זה ויבין. כך הם יבינו שיש תורה שבחרו לא ללמוד ולקיים ועליו ישרפו בעולם האמת.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:8
כִּי־תָבוֹא 27:8 — נצי"ב
לאינו יהודי יש גם מצוות, אבל המצוות שלנו הם נמשלים לרופא שאומר לבו לקחת תרופות, שאכפת לו אם יקח את התרופות, לא כמו מטופל רגיל, כמו כ' לה' אכפת אם נקיים את המצוות שלנו.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:9
כִּי־תָבוֹא 27:9 — בכור שור
רש"י: כל יום יהיו בעיניך כיום נתינתה (בדרך כלל מובן שמדובר לגבי לימוד תורה). בכור שור: לשמור ולקיים מצוות כאילו הם חדשים.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:10
כִּי־תָבוֹא 27:10 — מלבי"ם
לשמוע את ה': א) מה ה' רוצה ממצווה ב) להכין למצווה ג) למרות שזה נשמע אכזרי ד) לשמוע לנביא, שבמדבר היה לעם נביא מיוחד שמתאים ל"בן" אבל עכשיו "רק" יהיה להם נביא המתאים למלך ועם.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:10
כִּי־תָבוֹא 27:10 — מלבי"ם
יש קללות עבור א) סמוי ולא יגיע לבית דין ב) דבר רע מאד (רציחה, עבודה זרה, ועריות) ג) י"א שבטים ד) יש פרטים אבל יש מוסר ללמוד מכל אחד ה) תשובה שלוL בני נח מצווים באלו, והאבות היו יותר מחמירים
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:12
כִּי־תָבוֹא 27:12 — טעמא דקרא
כל הילדים של רחל ולאה היו על הר גריזים חוץ מראובן וזבולון. ראובן כדי שיכל לקלל את אלו שמקיימים יחסים אם אשת אביו (שכולם יבינו שהוא לא עשה כן ורק הפריע למצעים - שבת נה:). זבולון כדי שיקלל מי שלא מקים את התורה, כי הוא השתמש בכסף שלו לפרנס את יששכר. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:15
כִּי־תָבוֹא 27:15 — בכור שור
הקללות הם עבור חטאים שנעשו בצנעה. לדוגמה מי שלא מכבד הוריו יכל להיות שהוא חולה או עייף בשעה שהם מבקשים ממנו משהו., או שאין לו מספיק כסף לעצמו אם הם יצטרכו כסף. ודאי שלא יעשה כן בפומבי. איך אדם יכל להעיז כך נגד אלו שהוא חייב להם כי גדלו אותו?
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:18
כִּי־תָבוֹא 27:18 — בכור שור
רש"י: לשלוח עיוור בדרך הלא נכון הוא משל ללתת למישהו עצה לא טובה. בכור שור: זה לא משל. אדם יכל לחשוב שהוא בדרך הנכון, שהאוכל שאכל היה כשר, שדן את האחר נכון, אבל באמת רק ניסה להחמיא לעשיר.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:26
כִּי־תָבוֹא 27:26 — כתב סופר
מה הצורך בפסוק המסכם "אשר לא יקים" ומה זה "לעשות אותם"? רמב"ם מורה נבוכים - יש חוטא בגלל התאוות שלו. הוא מודה שזה חטא רק שלא יכל להתאפק. יותר גרוע מזה זה מי שאומר שזה אפילו לא עבירה, שאין ציווי מה', וכו'. הקללות הראשונות הם עבור העבירות החמורות (עריות וכו') אבל חוטאים בגלל התאוות. אז יש ארור אחר על מי שכופר שאין אפילו מצווה לעשות, שזה בכלל לא חטא. זה גרוע אפילו על המצוות הקטנות, לכן "ארור".
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:26
כִּי־תָבוֹא 27:26 — נצי"ב
אדם מקולל אם לא פרנס תלמידי חכמים, אפילו אם למד בעצמו וקיים מצוות.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:26
כִּי־תָבוֹא 27:26 — רמב"ן
לעבור על החטא אינו הקללה, אי קיומו הוא הקללה.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 27:26
כִּי־תָבוֹא 27:26 — רשימות הגרי"ז
יש חובה להלחם נגד ולעצור את אלו שמנסים לעקור ולשנות את התורה וחיי הדת, שגורמים לנו לחטוא. מהקללה הזאת לומדים שאי אפשר להתנהג בזה ב"שב ואל תעשה".
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:1
כִּי־תָבוֹא 28:1 — נצי"ב
אם תדקדק במצוות תזכה לשבת עם החכמים בעתיד.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:1
כִּי־תָבוֹא 28:1 — שפת אמת
לא יהיה לך גאווה כי עשית משהו טוב, כי אחרי שעוברים דלת תמיד יש עוד דלת לעבור (תרל"ו), יש להתפלל לפני כל דלתות סגורות, כי היכולת להתפלל אחרי שנפתחו (אלול וכו') הוא מבוסס על התפילות הקודמות כשהדלתות היו סגורות (תרמ"א).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:2
כִּי־תָבוֹא 28:2 — נצי"ב
איש לא יברח מברכה, אבל אם לא יתמיד בהנאות העולם, אם מספקי עמוק בתורה חלק מברכות הגשמיות יגיעו אליו.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:6
כִּי־תָבוֹא 28:6 — כתב סופר
למה בתהלים צא:יא ה' אומר שישלח מלאכים (ברבים) ובשמות כג:ב הוא ישלח מלאך (יחיד)? לנסוע בדרך הוא דבר מסוכן, וצריכים מלאך להגן נגד לסטים ופרעניות. בנוסף משאירים בית בלי מגן, עסק בלי מגן, ואולי גם משפחה. מלך שיוצא משאיר עם ומדינה בלי מגן. רב או מלמד משאיר קהילה או תלמידים בלי משגיח. לכן צריכם ב' מלאכים, אחד לדרך ואחד למה שנשאר בבית. כשמשה נסע עם העם, לא השאירו שום דבר, אז הספיק להם מלאך אחד לסכנות בדרך.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:8
כִּי־תָבוֹא 28:8 — משך חכמה
אפילו כשיש כל כך הרבה אנשים בארץ ישראל יהיה עדיין מספיק אוכל ומקום (כמו הנס שהיה במקדש)
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:9
כִּי־תָבוֹא 28:9 — נצי"ב
לקיים מצוות יכל למנוע דבקות, אבל מי שמקיים נכין יגיע למדרגה גבוהה יותר של קדושה, יותר גבוהה מאשר אם יתמקד רק על דבקות.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:14
כִּי־תָבוֹא 28:14 — ספורנו
לא לסטות אפילו על ידי "מנהגים" לא טובים (כמו שאחרים תמיד עשו דברים לא נכונים).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:15
כִּי־תָבוֹא 28:15 — נצי"ב
התורה כמו תחבושת שמונעת דבר רע להגיע לפצע (חסר מהגרס באינטרנט בשבט תשס"ג).
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:29
כִּי־תָבוֹא 28:29 — כתב סופר
בגלות אנחנו נמשלים לעור שממש למצוא דבר, לפעמים מוצא ולפעמים לא. אנשים בגלות ינסו להקל על עצמם את עול הגלות ולכן עוזבים את הדת, מבזבזים או תורמים הרבה כסף, מתנהגים בכבוד ובעושר, אבל הכל לשווא. אין שום תקווה חוץ מהרחמנות של ה'.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:41
כִּי־תָבוֹא 28:41 — באר יוסף
אין לפדות שבוי במחיר גבוה מדי, אלא אם זה מי שיהיה פוסק גדול עבור כלל ישראל.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:42
כִּי־תָבוֹא 28:42 — רמב"ן
כשהפירות שלכם נאכלים זה אזעקה שמגיע האויב.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:46
כִּי־תָבוֹא 28:46 — נצי"ב
יותר קל לסבול את הגלות כשמקדישים זמן ללימוד התורה וקיום המצוות.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:47
כִּי־תָבוֹא 28:47 — רבינו בחיי
מי שמקיים מצווה בשמחה מקיים 2 מצוות, ולכן מי שמקיים מצווה בלי שמחה נענש על פספוס של המצווה השנייה.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:61
כִּי־תָבוֹא 28:61 — משך חכמה
שימוש תלמידי חכמים דוחה את סוכה ולולב נולדנו כדי לעשות, לעמל, ולפעול.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 28:69
כִּי־תָבוֹא 28:69 — אמת ליעקב
קבלו את התורה שוב בפורים כי הכירו שה' משגיח גם על טבע האדם ומחשבות האדם.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 29:1
כִּי־תָבוֹא 29:1 — מלבי"ם
אחרי המתנה הטובה של יציאת מצרים, זה לא ראוי שנצפה עוד מתנה של ארץ ישראל, אבל ה' נותן בכל מקרה כי זה המקום הכי ראוי לצמוח ברוחניות כעם.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 29:1
כִּי־תָבוֹא 29:1 — נצי"ב
התפקיד של עם ישראל הוא להגדיל את שם ה' בעולם. אם יש צורך בגלות כדי לאפשר זאת, עלינו להבין את זה.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 29:3
כִּי־תָבוֹא 29:3 — נצי"ב
עם ישראל לא רצה השגחה נסית, רק דרך הטבע. ה' הסכים למרגלים כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 29:7
כִּי־תָבוֹא 29:7 — מלבי"ם
העובדה שהעם נתנו לראובן גד ומנשה את הארץ המשובח בעבר לים זה ראיה שהאמינו א) שיקבלו את האדמה בתוך ארץ ישראל, ב) שהוא גם משובח
כִּי־תָבוֹא
כִּי־תָבוֹא 29:58
כִּי־תָבוֹא 29:58 — רבינו בחיי
מטרת כל המצוות היא יראה, שהוא יותר טוב מכל המצוות כי זה נשאר אצלך, אבל הקיום שלו הוא באי עשיית עבירות ובעשיית מצוות כמו שצריך.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:9
נִצָּבִים 29:9 — כתב סופר
למה הפסוק מכנה אותנו "כל איש ישראל"? כל כלל ישראל הוא כאיש אחד. יש מצוות רק לכהנים או רק לישראלים וכו'. לכן רק ביחד אנחנו מקיימים את כולם. אם אין אחדות אז חסרים לנו את המצוות האלו. כמו שיש "בית" שהו לבנים, אבנים, עצים, זכוכית וכו'.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:9
נִצָּבִים 29:9 — נצי"ב
ה' מבקש דברים שונים מכל אדם, ולכן כל אדם נידון ברמה שלו.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:9
נִצָּבִים 29:9 — שפת אמת
הדרך לעשות תשובה הוא לבטל את עצמו לכלל (תרל"ה), ועל ידי להיות חלק מהכלל זה מכסה את הטעויות של היחיד (תרל"ח).
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:11
נִצָּבִים 29:11 — בכור שור
כולם נאספים, לכן זה זמן טוב לעשות ברית, מאשר אחרי הגיעם לארץ ויהיו מפוזרים, ויהיו לאנשים תירוצים (מישהו בהריון, חולה, פצוע) ולא יכל לעזוב את האדמה שלהם בלי שמירה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:13
נִצָּבִים 29:13 — נצי"ב
מהעובדה שאנחנו נענשים (במקום לא לשים לב אלינו) מראה שה' לא נטש אותנו ועדיין רוצה אותנו.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:14
נִצָּבִים 29:14 — מלבי"ם
לאבות יש יכולות לעשות ברית עבור בנם העתידיים כי א) הנשמות כבר קיימות ב) זה דבר טוב ג) ה' החליט.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:14
נִצָּבִים 29:14 — ספורנו
חלק מהאחריות של הורים הוא ללמד לילדיהם שארץ ישראל הוא רק למי שמקיים את התורה, וזה התנאי לשמור את הארץ בידנו (להתגרש מהארץ הו בגלל אי-קיום התנאי של ההסכם, לא עונש).
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:15
נִצָּבִים 29:15 — משך חכמה
לעבור דרך עמים של עבודה זרה זה כמו להשאיר מישהו ליד בית זנות ללא השגחה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:16
נִצָּבִים 29:16 — רשימות הגרי"ז
אם הם ראו את הדברים המגעילים שבע"ז למה משה הכריח אותם להישבע? אחרי שרואים משהו יש לזה השפעה עליך, ולפחות תהיו פחות מופרע מזה בעתיד. יותר טוב לא לראות בכלל מאשר לראות ולהצהיר שהוא לא טוב.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:17
נִצָּבִים 29:17 — דרש משה
עלינו להפנים שקיום מצוות הוא שמחה, ולא עול, ואז גם הילדים שלנו יבינו את זה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:17
נִצָּבִים 29:17 — כתב סופר
למה מי ששומע את הקללות יחליט שיכל ללכת בשרירות לבו ולהסתדר? יש לנו הרבה בדור שחושבים שהסיבה שהאומות שונאות אותנו זה בגלל שלא אוכלים ושותים איתם ולא מתחתנים איתם בגלל הדת ולכן רוצים לפרוק עול. לה' יש כח שיאהבו אותנו ולעולם לא נפגענו מקיום מצוות (אדרבא!). לכן משה אמר את זה נגד אלו שחושבים כך. ועוד, הגלות מכפרת כדי שנקבל שכר יותר גדול בעולם הבא. מי שיפרוק עול יפסיק פעמיים, כי הגלות לא תכפר וגם לא יקבל שכר בעולם הבא.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:17
נִצָּבִים 29:17 — משך חכמה
זה יותר טוב לא להיות אפילו קרוב לחטא מאשר להיות קרוב ועדיין להמנע ממנו.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:17
נִצָּבִים 29:17 — רמב"ן
לפעמים חטא אחד מקלל את האחרים. כי לפעמים הוא משורש, תכונה שירש מההורים.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:18
נִצָּבִים 29:18 — באר יוסף
הפסוק מדבר על עבודה זרה אבל באמת מדבר על פורש מן הציבור. מה הקשר? הפורש מן הציבור כופר בעיקר.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:18
נִצָּבִים 29:18 — רבינו בחיי
המחשבה על עבירה היא גרועה מהעבירה כי היא מתפשטת לכל הגוף ואוכל אותו (והוא נותן 4 סיבות למה).
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:18
נִצָּבִים 29:18 — רמב"ן
להנות מתאווה לא משביע כלל, זה רק גורם ליותר תאווה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:27
נִצָּבִים 29:27 — טעמא דקרא
האדמה נקראת "אדמתם" ולא "אדמתו" או "אדמתנו" כדי להדגיש שאפילו כשאנחו לא בארץ זה עדיין האדמה שלנו. (לא מופיע בגרסה באינטרנט בחשון תשפ"ד)
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:28
נִצָּבִים 29:28 — חפץ חיים
אנחנו ערבים ליהודים האחרים, ועלינו לא לאפשר להם לא לחטוא כמו שלא היינו מאפשרים להם להשקיע כסף בעסק רע אם היינו הערב שלהם.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:28
נִצָּבִים 29:28 — כתב סופר
מה "נסתר" מה' ונגלה לנו? ברכות לג: - הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. אנחנו בוחרים אם להיות צדיק או רשע. זה הדבר היחיד שנסתר מה'. עוד, מצוות בין אדם לחבירו הם שכליות ומצוות שבין אדם למקום לא מבינים את הטעם, ועלולים לחשוב שהם מוגבלים לזמן או מקום מסויים. מה שנגלה לנו הוא שאנחנו לא מכירים את טעמי המצוות ולכן לא יכולים להגיע למסקנה שהמצוות לא שייכות.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:28
נִצָּבִים 29:28 — כתב סופר
בדברים כ:ו הבן ישאל "מחר" מה העבודה הזאת לכם. זה מדובר בזמן שגרים בין העמים. והוא מתחכם לומר שהמצוות לא שייכות שם. לכן עונים שה' צוה לנו חוקים ולא מבינים את הטעם. מה שנגלה לנו הוא שאנחנו לא מכירים את טעמי המצוות ולכן לא יכולים להגיע למסקנה שהמצוות לא שייכות. (לא מופיע באינטרנט בחשון תשפ"ד)
נִצָּבִים
נִצָּבִים 29:28
נִצָּבִים 29:28 — רמב"ן
העברות הסמויות הם אלו שאפילו החוטא בעצמו לא יודע עליהם.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:1
נִצָּבִים 30:1 — כתב סופר
משמעות הפסוק שנחזור בגלל הברכות, אבל זה באמת בגלל הקללות. חובת הלבבות: בגלות רואים את הניסים של ה' יותר גלוי מאשר אפילו במצרים. איך? אנחנו בין העמים ואיכשהו לפעמים חיים שם בנחת. מהקללה של הגלות רואים את הברכה של ההגנה של ה'.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:2
נִצָּבִים 30:2 — משך חכמה
לא משנה החומרא של החטא, תשובה תמיד אפשרית (אבל לא תמיד תשובת המשקל עדיין אפשרית).
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:2
נִצָּבִים 30:2 — רמב"ן
יש לשוב לה' ולקבל על עצמנו ועל הילדים שלנו לקיים את המצוות.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:2
נִצָּבִים 30:2 — ספורנו
התשובה האידיאלית הוא כדי לקיים את רצון ה', לא עבור שכר, מתוך יראה, להמנע מעונש, וכו'.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:3
נִצָּבִים 30:3 — חפץ חיים
לא לאפשר מצב רע לגרום לנו לא להאמין בגאולה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:6
נִצָּבִים 30:6 — רמב"ן
ה"מילה" על הלב שלנו יגרום לבחור את הדבר הטוב לטבעי.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:9
נִצָּבִים 30:9 — ספורנו
עם תשובה נכונה, ה' יתן לנו הצלחה לא צפויה, שאפילו החטאים שלנו הוא נחשב כזכויות, וזה יהיה הזכות שלנו ולא רק זכות האבות.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:11
נִצָּבִים 30:11 — משך חכמה
ה' עשה את הכל עם חכמה, ולכן מה שאנחנו צריכים הכי הרבה הוא מצוי (מים, אוויר), כמו חלב האם לתינוק.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:11
נִצָּבִים 30:11 — נצי"ב
המצווה שהיא לא רחוקה ולא קשה, שאדם עלול לחשוב שהוא כן קשהף הוא המצווה של תשובה מאהבה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:12
נִצָּבִים 30:12 — אמת ליעקב
אלו שעסוקים בסחורה אולי יהיו מלומדים בתורה. אבל אלו שעסוקים במלאכה אין להם זמן ללמוד.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:12
נִצָּבִים 30:12 — כתב סופר
מי יעלה לנו השמימה הוא ראשי תיבות "מילה". "דרכיה דרכי נועם" והתורה לא אכזרית ולא מצפה שנעשה משהו נגד טבע האדם - חוץ מברית מילה, שלאב יש רחמנות לבן שמקשה עליו. לכן ה' עומד לידו "וכרות עמו הברית" (בראשית רבה). אפילו מצווה שקשה כמו לעלות לשמים הוא קל כשמכינים את עצמנו לקיימם ואז ה' עוזר לנו.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:12
נִצָּבִים 30:12 — טעמא דקרא
זה בלתי אפשרי לעלות לשמים (בבא מציעא צד.), לכן התורה אומרת לנו או משל שנשאל את הנביאים מה פסק הדין בשמים, או שאין צורך, כי היה צורך לעלות לשמיים לקיים מצוות ה' היה נותן לנו את היכולת לעשות את זה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:14
נִצָּבִים 30:14 — בכור שור
לקיים בפה ולא בלב הוא כלום. לקיים בלב בלי הפה הוא רק קצת.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:14
נִצָּבִים 30:14 — חפץ חיים
המצוות שייכות לא רק למעשים שלנו אלא גם לדיבורים שלנו ולמחשבות שלנו.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:14
נִצָּבִים 30:14 — נצי"ב
עם ישראל מחובר לה'. כמו שבפגישה ראשונה בין אב ובנו, שיכולים לעשות קשר חזק ביניהם בגלל טבעם, וכמו כן הטבע נותן אהבת ה' לאלו שעמלים בתורה.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:15
נִצָּבִים 30:15 — דרש משה
כל יום יש לנו בחירה, אפילו אם עד עכשיו בחרנו לא נכון.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:19
נִצָּבִים 30:19 — באר יוסף
רש"י: "הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם" לראות שהשמש עדיין עובד, וכדור הארץ עדיין אותו גודל. מזה לומדים שחייבים לקיים את כל המצוות. באר יוסף: אין להם בחירה לעצמם? אלא לראות שנשארים אותו דבר כל הזמן. כשאנשים טוענים שפעם שייכו כל המצוות אבל הם כבר לא רלוונטים, תסתכלו לשמש וכדור לראות שהעולם עדיים אותו דבר וכל המצוות עדיין שייכות.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:19
נִצָּבִים 30:19 — דרש משה
השמיים מקיימים רצון ה', וכן עליונ לעשות.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:19
נִצָּבִים 30:19 — דרש משה
עלינו לבחור את ה"טוב" שישפיע על הילדים שלנו ולתלמידים שלנו לבחור גם את ה"טוב".
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:19
נִצָּבִים 30:19 — נצי"ב
הבחירה בין טוב ורע לא אומר ששניהם הם בחירות טובות.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:19
נִצָּבִים 30:19 — ספורנו
להדבק לה' הוא להדבק במשהו תמידי לעולם. ה' לא נותן לאדם חיים לעולם.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:20
נִצָּבִים 30:20 — דרש משה
אנחנו דבקים בה' על ידי שימוש תלמידי חכמים.
נִצָּבִים
נִצָּבִים 30:20
נִצָּבִים 30:20 — משך חכמה
עלינו לתת דין וחשבון על כל העבירות שלנו וגם על המצוות שהיינו יכולים לקיים באותו זמן של העבירות.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:1
וַיֵּלֶךְ 31:1 — דרש משה
המשה שעזב הוא אותו משה שהגיע.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:1
וַיֵּלֶךְ 31:1 — כתב סופר
לפי הטבע לימוד התורה מתשת כח אדם. רק שה' עושה נס כדי שזה לא יקרה. חתם סופר: הנס של רבי אלעזר בן עזריה ששערו הפכו לצבע של זקן הוא נס כי ה' עצר את הנס כדי לאפשר את זה. משה אומר שהוא בן מאה ועשרים שנה "היום" שרק עכשיו הוא פתאום הרגיש את זה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:1
וַיֵּלֶךְ 31:1 — מלבי"ם
זה טבעי שבשעת מיתה רוצים להפרד מכולם בתנאיים טובים, מה שלא זכו דתן ואבירם, ושמשה זכה לו בשעת בריאות טובה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:1
וַיֵּלֶךְ 31:1 — נצי"ב
משה סיפר לכל שבט בנפרד, כי ה' הפסיק להרים את קולו עבורו (יש תשובות אחרות ברמב"ן, אב"ע, תרגום יונתן, ספורנו, כלי יקר, ורבינו אפרים).
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:1
וַיֵּלֶךְ 31:1 — רמב"ן
משה "הלך" אחרי הנאום שלו לומר להתראות בכל מחנה ומחנה ולספר לכולם את התמיכה שלו עבור יהושע.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:1
וַיֵּלֶךְ 31:1 — ספורנו
משה נחם את העם על מותו שכך יזכו ליכנס כבר לארץ ישראל, וה' ינהיג אותם שם.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:2
וַיֵּלֶךְ 31:2 — דרש משה
היכולת לא תוקח ממשה עד שניתנת ליהושע. בכל דור יש את התלמידי חכמים ללמוד מהם.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:2
וַיֵּלֶךְ 31:2 — מלבי"ם
תורה אור: זה בזיון להחליף את הרב בזמן שהוא יכל עדיין לעשות את תפקידו, לא כשהוא זקן מדי למלא את תפקידו. משה הוא היוצא מן הכלל כי הוא מפסיק את תפקידו כדי לאפשר לעם ליכנס לארץ ישראל.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:2
וַיֵּלֶךְ 31:2 — טעמא דקרא
לצדיק מוות לא כל כך רע כמו עבור רשע, כי מקבל שם את גן עדן. לכן לצדיק למות ביום הולדת שלו זה דבר טוב, אבל לרשע כמו עמלק זה דבר להמנע ממנו (ירושלמי ראש השנה ג:ח).
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:7
וַיֵּלֶךְ 31:7 — בכור שור
משה אומר ליהושע שיכנס לארץ ישראל עם העם, ועם ענווה שלו, אומר לו תמיד להתייעץ עם הזקנים. בפסוק כד, ה' אומר ליהושע שהוא יכניס את העם, ושהוא המנהיג (לא הזקנים) וכל האחריות הוא שלו.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:10
וַיֵּלֶךְ 31:10 — שפת אמת
הקהל הוא אחרי שמיטה, כי דרך שמיטה זוכים לשמוע את דבר ה', שזה הקשר בין שמיטה והר סיני (תרמ"ב).
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:11
וַיֵּלֶךְ 31:11 — אמת ליעקב
למשה רבינו היה תפקיד גדול יותר בכיבת ספר דברים.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:12
וַיֵּלֶךְ 31:12 — משך חכמה
הביאו את הילדים להקהל עבור החוייה. כשרבי יהושע שמע הסבר זה בגמרא ממש אהב אותו כי אמא שלו הביאה את העגלה שלו לבית המדרש.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:12
וַיֵּלֶךְ 31:12 — רמב"ן
פשט: טף הוא ילדים קטנים לפני חינוך, אבל חז"ל אומרים שזה תינוקות שההורים מקבלים שכר על שהביאו אותם.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:12
וַיֵּלֶךְ 31:12 — שפת אמת
מביאים ילדים להקהל כדי שיעשה מעשה שעבורו ה' יכל לתת לו שכר, שמאיר את ילדיו לתורה. (תרל"ד).
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:13
וַיֵּלֶךְ 31:13 — מלבי"ם
אפילו שהילדים לא מבינים, יזכרו שכולם התאספו וישבו לקריאה ארוכה, והזכרון הזה יתן להם השראה על חשיבות התורה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:14
וַיֵּלֶךְ 31:14 — דברי אליהו
ילקוט - ביום פטירת משה, ה' דבר עם יהושע. משה שאל את יהושע מה ה' אמר. יהושע ענה: האם אני אי פעם שאלתי אותך מה ה' אמר? משה ענה: עדיף למות מאה פעמים מאשר רגע אחד של קנאה. גר"א: ה' רצה שמשה יהיה בסדר עם מותו ושלא יכנס לארץ ישראל (אחרי כל התפילות והבקשות שלו). כדי למנוע שמשה יבקש ליכנס לארץ ישראל אבל לא כמנהיג אלא כתלמיד של יהושע, ה' אמר ליהושע שכך עליו לענות למשה, כדי שמשה ירגיש קנאה לרגע וידע שליכנס כך לארץ ישראל לא יהיה לו טוב.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:14
וַיֵּלֶךְ 31:14 — רבינו בחיי
לכל אחד יש זמן קצוב, אבל ה' דן אותנו ונותן שכר שאדם יחיה יותר (או מקטין כעונש). זה מלמד אותנו את כח התפילה שהיא יותר חזקה מהטבע (לפי הטבע ימות אבל ה' גובר על הטבע ונותן לו לחיות).
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:16
וַיֵּלֶךְ 31:16 — מלבי"ם
העונש של ה' שנטשנו אותו הוא יהיה הסתר פנים, עלינו לראות את זה כהזדמנות לתשובה ולא סימן שנטשנו אותו.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:16
וַיֵּלֶךְ 31:16 — נצי"ב
לפעמים עם ישראל דומה לאשה שבגדה בבעלה, אבל לא יודעת שבעלה עדיין מעוניין בה, ולכן היא ממשיכה לבגוד בו.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:16
וַיֵּלֶךְ 31:16 — רבינו בחיי
משה שומע על מותו עם המילה "הן" - המילה שפעם השתמש לשבח את ה', אבל זה בסדר כי שומע על תחית המתים ועולם הבא.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:16
וַיֵּלֶךְ 31:16 — רשימות הגרי"ז
הם יעבדו ע"ז ויעזבו את ה' (אפילו לא לעבוד את ה' וגם את הע"ז) ויפרו את בריתם. זה לא רק לדלג על תפילה. ה' יסתיר את פניו. התרופה הוא מה שכתוב בפסוק הבא: לכתות ספר תורה וללמד את בני ישראל. זה מרפא גם את ע"ז! התפקיד שלנו הוא רק לדאוג להמשיך ללמד תורה לבני ישראל.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:16
וַיֵּלֶךְ 31:16 — טעמא דקרא
סנה' צ: - פסוק זה הוא המקור לתחית המתים ושה' יודע את העתיד, אבל מסקנת הגמ' הוא שהוא רק המקור לשני. אבל ההצעה היא שהוא המקור לשניהם שאם מקבלים את תורה שבעל פה, אז המסורה שלנו הוא גם עבור השני, ואם לא אפילו מה שכתוב לא יאמינו בו. באמת אי אפשר לקבל את תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:17
וַיֵּלֶךְ 31:17 — בכור שור
רש"י: כמו שאיני רואה בצרתם = ה' יסתיר פניו כאילו הוא לא רואה את הצער שלהם (שמאפשר את העונש לקרות). בכור שור: הוא מחביא את הפנים שלו מאהבה, כמו אבא שלא יכל לעמוד ולראות כשבנו מקבל את העונש שמגיע לו.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:17
וַיֵּלֶךְ 31:17 — רמב"ן
זה לא מספיק להתחיל לכפור בעבודה זרה. חייבים לעשות ווידוי מלא ותשובה שלמה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:18
וַיֵּלֶךְ 31:18 — ספורנו
אנשים יכולים לחשוב שה' נטש אותם, ולכן לשבים בתשובה ולא מתפללים אליו, אבל באמת הוא שם מחכה לנו.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — באר יוסף
עירובין נד: - מהפסוק הזה רבי עקיבא מדייק שעל הרב ללמד את התלמיד עד שמכיר את החומר היטב. פעם רבי פרידא לימד תלמיד 800 פעמים וקבל על זה שכר.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — חפץ חיים
מצוות כתיבת ספר תורה מופיעה מיד אחרי הסתר אסתיר. מזה רואים שלתורה יש כח להגן עלינו גם בעת הסתר פנים.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — דרש משה
כדי לכתוב את השירה כעדות על מה שכתוב בתורה, צריכים לכלול (ולדעת) את כל התורה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — כתב סופר
סנהדרין כא: - אפילו מי שירש ספר תורה מאבין חייב לכתוב ספר תורה. הסבר: לא רוצים שהתורה תהיה רק לאלו שירשו את זה. לכל אחד יש חיוב ללמוד לעצמו. יש שמקיימים תורה מאהבה, יראה, או מהרגל מבית אביו. רק מאהבה או יראה גם ילמד את בנו. מהרגל זה לא ימשיך. לכו עליו לכתוב ספר בעצמו כדי להראות שהוא מקבל על עצמו וזה לא רק הרגל.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — מלבי"ם
השירה היא עדות להקב"ה להזכיר לו לא להעניש אותנו, כמו מלך שיודע ששוכר גנב ידוע כמשרת ועדיין מצפה ממנו לא לגנוב.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — נצי"ב
השירה היא החלק הראשון בתורה שנכתב קודם ולא נלמד/נאמר, במקום הסדר ההפוך.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:19
וַיֵּלֶךְ 31:19 — רמב"ן
יהושע הוא עכשיו חלק מהציווי כדי שיבינו שהוא גם יכל ללמד אותם את התורה.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:27
וַיֵּלֶךְ 31:27 — קול אליהו
איך זה קל וחומר? איך משה יודע שיחטאו - אין להם בחירה? אבא יכל להעניש מיד או לחכות לזמן מאוחר יותר. אם מיד, הילד עלול להפנים את הלקח. כך במדבר ה' העניש מיד (אחרי המרגלים, המתאוננים, קורח וכו'). אם עדיין תעו, קל וחומר שיתעו אחרי זמן משה כשהעונש לא יהיה מיידי.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:28
וַיֵּלֶךְ 31:28 — דרש משה
השמים יעידו על איך הקורות הקודמים שמרו את התורה, וזה יהיה מוסר עבורנו.
וַיֵּלֶךְ
וַיֵּלֶךְ 31:30
וַיֵּלֶךְ 31:30 — משך חכמה
חילול ה' של חטא הוא רע כפול מהחטא עצמו (הפטרה שבת שובה).
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:1
הַאֲזִינוּ 32:1 — כתב סופר
רש"י: שהכל שמחים בו לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות. ש: אז למה להשוות את התורה למטר? יש מצווה מן התורה של "הוכח תוכיח". אבל אנשים מוכנים (קצת) לשמוע תוכחה על בין אדם לחבירו, אבל לא רוצים לשמוע כלל על בין אדם למקום. משה מוכיח אותם על גם וגם. ולכן קורא לשמים על מילי דשמיא ועל הארץ על מילי דארעא. המטר זה התוכחה של השמים שלא כולם ירצו לשמוע.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:1
הַאֲזִינוּ 32:1 — כתב סופר
הרבה אומרים שהשמים פה זה תלמידי חכמים והארץ זה עמי הארץ. עמי הארץ מחזיקים תלמידי חכמים, והתלמידי חכמים משפיעים על העולם עם התורה שלהם. אבל אי אפשר זה בלא זה. כמו כן, גשם יורד לארץ וזה לא מספיק להצמיח דברים. אבל זה חוזר לשמים באדים, וחוזר לארץ כמטר. משה מעיד להם שתמיד יהיו עמי הארץ וגם תלמידי חכמים.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:2
הַאֲזִינוּ 32:2 — דרש משה
לתורה יש את התכונות הטובות של גשם וטל.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:2
הַאֲזִינוּ 32:2 — נצי"ב
לא כדאי לבזות הרבה זמן בדיוק פסוקים ולימוד תנך בעיון עד שקודם שולטים על הגמרא.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:2
הַאֲזִינוּ 32:2 — שפת אמת
כמו שהאדמה מוציאה פיאות, אנחנו מגדלים עם תורה (תרל"ד).
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:2
הַאֲזִינוּ 32:2 — ספורנו
גשם של תורה יגיע לתלמידי חכמים וטל של תורה יגיע אפילו לאנשים פשוטים.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:3
הַאֲזִינוּ 32:3 — מלבי"ם
אפילו כשדברים קורים לפי "טבע" אם נבין זה עדיין תחת השגחת ה' נבין ששם ה' עלינו, אם לא, אנחנו גם נחשוב שהוא לא משגיח עלינו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:3
הַאֲזִינוּ 32:3 — משך חכמה
עולם הטבעי הוא המקום האידאלי לקיים את התורה, לא עולם הניסי של המדבר.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:4
הַאֲזִינוּ 32:4 — באר יוסף
ב"ק נ. - רבי חנינא לומד מהפסוק הזה שאין לומר שה' יוותר על העבירות שלנו וימחול. באר יוסף: למה מהפסוק הזה? לומר שהוא רחום זה לא רק שהוא מוחל, אלא שהוא מוחל כחלק ממשפט. לכן ה' מוחל אלו שגם מוחלים אחרים (ר"ה יז.), שמרחם על אלו שמרחמים (שבת קנא:), ונותן גשם לאלו שמתנהגים לפנים משורת הדין (תענית כה:).
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:4
הַאֲזִינוּ 32:4 — חפץ חיים
לפעמים צדיק הוא עני ובצער, ואנחנו מאמינים שה' עושה לו מה שהכי טוב לו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:4
הַאֲזִינוּ 32:4 — מלבי"ם
כשאנחנו חוטאים מגיע לנו להיחרב, אבל אז האומות יחשבו שהם חזקים, לכן ה' לא מחריב אותנו, אבל הוא כן מתחבא ממנו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:4
הַאֲזִינוּ 32:4 — נצי"ב
יש כופרים בה' בג' דרכים: א) שה' לא יודע מה שקורה בעולם, ב) הוא כן יודע מה קורה אבל זה פחות מכבודו שיאכפת לו, ג) הוא כן יודע ואכפת לו אבל הוא מוותר.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:6
הַאֲזִינוּ 32:6 — בכור שור
להיות רע זה לא דרך לשלם לה' עבור כל הטובות שלו כלפינו. אפילו אם לא היה לו היכולת להעניש אותנו, לא כדאי לנו לשלם לו רע עבור טוב. כל שכן שהוא יכל להעניש אותנו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:6
הַאֲזִינוּ 32:6 — קול אליהו
אונקלוס מתרגם "נבל" כ"קבילו אורייתא" (לקבל את התורה). איך? 1) נבל משמעות דומה, כמו נובלות מיתה שינה ונובלות נבואה חוכמה. 2) אברהם שמר את התורה כי השלים את עצמו ולא הצטרך קבלת התורה כדי להיות ברמה הזאת. הם לא היו ברמה של אברהם, ולכן זה היה "נבל" מצידם להצטרך קבלת התורה.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:7
הַאֲזִינוּ 32:7 — חפץ חיים
לפעמים שווה קצת צער בעולם הזה עבור הרבה שכר בעולם הבא.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:10
הַאֲזִינוּ 32:10 — נצי"ב
ה' סיפק לנו את צרכנו במדבר שנוכל לשרוד וגם שנצליח להיות שם ל"מענטש", ולא כמו איש מדבר בלי נימוסים.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:10
הַאֲזִינוּ 32:10 — רמב"ן
ה' יעצור אותנו בצורה שאנחנו סוגרים את העיניים.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:11
הַאֲזִינוּ 32:11 — נצי"ב
כמו שהנשר מחנך את ילדיו להתנהג כמוהו, ולפעמים יעשה דברים שרע להם זמני, כמו כן ה' לקח אותנו במדבר כדי שנהיה אנשים שסומכים רק על ה'.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:14
הַאֲזִינוּ 32:14 — ספורנו
יכולים להתפרנס בקלות מתירוש ענבים, כדי לשחרר אותם ללימוד תורה.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:15
הַאֲזִינוּ 32:15 — חפץ חיים
זה יותר טוב להיות רזה ועני ולשמור ולכבד את התורה כמו שצריך במקום עשיר ושמן ולחלל אותו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:15
הַאֲזִינוּ 32:15 — כתב סופר
מי שחוטא ומצליח מקשה את לבו. אם ה' היה מעניש אותו אולי היה עוצר. אבל ה' ארך אפים ולכן ממשיכים לחטוא.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:15
הַאֲזִינוּ 32:15 — מלבי"ם
אחרי שהשמינו הם התעצלו (ואחר כך לא שמו לב לה' בטעות), וזה הגיע ללא לשים לב אליו בכוונה, להתמקד על הנאה במוקם להתמקד על ה'.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:15
הַאֲזִינוּ 32:15 — ספורנו
אפילו החכמים התעמקו יותר מדי בגשמיות, שמנע מהם לרדוף אחרי האמת.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:20
הַאֲזִינוּ 32:20 — כתב סופר
ילקוט תתקמה - אל תקרי "לא אמון בם" אלא "לא אמן בם" שלא אומרים אמן לברכות של הנביאים. יש שחוטאים כי לא מאמינים שהתורה אמת, ועונשים יותר גדול מאלו שמאמינים אבל חוטאים בגלל תאוה. מי שלא אומר אמן לברכת הנביאים זה אולי הוכחה שהוא לא מאמין בהם.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:32
הַאֲזִינוּ 32:32 — רמב"ן
אלו שעוקבים אחרי עבודה זרה אין להם שום עצה חוץ מיותר עבודה זרה, וזה גורם להם להיות במצב יותר גרוע.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:36
הַאֲזִינוּ 32:36 — אמת ליעקב
הגאולה תבוא כשמפסיקים להאמין שתבוא בצורה טבעים (רחמנות של העמים) ולסמוך רק על ה'.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:39
הַאֲזִינוּ 32:39 — טעמא דקרא
סנה' קד. - בן יכל לתת לאביו זכות, אבל זכות האב לא יכל להגן על הבן. למה? אם האב הוא טוב, זה כתם על הבן אם הוא לא טוב. אם הבן טוב, זה סימן שהאב לא היה כל כך רע.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:40
הַאֲזִינוּ 32:40 — רמב"ן
השיר הזה הוא עד אמיתי, כמו להרים דרב אחד קדוש להשביע עליו (בנקיטת חפץ).
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:41
הַאֲזִינוּ 32:41 — נצי"ב
ה' ידון בחומרא את האומות המארחות אותנו שלא מתנהגים אלינו יפה.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:44
הַאֲזִינוּ 32:44 — כתב סופר
למה התורה קוראת לו הושע ולא יהושע? שמו השתנה בגלל "י-ה הושיעך מעצת מרגלים. אבל אבות ה:יח - כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו. יהושע ינהיג את העם וכבר לא צריך את ההגנה הזאת של שינוי שמו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:44
הַאֲזִינוּ 32:44 — רבינו בחיי
התורה קוראת ליהושע הושע, אפילו שכבר השתנה שמו, כדי להראות שלא נהיה יותר גאוותן עכשיו שיהיה מנהיג במקום משה.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:46
הַאֲזִינוּ 32:46 — נצי"ב
זה לא דבר ריק לזכור ולדקדק במצוות.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:46
הַאֲזִינוּ 32:46 — שפת אמת
ההכנה למצווה הוא יותר חזק מהמצווה עצמה, שאפשר להכין כמו שצריך ונשאר לעולם, לא כמו המצווה שקשה לקיים בדיוק כמו שצריך וקיים רק למשך כמה שניות (תרל"ד).
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:47
הַאֲזִינוּ 32:47 — דרש משה
מתמנע לומדים שאם נתנהג נכון לאט לאט נצליח להשפיע אפילו על עובדי עבודה זרה.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:47
הַאֲזִינוּ 32:47 — משך חכמה
יש דברים שעלינו להפסיק את הלימוד עבורם (וכן שאין להספיק הלימוד עבורם).
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:47
הַאֲזִינוּ 32:47 — רבינו בחיי
אין דבר בתורה ללא סיבה, אפילו דבר שאנחנו חושבים שהוא "ריק" יש לו משמעות לעולם הזה וגם לעולם הבא, וכל דבר שחושבים עליו כ"ריק" הוא רק בעיה ביכולת שלנו להבין אותו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:47
הַאֲזִינוּ 32:47 — טעמא דקרא
אם התורה דבר ריק לכם זה סימן שלא השקעת בו מספיק מאמץ להבין אותו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:48
הַאֲזִינוּ 32:48 — דרש משה
התפקיד שלנו הוא לקיים מצוות ולא לדאוג על ההשלכויות של כל המצוות אלו.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:48
הַאֲזִינוּ 32:48 — רשימות הגרי"ז
רש"י: בג' מקומות נאמר בעצם היום הזה נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' במראית אורו של יום לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' לפי שהיו מצריים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין להם אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו'. הם ניסו לחסום לו את הדרך להגיע לאותו מקום שימות, וה' לקח אותן לשם בעל כרחם.
הַאֲזִינוּ
הַאֲזִינוּ 32:49
הַאֲזִינוּ 32:49 — משך חכמה
יש אנשים שיכולים לכבוש או לקנות קרקע רק על ידי להסתכל עליו.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:1
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:1 — מלבי"ם
ברכות של צדיקים בתנך הם או תפילה או נבואה. תפילה רק עם זכות, נבואה גם בלי (כל עוד שמעשיו לא יקלקלו). בשביל ברכה יש להכין את המקבל להיות ראוי להתברך.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:1
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:1 — רשימות הגרי"ז
משה אומר "וזאת הברכה" אבל אז הוא לא מתחיל את הברכה לראובן עד אחרי עוד כמה פסוקים. כי כל הברכות שלו הם תורה, וצריכים לומר קודם ברכות התורה. "ה' מסיני בא" הוא "אשר בחר בנו", ו"תורה צוה לנו משה" הוא "ונתן לנו את תורתו".
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2 — דרש משה
העמים כבר נצטוו ברציחה ועריות אבל עדיין סרבו לקבל את התורה כי רצו לקיים את המצוות האלו מתוך סברא ולא מתוך ציווי.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2 — משך חכמה
אנחנו מבקשים חיים מה' שזה יתאפשר לנו יותר שבח של ה', שהוא "למענך".
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2 — נצי"ב
אפשר להשפיע את ההשגחה של ה' עם חסד, עבודה, ותורה. רק חסד ועבודה קיימים אצל אומות העולם (לא התורה).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2 — רמב"ן
הקדושה של עם ישראל נובעת מהזמן שלנו ליד הר סיני (אחרי שבני עשו לא קבלו את התורה).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:2 — טעמא דקרא
מה ההסבר של המדרש שה' הציע את התורה לכל עם אבל סרבו בגלל איסור רציחה, גניבה או עריות? הלא כבר נצטוו באלו בז' מצוות בני נח? אסור רק החטא עצמו, ולא כל הפרים (כמו לגנוב כבדיחה או עם כוונה להחזיר, להלבין פנים כרציחה, ליהרג ולא לעבור, כי אין להם חיוב של קידוש ה'). (לא מופיע בגרסה באינטרנט חשון תשפ"ד)
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:3
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:3 — מלבי"ם
צדק בין אדם למקום כשמקבלים את רצונו, בין אדם לחבירו כשמוותרים. כל הטעויות במדבר היו בגלל טעויות בדיבור, שלא בקשו עצה, ושלא הקשבנו למנהיגים שלנו.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — אמת ליעקב
התורה היא עבור העם כולו, לא כמו האומות שהספרים הקדושים שלהם הם רק לכומרים ושרים שלהם.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — כתב סופר
זה בלתי אפשרי עבור אדם אחד לקיים את כל המצוות כי יש מצוות לכהן, ללוי, לישראל, או למלך. אבל כשיש לנו אחדות אנחנו מקיימים את הכל ביחד. ולכן קבלנו את התורה רק כשהיינו ביחד (ויחן). והמאמר של רבי עקיבא ש"ואהבת" הוא כלל גדול בתורה זה בגלל הצורך לאחדות. ולכן המלך מוזכר עכשיו, כי מלך יכל לאחד את העם.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — משך חכמה
עם ישראל בהתחלה קבל את התורה עם הידע שהתורה וההשגחה הוא קיום העולם. הם קבלו את התורה שוב בפורים, כי זה היה זמן שה' היה נסתר.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — נצי"ב
עם ישראל שלא עוסק בתורה מקבל את השכר בלי מאמץ, כמו ירושה, על ידי התלמידי חכמים שלומדים מסביבם (אז כראי להם לפרנס אותם).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — רמב"ן
לכל דור יש את האחריות לקבל את המסורה ולומר שכן נצטוינו (עיין הנצי"ב).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — רשימות הגרי"ז
סנה' נט. - נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה כי היא לנו מורשה ולא להם. גרי"ז: זה מסביר מה שכתוב בהגדה "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה". ה' היה נותן את התורה לכולם, ולא רק לנו בלבד. ולא נתן *לנו* אבל עכשיו נתן רק לנו.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:4 — ספורנו
התורה היא ירושה (לא כמו רש"י ואבות, שזה משהו לעמל עבורו).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:6 — בכור שור
משה ברך את שבט ראובן שיחיו. זה היה הכרחי כי הסכימו להיות הראשונים במלחמה לכבוש את ארץ ישראל.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:6 — דרש משה
מי ששומר את המצוות אבל הילדים שלו לא שומרים, השכר שלו רק עבור מעשיו. אם הילדים שלו כן שומרים, אז השכר שלו מתרבה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:6 — מלבי"ם
ראובן היה מהר לפעול ולכן עשה הרבה טעויות. לכן משה ברך אותו עם חיים. זכותו מגיעה או שהציל את יוסף או שחי תחת איום מעמון ומואב.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:8
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:8 — באר יוסף
יומא כו. - תלמיד חכם שיכל להורות הלכה יבוא רק מלוי או יששכר. באר יוסף - למה? כי זה כרוך בהרבה הקרבה, כולל זמן עם המשפחה, כדי ללמוד כמו שצריך להכין לתפקיד הזה. אלו ב' השבטים הצליחו בזה. אבל יחידים מכל שבט שיכל להראות הקרבה כזאת גם יכולים. תענית טז. - הר המוריה (אותו שורש כמו הוראה) קבל את שמו מהעקדה. באר יוסף: כי שם אברהם הראה את ההקרבה הנדרשת להוראה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:8
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:8 — חפץ חיים
הביטוי "תומיך ואוריך" הוא על ה' כמקור החכמה, כי אין לו צורך במשל.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:8
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:8 — נצי"ב
חסיד הוא מי יכל להודות לה' עבור הרע (ולא רק הטוב) עם לב שלם.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:10
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:10 — דרש משה
יש חלקים של תורה עבור כל אחד כל יום, ויש חלקים רק לאלו שמקדישים את חייהם ללימוד התורה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:10
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:10 — אמת ליעקב
ללויים היו ב' תפקידים - ללמד ולהרבות תורה, ולהגן על אלו שבורחים מגואל הדם.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:11
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:11 — נצי"ב
למעשים טובים יש ריח טוב, ולהביא את הקטות הוא שווה למעשים טובים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:12
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:12 — גרי"ז
הכתוב מדב ר על התורה שבכתב, שמשה רק היה הסופר שמסר לנו אותו. אבל פסוק הבא כותב "תורה צוה לנו משה" וזה לגבי תורה שבעל פה. זה מורשה להעביר מדור לדור. לכן אבות א:א מתחיל עם תורה שמשה קבל ומסר ליהושע. הוא היה הראשון בתורה שבעל פה (הרמב"ם מונה 40 דורות וזה כולל משה כמספר אחד).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:12
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:12 — נצי"ב
שבט בנימין יכולים לפעול בלי זהירות בגלל הברכה שלהם, אבל אחרים לא יכולים (מיד כשמת שאול דוד לימד אנשים איך לירות חצים).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:13
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:13 — מלבי"ם
תורה אור: האבות ודוד היו ארבע רגלי המרכבה, ודרכם זכינו למנהיגות והרבצת התורה (דרך רבי יהודה הנשיא והלאה).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:16
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:16 — מלבי"ם
ה' בחר להיראות למשה בסנה כי הוא רצה שכולם ידעו שהוא יכל להופיע גם במקום טומאה כמו משרים, שהתורה ניתנת רק לעם ישראל, ושעם ישראל לא דבקו לתועבה, שהתרחקו מהם כמו הקוצים של הסנה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:16
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:16 — רבינו בחיי
ה' ברך את האדמה של יוסף יותר משאר השבטים כי הוא לא ציית לאשת פוטיפר, לא כמו אדם הראשון שגרם לאדמה לקבל לקללה אחרי שאכל את הפרי מאשתו.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:18
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:18 — אמת ליעקב
התורה מתקיימת דרך עמל - ללמוד תורה או לפרנס את אלו שלומדים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:18
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:18 — נצי"ב
כשעם ישראל יוצא למלחמה הם מביאים איתם אנשים ללמוד ולהתפלל.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:18
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:18 — רבינו בחיי
בגלל שזבולון פרנס את יששכר ללמוד תורה לכן הוא מגיע קודם בברכות (גם פה וגם בויחי), הברכה שלו כוללת את של יששכר, והברכה שלו יותר ארוכה. הברכה של יששכר קצרה כי היא מזכירה את עולם הזה ועולם הבא (האות "ש" המיותרת בשמו של יששכר הוא עבור השכר ללומד תורה וגם למי שמפרנס אותו).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:19
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:19 — ספורנו
אומות העולם יבואו ליששכר וזבולון כדי לחפש אוצר.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:20
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:20 — קול אליהו
רש"י: הרוגיהם היו ניכרין חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת (אלו שגד הרג היו ניכרים שראשם נחתך). ש: מה זה מלמד אותנו? ת: מנחות לו. - לדבר בין תפילין לתפילין הוא חטא, ואנשים חוזרים מהמלחמה בגלל יראה מהחטאה הזה. זה מלמד שאפילו את החטא הזה לא היה להם ולכן זכן להצלחה במלחמה. זה גם מתאים עם הברכה של יעקב לגד, שיחזרו בשלום מהמלחמה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:21
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:21 — גרי"ז
בני ראובן וגד בקשו את האדמה בעבר הירדן, ולכן עשו עסקה ליכנס ראשון למלחמה. אבל אחרי ההסכם, זה נהיה מצווה מה'. לכן כשהם מקיימים את הצד שלהם בהסכם, הם גם עושים צדק עם ה' לקיים המצווה וגם משפט עם ישראל שמקיימים את הצד שלהם בהסכם.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:22
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:22 — נצי"ב
האריה יותר חזק מסביב כבשים מאשר סביב שור פראי (דן יותר חכם בין אנשים פשוטים).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:27
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:27 — נצי"ב
השכינה של ה' היא עם ישראל גם בגלות, רק פחות מאשר בבית קבוע.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:29
וְזֹאת הַבְּרָכָה 33:29 — רבינו בחיי
כשה' מגן עלינו וגורם לנו להצליח נגד האויבים שלנו בעולם הזה, זה לא השכר, אלא סימן של השכר שנקבל בעולם הבא וסימן של הקשר שלנו עם ה'. כמו כן כל הברכות בבחוקתי, כשמקבלים אותם בעולם הזה זה רק סימן של מה שיגיע בעתיד.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:1
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:1 — רמב"ן
משה היה שמח עבור העם שהם יראו את הארץ ויראו כמה טוב הארץ.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:2
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:2 — בכור שור
ה' הראה למשה לא רק את האדמה אבל גם את המנהיגים העתידיים, והמלכים, והנביאים, וכל הקרבים העתידיים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:5
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:5 — קול אליהו
בבא בתרא טו. - יש מחלוקת מי חיבר את 8 הפסוקים האחרונים בתורה. רבי יהודה: משה מת ויהושע חיבר אותם. רבי שמעון: אבל משה חיבר את כל התורה. ולכן משה כתב אותם בדמע (עם דמעות או במחזה). גר"א: הם מסכימים. כל התורה נכתבה לפני אלפיים שנה, אבל הכל נכתב כמו שמות ה'. אחרי הבריאה והמצוות, המילים הופרדו למשהו שאנחנו נבין. משה עשה את זה עד הפסוקים האחרונים. אבל השאיר את השמונה הפסוקים האחרונים כשמות ה'. ואחר כך ה' הרשה ליהושע לתקן אותם.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6 — דרש משה
הקבר של משה היה במואב לכפרה על עבודה זרה כי רצו את העריות (יותר גרוע מעבודה זרה "לשמה" או מכופר).
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6 — כתב סופר
סוטה יד. - רבי סימלאי - התורה מתחילה עם חסד ומסתיימת עם חסד. פשוט? כל מה שה' עושה הוא לטובה. משה נענש בעוה"ז לא ליכנס לארץ ישראל ולקבל שכר הרבה בעולם הבא. כמו שברור לנו שה' עשה משהו טוב לאדם בבראשית,, עלינו גם להאמין שה' עשה טוב למשה כשקבר אותו בחוץ לארץ.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6 — כתב סופר
מדרש רבה: כשכבות ש"איש" לא ידע את מקום קבורתו זה מדבר על משה (והאיש משה). רמב"ן: הפסוק אומר שלא מבינים למה נקבר בחוץ לארץ. אנחנו מאמינים בהסבר של חז"ל שמשה נענש על המעשה עם האבן. אבל סוטה יג: שואלת למה נענש כל כך בחומרא ועונה שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אבל משה הוא גם עניו, ולכן הוא לא הבין למה נענש כך (כי לא חשב על עצמו כצדיק). לכן ה"איש" (משה) לא ידע למה הוא נקבר בחוץ לארץ, למרות שכולנו כן יודעים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:6 — נצי"ב
משה לא קבל קבורה מכובדת, שהיא אחת מהתאוות של צדיקים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:8
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:8 — אמת ליעקב
משה לא רצה להיות המלך או השופט\ כי כך לא יכל להיות ידידותי, כמו שאהרן היה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:8
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:8 — מלבי"ם
כשמנהיג נפטר יש מחליף ולכן יש סוף לאבילות. חוץ ממשה, שהבכי נגמר אבל לא האבלות.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:8
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:8 — ספורנו
אחרי האבילות, יהושע קבל רוח הקודש.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:10
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:10 — כתב סופר
כשמשה שאל בפרשת שמות איך ילך אל פרעה להוציא את היהודים, רמז למגילה כח: שיש איסור לראות את הפנים של רשע. איך מי שראה את הפרצוף של פרעה עדיין יהיה לו את הזכויות להוציא את היהודים? אבל משה ודאי היה ראוי בכל מקרה. כשהכתוב אומר שלא קם נביא כמשה, מזכיר לנו שכל הנביאים, אפילו יהושע, לא היה להם לגדל במקום טומאה כמו הבית של פרעה. עצם הדבר שמשה הצליח להגיע למדרגה שלו ממקום טומאה מראה שהוא ברמה יותר גבוהה משאר הנביאים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:10
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:10 — רמב"ן
משה הכיר את ה' פנים אל פנים, ושאר הנביאים רק דרך קול מהאש.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:10
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:10 — רשימות הגרי"ז
הפסוק אומר שלא יקום נביא כמו משה בישראל. בספרי כתוב שכן יהיה נביא כמשה בבבל - בלעם. אבל הנבואה של משה היתה במעלה יותר גבוה. ש: אז איך אומרים שכן היה כמשה? גר"ח: לשאר הנביאים, אין לנבואה דין תורה מיד, רק במשה. ב"ב יד: - משה כתב את ספרו ואת מעשה בלעם. אז מיד היה דין תורה לנבואה של בלעם, כמו של משה.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:11
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:11 — רמב"ן
משה הוא דוגמה שה' מדבר מתוך גרונו.
וְזֹאת הַבְּרָכָה
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:12
וְזֹאת הַבְּרָכָה 34:12 — אמת ליעקב
אם משה שבר את הלוחות בפרטי אולי זה היה מונע בחילול ה', אבל אז העם לא היה מבין כמה רעים מעשיהם.
לא נמצאו דברי תורה התואמים את החיפוש.